ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הסכם ממון

ע"י: הרב שי פירון

שההכרזה: ´לה"ו´ אינה הכרזה סתמית כי אם מהותית. הספר הוא שלי, אבל כל זה במידה מסוימת, שכן הוא גם קצת שלך. כמה גאווה חשתי אז, כשהוצאתי מארנקי בפעם הראשונה את כספי ´שלי´ כדי לרכוש בו ספר שבו נכתב מיד ביד רועדת: "לה"ו בחזקת... השימוש מותר בד"א".

 


יש חוויות שבכוחן לעצב את חייו של האדם. אירוע מכונן, עוצמתי בעל רכיבים דרמטיים או טראגיים, או לחילופין שמחים ומרוממים. אירוע שכזה מוליד תובנות שעד להתרחשותו טרם באו לעולם. חלק מהחוויות המעצבות הללו שואבות את כוחן דווקא מפשטותן. שינוי יכול להתחולל גם כתוצאה ממפגש שגרתי ואפור. במקרה שכזה השינוי מתחולל כתוצאה מכוח קיומי- בראשיתי, ולא כתוצאה מאור גדול. רגע אחד, הארה של חסד, הם אלו שמשנים את ההסתכלות וגורמים לסערה פנימית גדולה.


בנימה אישית, אני מבקש לשתף אתכם הקוראים באירוע אישי, מתסיס ומכריע שכזה שקשור אלי. היה זה לפני הרבה שנים, באמצע שיעור א', עת הגעתי ללמוד בישיבת 'מרכז הרב'. זכורה לי עד היום הכניסה הראשונה אל היכל הישיבה שלוותה אצלי בתדהמה גדולה. המון אדם לומדים 'בשפה ברורה ובנעימה, כולם כאחד', בביתה מדרש גדל המידות. נכנסתי פנימה והתיישבתי במקום פנוי והושטתי את ידי למדף שבספסל שלפני והוצאתי משם ספר. על עמודו הראשון של הספר התנוססו המילים: "לה"ו בחזקת...". מעולם לא פגשתי במילים הללו לפני כן , שכן אל עולם התורה התוועדתי רק שנתיים לפני כן, ובבית הורי, שהיה אמנם בית של ספרים הרבה, אולם מעולם לא נתקלתי באחד מהם בצירוף המילים: "לה"ו בחזקת". גם בספרים הנוספים הרבים בהם הצצתי באותו יום הופיע אותו כיתוב המוזר, ואני הקטן, נתביישתי לשאול על מה ולמה הוספו המילים הללו. התהייה לא מנעה ממני, למחרת היום, עת רכשתי את מסכת בבא קמא, להוסיף בעצמי בעמוד הראשון את המילים "לה"ו בחזקת שי פירון", אך עדיין מכלל תמיהה לא יצאתי.


משנקרתה בפני הזדמנות ראויה, שאלתי את החברותא הבוגרת שלי לפשר ראשי התיבות. הנ"ל הביט בי בתמיהה גדולה ואמר:"מה אתה לא יודע? זה ראשי תיבות של לה' הארץ ומלואה"- שהרי הכל מאתו יתברך ואנו, רק מחזיקים ברכוש בינתיים כשליחים של ההשגחה למילוי רצונו של ה'". הדברים 'הפשוטים' של החברותא שלי הממו אותי. תמיד חשבתי שאין חשוב בעולם יותר מהרכוש, שהרי אנו כל ימינו הולכים וקונים לנו אחיזה בעולם: בתים, מכוניות, נחלות, השקעות, ועוד כהנה וכהנה. והנה, משפט אחד קצרצר על ספר שאותו קניתי בדמים אותם חסכתי מעבודת החופש הגדול, מוכיח שבעצם - זה לא שלי!


השבת, אנו קוראים בפרשת 'עקב' על ברכת המזון שהיא אחת משתי הברכות היחידות שחיובן מהתורה. הפסוקים המפרטים את חיובה של ברכת המזון מצביעים על הסכנות הגדולות המלוות את חברת השפע: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.  וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים..." (דברים פרק ח').


מתוכן הפסוקים הנפלאים הללו עולה כי שפע ושובע יכולים להיות גם בסיס לחורבן ולרעב גדול. חברה שבעה היא חברה העסוקה בעצמה. תחושת השובע, מכבידה על הגוף, מערפלת את החושים ולא מאפשרת לקולות שמסביב לבוא אל שולחן הסעודה ויושביו. ברכת המזון מחזירה את הפרופורציות הנכונות ביחס לכל השפע הזה: הן כלפי השפע שמורעף עלינו משמיים כמתנה ללא עמל וכן כלפי השפע שהוא תוצאת עבודתו של האדם. בסופו של דבר הכל מאתו יתברך והכל גם שייך לו.


הרב קוק זצ"ל מעניק לדברים קומה נוספת בתשובתו לשאלה מדוע רק זכו רק ברכת המזון וברכת התורה שחיובן יהיה מדאוריתא. הרב קוק זצ"ל מסביר ששתי הברכות הללו מכוונות כנגד שתי סוגי השפע הקיימים בעולם: שפע שמגיע ללא עמל מחד,  ושפע שנוצר כתוצאה מטרחה ועבודה קשה מאידך. ברכת המזון מכוונת כנגד השפע שמעניקה לנו הארץ. בסוף הסעודה, אנו מכריזים שהכל מאתו. לא ה'טבע' הוא זה שהעניק לנו פירות וירקות כי אם ה' הוא "הזן את העולם כולו בטובו" ולכן "נודה לך ה'". ברכת התורה, לעומת זאת, מכוונת כנגד העשייה, היצירה והעמל שלא פעם מעוררים את הגאווה האנושית בבחינת "כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אשר על כן, אנו פותחים את היום דווקא בברכת התורה. בכך, אנו מכריזים שידוע לנו, שכל התורות והחכמות הם לאלוקים ורק לו, לא משנה כמה עמל נשקיע בהם. כך בדיוק הופך האדם מכובש לשליח, מרכושני לרוחני.


כתמונת ראי לדברים ניתן להסתכל על החברה המערבית הרכושנית שאנו חלק ממנה שעסוקה רוב הזמן בלהשביע את רעבון עצמה עד כדי הקאה. בדרך היא מזהמת, פוגעת, משחיתה את הטבע והעולם וכל זה בשביל לנהל קרבות של הישרדות רכושניים שתכליתם היא השאלה "למי יש יותר".


וברשותכם, אחזור אל הסיפור בביהמ"ד, ואל אותו אירוע מכונן בו נדהמתי לנוכח היחס האחר לרכוש. מתחת לכותרת הנ"ל, הוסיף בעל הספר את המילים: "השימוש מותר בד' אמות". בכך, הובהר לי שההכרזה: 'לה"ו' אינה הכרזה סתמית כי אם מהותית. הספר הוא שלי, אבל כל זה במידה מסוימת, שכן הוא גם קצת שלך. כמה גאווה חשתי אז, כשהוצאתי מארנקי בפעם הראשונה את כספי 'שלי' כדי לרכוש בו ספר שבו נכתב מיד ביד רועדת: "לה"ו בחזקת... השימוש מותר בד"א". 


יפורסם בשבת 'עקב' בעלון 'השבת' של צוהר


 

 

 

בית המדרש