ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם יש להשתמש בלב בעת משפט?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

האם פרשתנו מצווה על ´ניתוק רגשי´ בין הדיין למשפט - או שמא הדיין דווקא צריך להאזין לצדדים הרגשיים של הטענות המשפטיות? כיצד ניתן ללמוד ממשפט שלמה - על צורת השפיטה במשפט התורה הרגיל? וכיצד ידע שלמה מראש שה´פסק´ לגזור את הילד לשניים - יפעל? על כך במאמר הבא

"שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים [תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף]" (דברים ט"ז, יח-כ) - אמר רבי חייא בר אבא: סדר הדין כך הוא - התובע תובע, והנתבע משיב, והדיין מכריע. אמר ר' סימא: וצריך הדיין לשְנוֹת טענותיהם מפיו. ממי אתה למד? משלמה, שנאמר: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מל"א ג', כג).(דברים רבה ה', ו.)


פרשת שופטים פותחת בסדרה של ציווים, שלכאורה נועדו להבטיח את ניתוקו של הדין מכל היבט רגשי. פרשתנו מדגישה את איסור הכרת הפנים במשפט, ואת הסכנה שבלקיחת שוחד (ולפי רש"י - אף גם השוחד ניתן על ידי הצד ה'צודק'). גם האיסור "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל" (ויקרא י"ט, טו), מדגיש כי אין לערב רגשות בעת המשפט - אף אם אלו רגשות ראויים בפני עצמם - כמו רחמים על הדל והמסכן.


לכאורה קיים פער עצום בין משפט התורה לבין משפטו של שלמה הדן כמלך הפוסק שלא על פי כללי הדין הרגילים, אלא על סמך תחושותיו ותובנותיו הרגשיות - 'מה כסאו של ה' דן בלא עדים והתראה - אף כסא שלמה דן בלא עדים והתראה' (שהש"ר א', י). שלמה ביקש מה' בגבעון "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ" (מל"א ג', ט) - בעוד שלפי התפיסה המקובלת דיין קונבנציונאלי זקוק בעיקר לעיניים ולשכל, ואת לבבו הוא דווקא צריך לשאוף לנטרל.


ובכל זאת, חז"ל בחרו ללמוד דווקא ממשפט שלמה את סדרי הדין של המשפט התורני הרגיל, ואת חובתו של הדיין לחזור בפיו על טענותיהם של הצדדים. יש להדגיש שבחזרה זו של הדיין על טענות הצדדים, לכאורה אין 'תועלת משפטית', שכן אין היא מוסיפה אינפורמציה או ראיות חדשות, היכולות להביא לידי הכרעה של הדין.


המלבי"ם בפרושו למשפט שלמה טען כי יש לדייק בסדר השונה של הטענות הדומות של שתי הנשים. חזרתו של שלמה על דברי הנשים לפי הסדר המדוייק שבו אמרו את טענותיהן, נועדה להדגיש כי שלמה שם לב לכך שבעוד שהנתבעת טענה "זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת", התובעת טענה בסדר הפוך "לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי".


לפי פרוש זה, עוד לפני ששלמה 'פסק' לחתוך את הילד לשנים, שלמה שיער שהנתבעת היא האם האמיתית, שכן טבעו של עולם ש'האדם יקדים תמיד מה שהוא העקר - ויאחר את הטפל' (מלבי"ם מל"א ג', כב). שלמה הבין כבר בשלב זה שכל תיאורה של התובעת אודות החלפת התינוקות באישון לילה - לא היה ולא נברא, ושהסיבה לתובענה השקרית נעוצה בקנאות צרה, וברצון של התובעת שלחברתה לא יהיה אושר רב משלה.


אלא שדיוק בנימה של הטענות ובסדרן לא מהווה ראיה מספקת - אף לא בבית דינו של שלמה. שלמה היה זקוק ל'הוכחה חותכת' (ובמקרה זה - תרתי משמע...) לקנאותה המרושעת של התובעת, אל מול אהבת האמת שיקדה בלב האם האמיתית. לפי הבנה זו, התרגיל המבריק של 'פסק הדין' בדבר חיתוך הילד לשנים - והמחשת האמת שבאה בעקבותיו, היו תוצאה נלווית של ה"לֵב שֹׁמֵעַ" לו זכה שלמה. גדולתו של שלמה התבטאה בכך ששלמה לא רק שמע את טענות הצדדים באוזניו, אלא גם באמצעות ליבו - תוך מתן תשומת לב להיבטים הרגשיים העולים מתוך סדר הטענות וסגנונן.


אין ספק כי בניגוד למשפט שלמה שבו הכרעת הדין עצמה היתה על ידי 'ניסוי רגשי' שאינו קביל כראיה בבית הדין, הדיין הקונבנציונאלי יכריע על פי עדים, שטרות וחזקות. אך למרות זאת, נראה שדרשתנו באה ללמדנו שעל אף שאין להשוות את דרכי הכרעת הדין, הרי שלפחות בשלב הראשוני של שמיעת טענות הצדדים, כל דיין צריך להתפלל לה' "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ".


חלק דומיננטי מתפקידו של הדיין הוא ההכרעה בדבר משקלן של הראיות הקבילות הסותרות, ולמרות קיומם של כללים הלכתיים להכרעה בעת התנגשות בין ראיות - פעמים רבות ההכרעה הסופית במצבי ספק, מוטלת על כתפיו של הדיין. הסכנה הגדולה שבהכרת פנים, נטילת השוחד או הידור פני הדל, היא ההשפעה על התת-מודע של הדיין שעלול לתת משקל יתר לראיות הלא נכונות - בשל מעורבות רגשית שאינן רלוונטית לרדיפת הצדק במשפט הנדון.


ברם, מכאן אין ללמוד שעל הדיין להיות 'טכנוקרט משפטי' - הדן אך ורק לפי הטענות המשפטיות הגלויות המועלות במהלך המשפט. הציווי "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" שבפרשתנו דורש מהשופט לוודא שלבסוף מבית דינו יצא צדק לעולם. לכן, לאחר שהשופט מקבל את כל הראיות שעל פי משפט התורה עליו להתייחס אליהן - בשלב שקילת הראיות עליו להשוות ביניהן, ולבחון את ערכן לפי כל 'אותות האמת המתגלים במשך המשפט'.


חז"ל קבעו בדרשתנו שעל הדיין ללמוד משלמה, לחזור בקול על טענותיהם של הצדדים. על אף שלכאורה אין בעצם החזרה 'תועלת משפטית' ישירה, יש בה בכדי לתת לשופט הזדמנות נוספת להאזין למה שנאמר בין השורות. כמו במשפט שלמה, ההאזנה העמוקה לדברי הצדדים אולי לא תוכל להכריע לבדה את הדין, אך יש ביכולתה לרמוז לשופט היכן יש לחפש את הראיות שהכרעה לפיהן תביא צדק לעולם.


הכותב הינו בוגר מחזור א' של ישיבת פתח תקווה. המאמר יפורסם בעלון שבתון לפרשת משפטים

 

 

בית המדרש