ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אומן שקלקל -בבא קמא צט:

ע"י: הרב מומי פאלוך

שיעור נוסף של הרב משה פאלוך במסכת בבא קמא.השיעור מתחקה אחר המקורות החל מהמשנה וכלה באחרוני הפוסקים

 


מקורות:


ב"מ פ:


תוס' ד"ה דקא


משנה ב"ק ט,ג-ד


תוס' י,ח-י


ב"ק צט:


אמר שמואל


רש"י


תוס' צט: ; כו: ; ב"מ פב:


רמב"ן ב"מ פ"ב: (כתובות לד:)


ריב"א (שטמ"ק כו)


קהילות יעקב כד


קוב"ש קטז-קכ


טוש"ע שו,א


ב"ח, ש"ך,סמ"ע,פת"ש


מחנ"א שומרים מא


 


פתיחה


אמר שמואל טבח אומן שקלקל חייב לשלם מזיק הוא פושע הוא נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן למה ליה למימר מזיק הוא פושע הוא אי אמר מזיק הוא הוה אמינא הני מילי היכא דקא עביד בשכר אבל היכא דקא עביד בחנם לא קא משמע לן פושע הוא איתיביה רב חמא בר גוריא לשמואל הנותן בהמה לטבח וניבלה אומן פטור הדיוט חייב ואם נותן שכר בין הדיוט בין אומן חייב אמר ליה לעכר מוחך אתא ההוא מרבנן קא מותיב ליה א"ל השתא שקלת מאי דשקל חברך קאמינא לכו אנא רבי מאיר וקאמריתו לי רבנן אמאי לא דייקת מילי שאני אומר מזיק הוא פושע הוא נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן מאן אית ליה האי סברא רבי מאיר דאמר מבעי ליה למירמי אנפשיה הי רבי מאיר אילימא [הא] רבי מאיר (קל"ן סימן) דתנן קשרו בעליו במוסירה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק בין תם בין מועד חייב דברי רבי מאיר התם בקראי פליגי אלא הא רבי מאיר דתנן לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום רבי מאיר אומר נותן לו דמי צמרו התם בידים קלאו מיניה אלא הא רבי מאיר דתנן נשברה כדו ולא סילקה נפלה גמלו ולא העמידה רבי מאיר אומר חייב בנזקן וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וקיימא לן דבנתקל פושע הוא פליגי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן טבח אומן שקלקל חייב ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון ואמר ליה זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך לא קשיא כאן בחנם כאן בשכר (ב"ק צט)


 


בסוגייתנו מופיעה מחלוקת אמוראים מן הדורות הראשונים בשאלת אומן שקלקל  אם עשה בחינם חייב (שמואל) או רק כשעשה בשכר (רבי יוחנן).כרקע לדיון זה יש להניח את דברי המשנה בבא מציעא (פ:): "כל האומנין שומרי שכר הן". הנחת יסוד זו לכאו'  מייתרת את דברי האמוראים בסוגיין? לקמן נראה שמדובר בנושאים שונים.דברינו יעסקו בדברי האמוראים ומשמעתם ואח"כ במח' ראשונים (רמב"ן תוס') אשר מסתעפת ממח' אמוראים זו.


 


אומן כשומר שכר


המשנה בב"מ (פ:) קובעת כקביעה מוסכמת שכל האומנים שומרי שכר. בגמרא (שם) ישנו נסיון לקשר בין עמדה זו ובין עמדת התנאים בשאלת מעמדו של שוכר האם כשומר שכר או שומר חינם. עצם ההשוואה מניחה שלא כל שמוש בחפץ הופך את המשתמש לשומר שכר עליו. לדעת מי שסובר ששוכר המשתמש בחפץ הרי הוא שומר חינם לא יתכן שאומן יהיה שומר שכר. אם שמוש שעליו משלם השוכר כסף אינו הופך אותו לשומר שכר, גם שמוש שעליו מקבל האומן כסף לא יהפוך אותו לשומר שכר. ואולם, מי שסובר שהשוכר הוא שומר שכר סביר להניח שיסבור שגם האומן ייחשב לשומר שכר. הנחת היסוד של עמדה זו היא שכל אחיזה בחפץ אף שנועדה למטרות אחרות מאשר עצם השמירה, כגון תקון באומן או שמוש תמורת תשלום, מחייבת את המשתמש בשמירה ברמת שומר שכר.


לעת עתה מונחת לפננו הנחת יסוד חשובה להגדרת האומן כשומר שכר. העובדה שהוא מקבל את החפץ לידיו, אף שמטרת השמוש איננה שמירה , בכ"ז עצם הקבלה הופכת אותו לחייב בשמירה ברמה של שומר בשכר מאחר ועצם הקבלה היא ההנאה והשכר. ע"כ סברא א'.


בשלב נוסף קובעת הגמרא שגם למ"ד שוכר שומר חינם ייחשב האומן שומר שכר מאחר והאומן מקבל לידיו את החפץ לתקון ובכל הזמן הזה שהחפץ בידיו מובטח הוא שהבעלים ישלמו לו את שכר. החזקת החפץ כערבון לתשלום שכרו הופכת אותו לשומר בשכר.


ישנן מס' נפקויות בין שני ההסברים הנ"ל למעמדו של אומן כשומר שכר. 1. מה דינו של אומן שאיננו קבלן אלא שכיר? 2. מה דינו של אומן ששכרו שולם מראש? 3 האם נדרש שהאומן יעבוד בביתו בלבד או שמא יכול לעבוד בבית הבעלים ועדין ייחשב לשומר שכר?


חשוב לציין שבעניין שוכר נפסקה ההלכה כדעת רבי יהודה הסובר שכל שוכר הוא כשומר שכר קרי עצם קבלת החפץ מחייבת בשמירה (סברא א')


 


מעמד אומן - פסיקת הלכה


נחלקו הפוסקים בשאלת גבולות דין אומן כש"ש. לדעת הטור (חו"מ ש"ו) רק אומן שעובד כקבלן ייחשב כש"ש אבל  אומן שהוא שכיר בלבד אין דינו כש"ש. לדעת הב"ח בדעת הטור (והסמ"ע מסכים עימו) יש להוסיף ולהבחין בין אומן שעובד בביתו ובין אומן שעובד בבית הבעלים. במקרה האחרון אין לראות את האומן ששומר בכלל אף לא כשומר חינם!  הש"ך חולק מכל וכל ולדעתו בכל מצב ייחשב האומן לשומר שכר בין אם מדובר בבית הבעלים  ובין אם מדובר בשכיר, בכל אלו רמת החיוב שלו היא כשל שומר שכר.


מובן שמחלוקת הלכתית זו נובעת משאלת פסיקת ההלכה בין שני הסברי הגמרא ומדת התלות בין ההסברים השונים והפסיקה ביחס לשוכר. כאמור לעיל המח' ההלכתית נובעת ממחלוקת יסודית יותר והיא השאלה האם חובת שמירה מתקיימת רק כאשר נמסר החפץ לשמירה או בכל מקרה בו נמסר החפץ לשמוש (אף שאיננו שמירה).(בשומר חינם מגדיר המפקיד לשומר שרמת שמירתו היא כשל שומר חינם בלבד).


 


אומן שקלקל - משנה תוספתא


בפרקנו (ב"ק פרק תשיעי) העוסק בדיני גזלן  מופיע קובץ משניות העוסק בדיני אומן שהזיק. הסדר במשנה מצביע על מדרג בחומרת הנזק שנוצר - ראשית כל נזק ממשי : שבר את השידה או את הכותל. אח"כ מופיע נזק  חלקי כגון תיבה כעורה ולבסוף מופיע טעות בלבד של האומן כגון שצבע אדום במקום שחור. במקרה של נזק ברור שמשלם, ובמקרה של טעות הרי שחלים דיני טעות: יד הבעלים על העליונה. בשאלת הגדרת טעות נחלקו ר"מ ור"י .


בתוס' ישנם מס' שינויים ביחס למשנה. סדר הדברים שונה מן המשנה בהלכה אחת מופיע המקרה של נזק ברור (נשבר), ומיד אח"כ מקרי  שבח שהוא טעות(כסא-ועשה ספסל) הנתון במח' האם הדבר נחשב נזק, ולבסוף טעות בהערכה בלבד(יפה ומכוער) שהמוסכם הוא שאינו נזק אלא טעות. בהלכה שאח"כ חוזרת התוס' לעסוק בנזק (חלקי) .


בנוסף לכך מופיע בתוס' הנימוק לדין המשנה:  "מפני שהוא כשומר שכר". עפ"י התוס' הנימוק לכך שהאומן משלם הוא מפני שהוא שומר שכר ביחס לחפץ שניתן לו.


המקרה של הקדיחתו יורה מופיע בתוס' בתוך רשימה של מקרי נ זק. המכנה המשותף של כל אלו נראה שמדובר בנזק חלקי: חטין לטחון ולא לתתן ועשאן מורסן.. בשר לטבח וניבלה..." בכל אלו המבוקש היה ברמה מסויימת והאומן בצע רק חלק מן המבוקש. הדין שחייב מפני שהוא נושא שכר. פשוטם  של דברים הוא שהתוס' רואה בכל אומן שומר שכר לענין מדת האחריות שלו כלפי מקרי נזק. בכך מבהירה התוס' את הלכת המשנה בב"מ הקובעת שכל האומנים שומרי שכר וקובעת את היישום של העקרון הנ"ל לדיני נזק של אומן.


בהלכה י' בתוס' מופיע סתירה לכל האמור: "המוסר בהמה לטבח וניבלה אומן פטור הדיוט חייב, ונושא שכר בין כך ובין כך חייב". מדברים אלו עולה שאין לראות בכל אומן באופן עקרוני שומר שכר והדברים סותרים את האמור לעיל?!


מס' אפשרויות יתכנו לתרוץ הדברים: 1. עמדה זו חולקת על העמדה הקודמת. 2. מדובר בתקנה מקומית  של טבחים בלבד בכדי לאפשר את פס הייצור ההכרחי הזה, אולם בשאר מקרים שאומן הזיק חייב מדין שומר שכר.3. יש להשוות את ההלכות ולבאר את דברי התוס' כעמדה אחת אחידה.


בהמשך נראה שריו"ח ושמואל נחלקים בהסבר תוספתא זו עפ"י שני הכיוונים הראשונים שהוצעו.


 


קלקול אומן


בפשוטם של דברים נראה שמח' האמוראים היא בשאלה כיצד להגדיר את מעשיו של האומן שקלקל: האם פשיעה או מעין גניבה ואבדה. נחזור ונדגיש . הדיון הוא רק בשאלת הגדרת מעשיו של האומן ולא במעמדו. ביחס לכל שומר או אומן יש להעלות שתי שאלות שונות הנמצאות על צירי  תוכן שונים : א. מהו מעמד האדם ביחס לחפץ - האם שומר חינם שואל וכו' ב. מהו סוג הארוע שארע - האם אונס או גניבה ואבידה.


 


שמואל - מזיק הוא פושע הוא


שמואל ורבי יוחנן, שניהם, מקבלים את הנחת המוצא של דברי המשנה בב"מ שהאומן הוא שומר (שכר). חידושו של שמואל הוא בהגדרת הארוע: "מזיק הוא פושע הוא".מדברי רש"י (ד"ה דקעביד בשכר) עולה בברור ששמואל בא לחדש בהגדרת ארוע הקלקול של אומן. לדעת שמואל יש לראות מעשה קלקול של אומן בעת עבודתו כפשיעה. להבנת עמדה זו מגייסת הגמרא את עמדתו הרדיקלית של ר' מאיר מתחום הנזיקין הקובע שכל נתקל נחשב פושע כי היה עליו להתבונן. ניתן לראות את ר' מאיר כמי שמטיל חובת זהירות מוחלטת על כל אדם שלא להזיק את חברו. משיארע נזק חייב המזיק משום שהיה עליו להזהר. מהלך זה של השוואת דברי שמואל עם דברי ר' מאיר מהווה צעד נוסף בהגדרת חובת הזהירות של אדם. לדעת הגמרא לא רק אדם רגיל ראוי שיזהר בכל מהלכו ואם נתקל והזיק הרי שהוא פושע וחייב, אלא גם אומן אשר נוטל את החפץ לידיו ברשות מחוייב בחובת זהירות מוחלטת וכל ארוע שיתרחש יתפרש בעיניינו כפשיעה  של האומן שלא נזהר דיו וחייב. אין צורך לומר שהדיוט אשר נטל חפץ לידיו וניסה לתקנו הרי שהוא פושע בעצם מעשה זו של נטילת החפץ וכל תקלה תתפרש כפשיעה הנובעת מהתערבותו הבלתי מקצועית. אין לטעות בדברי שמואל(ורש"י): "מזיק הוא" . האומן איננו מזיק אלא שומר!. ראיה לכך היא ההו"א של הגמרא הטוענת שלו היה שמואל קובע שאומן הוא מזיק בלבד ולא פושע היינו סוברים שרק אומן בשכר יתחייב ולא בחינם. לו היה האומן מוגדר כמזיק לא היה כל מקום לחלק בין שכר וחינם. אלא ודאי מעמדו הוא כשומר והמונח מזיק מתפרש ביחס לרמת החיובים של האומן. האומן חייב בכל מקרי הקלקול בין באונס ובין ברצון כמזיק ממש. הנימוק לכך הוא הקביעה של שמואל שכל קלקול של אומן נחשב כפשיעה. כלו' הגדרת הארוע ולא המעמד. משכך הרי שחייב בין אם נטל שכר ובין אם היה בחינם מאחר ושומר חינם חייב בפשיעה!


 


ר' יוחנן - אומן בשכר  כשומר שכר


ר' יוחנן חולק מכל וכל על עמדה זו. לדעתו יש לדבוק בנוסחא הקבועה והידועה שכל האומנים שומרי שכר.  מעמדו של אומן הוא כשל שומר בשכר על החפץ ורמת החיובים שלו הם כשל שומר שכר. אומן בחינם מחוייב כשומר חינם. מחלוקתו העיקרית של ריו"ח עם שמואל אינה בהגדרת מעמד האומן (שומר כזה או אחר), אלא בהגדרת הארוע (פשיעה או מעין גניבה ואבידה). לדעת ריו"ח אין לראות במעשה קלקול של אומן פשיעה וזאת משום שלדעתו , כדעת חכמים בנזיקין, אין להטיל על אדם חובת זהירות מוחלטת המאשימה ומחייבת אותו בכל ארוע נזק שנוצר לזולתו.


ריו"ח סומך את דעתו של דברי התו' (י,י) אשר מחלקת מפורשות בין אומן בשכר ובחינם. במקומות בהם התוס' קובעת נחרצות שהאומן כשומר שכר מדובר שקבל שכר!


 


אומן ומזיק -  מח' רמב"ן ותוס'


תוס' בסוגיין ובמקומות נוספים מעלה שאלת כללית: מדוע לדעת רבי יוחנן אומן בחינם שפטור מלשלם כשומר לא יישלם מדין מזיק? הנחת המוצא היא שתחום החיובים של מזיק רחבים וגדולים משל שומר חנם, שהרי אדם (המזיק) מועד לעולם בין באונס בין ברצון ולעומתו שומר חנם פטור מאונס וגניבה ואבדה, וממילא אומן בחינם שהוא שומר חנם אף שיהא פטור מדין שומר יה אחייב מדין מזיק.


תשובת התוס' מהווה יסוד בדיני אדם המזיק. לדעתו המשנה הקובעת שאדם מועד לעולם בין ברצון בין בשוגג בין באונס בין במזיד איננה נוגעת בדיני אונס הכלליים של התורה. לאמור, במקרי אונס גמור יהא פטור אנס המזיק מדיני האונס הכלליים. החדוש של המשנה שאדם מועד לעולם באה להרחיב את תחום החיובים של מזיק למקרי אונס כעין גנבה ואבדה שבהם חייב. תוס בב"מ (וכן בב"ק כז:) צועד צעד נוסף ומבחין בתוך תחום החיוב של אדם המזיק, את המקרים בהם פטור אדם המזיק מדין פטור האונס. לדעת תוס' יש להבחין בין גנבה הדומה יותר לאונס, ואבדה הדומה יותר לפשיעה. המסקנה הסופית היא שאדם המזיק חייב במקרה של פשיעה וכן במקרה של אבדה שהיא מעין פשיעה ופטור באונס ובמקרה של גנבה שהיא בהגדרתה כעין אונס. בהשלכה למקרה דנן האומן שהוא שומר חינם פטור במקרה של קלקול משום שמצב זה של קלקול נחשב לאונס מעין גניבה שגם אדם המזיק פטור בו.


הרמב"ן חולק על התוס' בתרתי: באומן ובאדם המזיק. 1.לדעתו אין מקום כלל לשאלתו של תוס' שרצה לחייב את האומן מדין אדם המזיק  משום שאומן שעשה ברשות לא יוכל לעולם להחשב כמזיק. 2 . לא חלים דיני אונס באדם המזיק. ואדם מועד לעולם פשוטו כמשמעו. על פניו לא ברור  מה קדם למה האם המח' במזיק באונס או המח' בהגדרת אומן כמזיק.


 


האומן כמזיק - משמעות המחלוקת


ננסה לעמוד על משמעויות המח' ביחס לאומן. לדעת התוס' ניתן לחייב אומן גם כמזיק נוסף לחיוביו כשומר. ההבחנה היסודית בין מזיק ושומר היא ששומר נדרש לשמור  על החפץ מפני אחרים ומזיק נדרש לשמור על עצמו מפני חפצים. האומן לדעת תוס' נדרש לשניהם גם יחד : לשמור על החפץ מפני עצמו שלא יזיק. משמעות תפיסה זו היא שעל כל אדם באשר הוא מוטלת החובה לשמור על עצמו שלא יזיק בתור אדם. כאשר אומן מקבל חפץ לטיפול אין הוא מאבד את זהותו הבסיסית כאדם שעליו להזהר שלא להזיק אלא שעל גבי זהות זו נוספת זהותו כשומר בגינה עליו לשמור שאחרים (וכן הוא) לא יזיקו את החפץ. מובן הוא שרמת השמירה שונה בין מזיק ושומר.התוצאה המתקבלת היא שלכל אומן ישנה זהות כפולה ולעולם יש לבחון את חובתו ביחס לשתי חובותיו.


הרמב"ן קובע שלכל אדם זהות אחת בלבד או של מזיק או של כל הגדרה משפטית אחרת. כאשר אדם מוסר לחברו האומן חפץ לטיפול מקיים הוא בכך מערכת יחסים משפטית המטילה חובות שמירה על האומן ומבטלת את חובותיו הקודמים כאדם! עצם קבלת החפץ ברשות מבטלת את כל חובת הזהירות הכללית שלו כאדם.


 


גבולות ונפקויות


לדעת הקהילות יעקב ישנן מס' נפקיות מעניינות בין שתי עמדות אלו. 1. פשיעה 2. בעליו עימו.


הקה"י מבאר את דברי הגמרא בלא. העוסקת באדם שהזיק את אשתו שחייב אף שהיה ברשות, משום שעשה מעשה , לשיטת הרמב"ן. לכאו' לא ברור כלל כיצד ניתן לחייב אדם זה הרי עשה ברשות?


תשובתו היא שהרשות נתנת עד גבול של פשיעה. לאמור, לדעת הרמב"ן שאומן אינו מוגדר כמזיק אין הכונה שמעמד זה הוא נצחי ובלתי הפיך. כל ההתר לאומן לעסוק הוא רק במסגרת הפעולות הסבירות כאומן. אם האומן חורג ופושע הרי שמפסיק להיות אומן וחייב כמזיק!


דין בעליו עמו הפוטר את השומר שפשע נאמר רק במקרה של שומר ולא במקרה של מזיק. אשר על כן לדעת התוס' אומן שפשע לא ייפטר מדין בעליו עימו מאחר ונוסף לזהותו כאומן נושא הוא אחריות של מזיק שאין לו פטור של בעליו עימו.


ואולם לאור דבריו של הקה"י לעיל הרי שגם שלעת הרמב"ן כאשר מדובר במקרה של פשיעה ממש חורג האומן מהרשאתו וייחשב כמזיק ולא כאומן וממילא לא יחול עליו פטור של בעליו עימו.


להלכה נפסקה עמדתו של ריו"ח שפסק כחכמים נגד ר"מ : אומן בשכר הרי הוא כשומר שכר!

 

 

בית המדרש