ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אפקעינהו רבנן לקידושין -עיון בשיטת רש"י ורבותיו

ע"י: שראל וינברגר

בשל פתיחת זמן אלול נשתדל להרבות בסוגיות למדניות ממסכתות שונות. מאמר זה דן בהפקעת קידושין עפ"י שיטת רש"י ושיטת רבותיו.

 


תחילת הנישואין וסיומם על פי התורה


כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו.                                         (דברים כד, א)


במלחמת הרשות נכתב "ומי האיש אשר ארש אִשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה" (דברים כ, ז). ומכאן שהפועל "לקח" משמעו המשך פעולת האירוסין, קרי נישואין. הרי קידושין ונישואין מהתורה. וכן אצלנו, "יקח" הכוונה היא בנישואין שלאחר הקידושין. התנאי הקודם לנישואין הוא קידושין. הקידושין מורכבים משני חלקים:


  1. פעולת קניינית, היינו הקניית החפץ (כסף שטר או ביאה) הנעשית על ידי מעשה (הגבהה וכדו'), ועל ידי הרצון לקנות ולהקנות.[1]

  2. קידוש האשה בדברים: "הרי את מקודשת לי ב...". דברים אלו נסמכים על הפעולה הקניינית (אך אינם חלק ממנה, ועוד יבואר). בדין זה שונה ביאה מכסף או משטר. שהביאה היא הקידושין עצמם, שהרי זו כל מהותה של האשה כבעלת קשר אישותי עם בעלה, ואם לא כן הרי היא "בעילת זנות", ולעומתה, הכסף והשטר הם פעולה קניינית עצמאית נפרדת, אלא שעל כסף זה מחיל האדם את הקידושין (כקידוש יום השבת על הכוס, וכיו"ב). נמצא שהקידושין חלים על גבי פעולה קנינית זאת, אך אין היא חלק מהותי מהם. נמצא שקידושין בכסף ובשטר הם "מהות" קידושין בעלמא, ולא תחילת הקשר האישותי, שעל פי התורה מתחדש רק במעמד הנישואין, וממנו ואילך.[2]


אחרי הקידושין צריך האיש לשאת את האישה בחופה, כלומר "לקחה". עליו לקחת אותה לביתו, או לשאתה בצורה אחרת הנקראת חופה, כדוגמת יחוד (ואין כאן מקום להאריך בפרטי מעמד הנישואין, ראה הלכות אישות י, א-ב. עוד ראה שו"ע אה"ע סד, ג).


גם כאשר האיש מעוניין לגרש את אשתו, כתוב בתורה שהוא צריך למלא שני תנאים:


  1. לכתוב לה "ספר כריתות", גט. התורה מעניקה לגט זה את היכולת לכרות את קשר הנישואין בין בני הזוג מכאן ולהבא.

  2.  לשלח את אשתו לשעבר מביתו, ובכך לגלות דעתו שאינו חפץ בה עוד. "ושלחה מביתו - מלמד שאינה מתגרשת עד שיאמר לה הרי זה גיטך" (סיפרי תצא, פרשה נט), והרי הוא מתירה לכל אדם. זה גם צריך להיות תוכנו של גוף הגט, ניתוק הקשר בין בני הזוג (גיטין פה, א). וממשיכה התורה שם "והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב).


 


כח חכמים לבטל את הנישואין


הגמרא בכתובות ג, א מדברת על חשש עגונות בעם ישראל מחד, ועל חשש פריצות מאידך, אם נניח שיש אונס בגטין. כלומר, הבעל ביקש לגרש את אשתו ונתן לה גט על תנאי: שאם לא באתי מכאן ועד שלשים יום, או כל תנאי דומה לזה. בסופו של דבר הוא נאנס, ולא הצליח לקיים את התנאי שהציב, ומבחינה טכנית, מאחר שלא מולא התנאי, אמור הגט לחול. כעת עומדת בפנינו השאלה אם להתחשב באונסו, ולומר יש אונס בגטין, ואז הגט לא יתקיים, שכן הבעל שאף וביקש לבטל את הגט. או שמא, מאחר שבאופן מעשי לא מילא הבעל את תנאו, לא ניתן לו לבטל את הגט ע"י מימוש התנאי, והגט בתוקף. רבא מכריע, בשל החששות הנקובים לעיל, שבגיטין איננו נוטלים על עצמנו סיכונים כאלה, ועל כן נתעלם מהאונס. ולפיכך - הגט תקף. למעשה, ע"י מתן תוקף לגט הנ"ל, וזאת בניגוד לגישה העקרונית שמתחשבת לאורך כל התורה באונס, בטלו חכמים קשרי נישואין מעצמם (לכל הפחות לדעת רבא), בכדי להתיר לבנות ישראל להנשא. שואלת הגמרא שם:


ומי איכא מידי דמדאורייתא לא להוי גט, ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן אשת איש לעלמא? אין, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינו רבנן לקידושין מניה.  (כתובות ג, א)


גם בגיטין לג, א מופיעה סוגיה דומה, לגבי אדם ששלח גט לאשתו על ידי שליח, ובזמן שהשליח היה בדרכו חזר בו המשלח, ועל ידי כך ביטל הגט. על כך באה דעת רבן שמעון בן גמליאל: "רשב"ג אומר אינו יכול לבטלו, ולא להוסיף על תנאו, שאם כן מה כח בית דין יפה?!". כמו כן מקשה הגמרא שם:


ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גיטא, ומשום מה כח ב"ד יפה שרינן אשת איש לעלמא? אין, כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. (גיטין לג, א)


המקרה כאן חריף מעט יותר מקודמו, שכן כאן אמר האדם בפירוש שאינו רוצה לגרש, ומכל מקום גירש. לעומת זאת, לעיל בכתובות התעלמו חכמים מאונס שהיה חיצוני לגט, והכשירו גט תקף וקיים.


וכן ביבמות קי, א אודות מעשה שהיה בנרש (שם מקום), והחתן כבר הושיב את כלתו על כס הנישואין (חופה - רש"י), וחטף אותה אחר וקידשה (ומדובר בשקדשוה אימה או אחיה, והקידושין אינם ברי תוקף לגמרי כי אם בא עליה משהגדילה). חכמים ביטלו את קידושי השני, ולא הצריכוה גט מהאחרון, אף על פי שקידש אותה, ומדוע? "רב אשי אמר: הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו בו שלא כהוגן, ואפקעינהו רבנן לקידושין מניה".


חשוב להבהיר, שחכמים אינם משתמשים בכלי של הפקעת הקידושין בכל מצב, ורק במקרים הנקובים הזדקקו לאמצעי חריף זה. אפילו במקרי קידושין שאינם לרוח התורה, והם אסורים בלאו (כגון אלמנה לכהן גדול, או למאן דאמר קידושין תופסים בחייבי לאוין) לא מצאנו שימוש בכלי קצוני זה. נראה שהמניע שלהם בשלושת המקרים הללו הוא החשש שאם לא יפעלו בחומרה כזו עלול להדרדר הקיום המוסרי, ההלכתי, הצניעותי או המיוחס (בעיות ממזרות וכדו') של הציבוריות הישראלית בכללה.


 


דרך הפקעת הקידושין


נציג שתי אפשרויות בהבנת יסוד ההיתר הקצוני הזה בקידושי כסף ושטר, לעת עתה:


1. "כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש" - קידושי האשה מורכבים משני חלקים:


  • א. פעולה קניינית.

  • ב. דעתו וכוונתו של אדם לקדש האשה הקונה ממנו.


חכמים מודיעים לאדם שדעתו במעשה הקידושין נשענת אך ורק על דעת רבנן, כלומר הם נוטלים אפוטרופסות על דעתו, וממילא אם לא ירצו לממש את דעתו, לא תהיה משמעות לכוונת הקידושין שלו. ואז, כאילו מעולם לא קידש.[3] דבר זה יכול להיעשות ע"י רצונם של חכמים בשתי אפשרויות:


א. למפרע. ע"י שיבטלו חכמים את דעתו שהיתה בתחילת הקידושין.


ב. מעכשיו. אין שייך בדעת הקידושין של הבעל שם "מעשה", אלא היא "מהות", היינו רצון בני הזוג להתקשר. ממילא רצון זה עומד עכשיו כמו שהיה מלכתחילה. נקודה זו אי אפשר לשנות. בכל רגע נתון שלא יתממש הרצון של הקידושין - תפקע מהות זו. אולם, מדוע אין גירושין בכל זמן שאין הבעל רוצה לחיות עם אשתו? מפני שעל דעתו הראשונה נלקחה אפטרופוסות של חכמים, וברגע שחכמים אינם חפצים להעמיד את דעתו של הבעל בקידושין, הרי אין כאן מהות קידושין. על פי רוב גילוי הדעת שהבעל אינו חפץ עוד בקידושין בא לידי ביטוי בגט, ספר כריתות. לזה נותנים חכמים את הגושפנקא של אפוטרופוסותם על דעת הבעל בקידושין. אך יש מקרים חד פעמיים, כגון הנזכרים לעיל, ובמקרים נדירים אלו אין חכמים נותנים יותר את דעתם לקידושין, וממילא פקעו. לא ברור, לגישה זו, האם פקיעת הקידושין היא למפרע או מכאן ולהבא, אך נראה שהיא דומה לגט, היינו מכאן ולהבא.


 


2. ע"י הפקעת החלק הראשון של הקידושין, היינו הפעולה הקניינית, שהרי "הפקר בית דין הפקר". כך יהפוך הקניין בקידושין למתנה בעלמא, וממילא אין שום משמעות לדעתו של המקדש, ופקעו הקידושין למפרע. פעולה זאת יכולה להעשות למפרע בלבד, שהרי מדובר במעשה קנייני חד פעמי, שמייסד את מערכת הקידושין בין הבעל לאשתו. הפקעה של קידושין תקפים יכולה להתבצע רק ע"י גט כשר, כהוראת התורה. כאן אנו מערימים על הצורך בגט, ע"י כך שמבטלים מראש את הקידושין, ומעולם לא הוצרכנו לגט כשר. הבנה זו קשה קצת בלשון הגמרא, שכן הגמרא כתבה "כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש" והדבר תלוי א"כ בדעת, ולא בהפקעה ממונית. ונראה לומר שפירוש הדברים כך הוא: כל קידושיו של אדם אינם תקפים אלא בשל רצונם של חכמים לתת להם תוקף. אם יתנהג האדם שלא כהוגן, אזי ידע מראש שאין קדושיו קידושין, ויהיו כל בעילותיו בעילות זנות. האמצעים שביד חכמים לא פורטו במפורש בגמרא, ונשמרים ע"י חכמים. כן פירשו התוס'.


 


מהלך הסוגיה


"תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר?" (יבמות ג, א, גיטין לג, א).


הבנת קושיית הגמרא לשיטה 1ב' (קידושין הם "מהות" המתוחזקת ומקויימת באמצעות רצון חכמים בדעת הבעל בקידושין):


כאשר הקידושין הם בגדר "מהות" בלבד - מעשה קנייני שעליו מולבשת דעת קידושין - אין הבדל אם לא נתנו עליהם חכמים את דעתם ברגע הקידושין או עכשיו, הכל אחד. אך כאשר יש בהם מעשה אישותי ממש, יש לקידושין נקודת זמן ראשונית, כי כל מעשה מתרחש בנקודת זמן אחת, וממילא אז (בזמן הקידושין) היתה שייכת דעת חכמים, ולא עכשיו כאשר נתעורר החשש. אם כן, כיצד יכולים חכמים לבטל את דעתם שכבר היתה בזמן יצירת הקשר האישותי-קידושי בין בני הזוג?


הבנת הקושיה לשיטות 1א' (לחכמים כח להפקיע את דעת הבעל המקורית במעשה הקידושין) ו-2 (חכמים הפקיעו את המעשה הקנייני שליווה את פעולת הקידושין הראשונית):


א. גם אם נניח שיש בידי חכמים כח להפקיע קידושין, מדוע שיעשו זאת ויגרמו לאדם לעבור עבירות למפרע?


ב. מובן שבית דין יבטלו את המעשה הקנייני שנעשה ע"י שטר או כסף, שהרי "הפקר בית דין הפקר". עי"כ ניתן יהיה לטעון שלא היה כאן מעשה קנייני. אך האם יש ביד חכמים להפקיע מעשה אישותי כביאה? אם כן, היכן מצאנו תקדים לכח כזה? ובנוסף לזה, מה מועילה סברה כאן, הרי היתה בעילה פיזית במציאות?!


תשובת הגמרא: "שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות"!


לשיטות 1א' ו-1ב':


יש להבחין בין "ביאה", מעשה אישותי, ל"בעילה", מעשה פיזי בעלמא. ישנם שני מרכיבים בפעולת הזיווג: 1. המעשה הגופני. 2. מחשבת האיש והאשה, המלווה את המעשה הפיזי.


כאשר מחשבתם של בני הזוג היא יצירת קשר מהותי ביניהם, ייקרא מעשה זה ביאה. אך כאשר אין שם אלא מעשה מרוקן מתוכן מחשבתי מהותי, הרי הוא בעילה בעלמא.


מכיוון שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, דעתו בזמן הקידושין במקרה של קדושי ביאה אינה אלא דעת חכמים (באופנים שהוסברו לעיל), ולכן יכולים הם לעקור את דעתם, וממילא גם מעשהו יקבל שם חדש, בעילה, שם שאינו בר כח להחיל קידושין (כאונס ומפתה שוודאי שאינה צריכה ממנו גט). דבר זה יכול להעשות למפרע (כשיטה א'), או גם עכשיו. ובזה אינה שונה ביאה מכל אמצעי קידושין אחר.


לשיטה 2:


יש ביד חכמים כח לא רק להפקיר כסף, אלא להפקיע כל מעשה חשוב, ע"י שלילת המחשבה שבו. וזה בהנחה שכמו קדושי כסף, המורכבים ממעשה קנייני יחד עם מחשבת קידושין, כך גם קדושי ביאה מורכבים מביאה ומתוכנה הקדושי.


 


ישוב שיטת רש"י בדין 'גט דרבנן'


כל המקדש - כל המקדש אשה על דעת שהנהיגו חכמי ישראל בישראל הוא מקדשה, שיהיו קיימין קידושין לפי דברי חכמים, ויהיו בטלים לפי דברי חכמים, על ידי גיטין שהכשירו חכמים. (רש"י, כתובות ג, א)


כלומר, תהליך סיום הנישואין נעשה על ידי גט מדרבנן. צריך להבין מה פשר הדבר, הלא הגט הוא דין מדאורייתא, והוא מפקיע דין נישואין מדאורייתא. אם כן כיצד יוכל מעשה מדרבנן להפקיע מהות מדאורייתא?


 


דרך פעולת גט דרבנן


ואפקעוה רבנן לקידושין - כשיבוא גט כזה אחריהם.


תינח - למימר אפקעתא, כדקדיש בכספא, דנימא גט זה עוקר הקידושין, ועושה מעות מתנה מעיקרן.  (שם)


יש לדייק שפעולת גט דרבנן היא עקירה מוחלטת, ולא סתם פעולה למפרע. נראה שעקירה זו אינה פעולת על ציר הזמן (לא מכאן ולהבא, וגם לא למפרע), אלא על עיקר מהות הקידושין. וממילא גם המעות, מעיקרן, דינם כמתנה. שכן, מעולם לא היו כאן קידושין תקפים, כי הגט הנ"ל ביטל כל קידושין.


קדיש בביאה מאי - אפקעתא מעיקרא איכא? בשלמא ע"י גט כשר, אע"פ שהקידושין קיימים עד עכשיו, גזרת הכתוב היא שהגט כורתו, ומתיר איסורו מכאן ולהבא. אבל זה שאינו גט מהתורה, ואתה מכשירו מפני דעתו של זה שקידשה על דעת חכמים, ושביטלו ע"פ חכמים, צריך אתה לומר שמעיקרן לא יהו קידושין, ואי קדיש בביאה, ואתה עוקר קידושין למפרע, מה תהא על ביאתו?  (שם)


כפי שהסברנו, יש הבדל מהותי בין גט דרבנן לגט דאורייתא. גט דרבנן הוא על דעת חכמים, ועוקר את הקידושין, בעוד גט מדאורייתא הוא כאשר דעת חכמים אינה מאפשרת יותר קיום תקין, והוא כורת את המהות הקידושית מכאן ולהבא.


הבדל נוסף קיים בין קידושין בביאה לאלו שבכסף ושטר. בביאה אפשר לבטל את המהות רק ע"י שלילת מעשה הקידושין האישותי, שהוא חלק בלתי נפרד מהקידושין, והוא מוגדר תחת הזמן. זאת בניגוד לקדושי כסף ושטר, שם יכולנו לקיים התייחסות כפולה לאקט הקידושין, מעשה קנייני משולב במעשה הנותן תוקף אישותי. אם כן, מה יהיה דינה של הביאה? הרי אפשר לבטל מהות "קידושית" ממעשה הקידושין, כמו שראינו בניטרול עניין הקידושין בקדושי כסף וכיו"ב. אך לומר שלא היתה כאן ביאה, כמו שלא היתה נתינת מעות, זה אי אפשר, כי היה כאן "מעשה קידושי", שקשה להעלות על הדעת ניתוק בין המעשה שבו לתוכן אותו הוא נושא!


שוויה רבנן לבעילתו - למפרע, ע"י גט שהוא מדבריהם, בעילת זנות. ויש להם כח לעשות כן, שהרי הוא תלה בהן. (שם)


כלומר, ע"י הפקעת מחשבתו בזמן המעשה, הפכו חכמים את ביאתו למעשה שונה (מביאה לבעילה), והרי רש"י הוא כשיטה מס' 1, שהובאה לעיל.


בגיטין כתב רש"י כך:


אדעתא דרבנן מקדש - להיות קידושין חלין כדת משה וישראל, שהנהיגו חכמי ישראל. והרי הם אמרו שיפקיעו כל קידושין שבישראל ע"י גט כזה. הילכך פקעי, שעל מנת כן קדשה.


תינח דקדיש בכספא - איכא למימר אפקעינהו לקידושין בגט דדבריהן, ואמרו ליהוי מעות למפרע מתנה. וממילא פקעו, שהרי כשקידש, על מנת כן קידש. (רש"י, גיטין לג, א)


ודבריו פלא, הרי אמרנו לעיל בהסבר שיטתו, שבכסף התהליך הוא הפוך! המהות מבטאת את הקניין, ולא להיפך (לא המעשה הקנייני יצר את המהות, המהות הקידושית העניקה למעשה הקנייני את תוכנו). וממילא לא שייך בקדושי כסף הפקעה למפרע ע"י שלילת הבעלות של הבעל על כספו. ואילו לפי דברי רש"י כאן, רבנן פעלו במסירת הכסף?!


קדיש בביאה - דקיימא לן בקידושין מ'וכי יקח איש אשה ובעלה' דאשה מתקדשת נמי בביאה. (שם)


מדוע כתב רש"י דווקא כאן, בגטין, את המקור לקידושי ביאה, ובסוגיית כתובות לא טרח לעשות כן?


מאי - אפקעתא איכא למימר בהא ביאה?   (שם)


משמע שיש כאן צורת קידושין שלא מצאנו קודם! שהרי יש כאן התלבטות כיצד להתמודד עם הפקעת קדושי ביאה.


שויוה רבנן - לההיא ביאה למפרע ע"י גט זה.(שם)


יש לדייק ש"ההיא ביאה", בה ורק בה שייך למפרע. כל מה שאמרנו בכסף, הוא בגדר "איכא למימר", הווה אמינא בלבד. שהרי אם נאמר שרבנן פועלים במעשה, לא היה אפשר לומר כלום בביאה, כי אין הם יכולים "להפקיע" ביאה שהיתה בעולם בתור החלת קשר אישותי בין בעל לאשתו, הרי קרה כאן משהו. ורק אם נאמר שרבנן פועלים במהות הדין, במניעת שם קידושין מלחול אפילו במקום של ביאה כשרה לכאורה, הם יוכלו לפעול למפרע במעשה הביאה, שהרי כבר ראינו שמהות הקידושין משפיעה על שם המעשה. אך אם הם יפעלו בקדושי כסף, וימנעו ממעשה נתינת הכסף להתרחש, הם נותנים מענה רק לקדושי כסף, שלא יוכלו להתממש גם בקדושי ביאה. כלומר, הפרדה כזו תהיה מלאכותית ביחס לביאה, בניגוד לכסף, שם ניתן לפצל בין מעשה נתינת הכסף לשם הקידושין שהוא מחיל. כי ביאה אינה שני דברים אלא מעשה קדושי-אישותי אחד, שהוא רשאי, מכח התורה, להחיל משמעות קדושית מתמשכת ממנו ואילך. ואם חכמים מונעים מקדושי כסף מלחול באמצעות הפקרת ממונו של הבעל, ועי"כ לא היתה כאן מעולם התחלה של קשר קדושי, הם לא יוכלו לומר אותו דבר ביחס לקדושי ביאה, כי שם הקשר האישותי כבר החל. ולכן למסקנת רש"י יש לומר שרבנן יכולים לפעול גם במהות הקידושין, לא רק במעשה. מסקנה זו נגזרת מדבריו כאן, כי אחרת אי אפשר להפקיע קידושין בביאה. ומכאן שרש"י חולק על פתרונם של בעלי התוספות ושאר הראשונים בעניין זה, ואע"פ שפעמים נאמר בלשונו שההפקעה היא למפרע ופעמים מעיקרא, מכל מקום זהו כיוון הפתרון הכללי לענ"ד. מלכתחילה סברה הגמרא שלחכמים רצון לשנות את מעשה הקידושין, וע"י כך להמנע מכל דיון בבעיה, אך שאלת קדושי ביאה לחצה אותה אל הקיר, ומנעה ממנה להתעלם מהבעיה, ובכך הכריחה אותה לתת לה מענה חזיתי: לחכמים יכולת להפקיע את המהות הקדושית, ע"י שינוי משמעות הביאה מפעולה של קידושין לפעולת זנות. וכדבריו בהמשך:


בעילת זנות - דאפקעו שם קידושין מינה, ויש בהם כח לכך. שהרי, כשקידש על מנהג חוק דתם קידש... והא דאית ברבנן כח לבטל, מפני שבשעת קידושין תלה בדעתם לקדש, כדת שהנהיגו חכמים לישראל.                                          (שם)


ביבמות כתב רש"י:


וקא אפקעינהו לקידושין מיניה - דכל המקדש תולה בדעת חכמים, וכדת משה וישראל, כדאמרינן. ורבנן אמרי דחוטף אשה מבעלה לא מהוי קידושין. (רש"י, יבמות קי, א)


המשפט "כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש" לא מוזכר כאן, ורש"י מסביר מדוע: מעולם לא היו כאן קידושין, וממילא הם אינם מופקעים באמצעות גט דרבנן, כדלעיל. בזכות הסיומת: "לא מהוי קידושין", פטרו עצמם חכמים מלהשתמש באמצעי החריף והפולשני של הפקעת קידושין ע"י גט מדרבנן.


תינח דקדיש בכספא - איכא למימר דאפקעינהו לקידושין, ושוו מעות מתנה. דהפקר בית דין היה הפקר.


קדיש בביאה - מאי הפקר בית דין הפקר איכא למימר?


שויוה לבעילתו בעילת זנות - והוא בדעתם תלה.                                      (שם)


 


בולט מאוד שרש"י כאן מדבר בנימה שונה לגמרי מכתובות וגיטין, וזה תולדה של המקרה השונה בתכלית. שכן ביבמות אין הפקעה של נישואין קיימים, ע"י אמצעי מלאכותי מבית היוצר של חכמים, כי אם רבנן אינם נותנים מלכתחילה תוקף לצורה כזו של קידושין (לא פחות מתביעתם לשני עדים כשרים בקידושין, או כל גדר אחר שהוכתב ע"י חכמים ומונע חלות קידושין מדאורייתא). אשר על כן, האפשרות המועדפת על חכמים כאן תהיה כמובן הפקר בי"ד - הפקר, ואז מלכתחילה אין כל בעיה, כי הקידושין לא חלו על דבר בעולם. אולם, משנדחקו חכמים לסגת מתירוץ זה, בשל קדושי ביאה, הסבירו בפשטות שקידושין שנעשו בניגוד גמור לרצונם של חכמים אינם קידושין, כי כל המקדש תולה בדעת חכמים, ודעת חכמים פשוט אינה נוחה מצורה כזו של קידושין.


בצורה פשוטה יותר ניתן לומר כך: המקרה שלפנינו מחדד שאין הפקעת קידושין קיימים לרש"י, ללא שימוש של חכמים בגט פסול מדבריהם. בין האונס ובין ביטול הגט הן אופציות שהועמדו ע"י חכמים, והם רשאים לסגת מהעקרונות אותם התוו לשם שינוי מעמד הקידושין במקום שיש חשש כבד מהדרדרות מוסרית, כלעיל. כאן, לעומת זאת, אין שום קידושין קיימים, אלא נסיון לכפות על חכמים ליצור קידושין כאלה בניגוד לרצונם, ולשם כך יכולים חכמים להשתמש באמצעים 'עדינים' יותר מאשר גט דרבנן, שמפקיע את קדושיו הקיימים זה מכבר.


רש"י כאן אינו טורח להפקיע את המהות האישותית-קידושית מהביאה, ואינו מסביר את ההסבר המורכב המיסב ביאה לבעילה. הוא מותיר את ביאתו על כנה, אך מרוקן אותה מהסכמת חכמים. דבר כזה אפשרי כל עוד לא נתנו חכמים בעבר הכשר לחיי אישות אלה. המניעה הראשונית שלהם נתפסה כלגיטימית. משא"כ אם היה מדובר בזוג נשוי שנים ארוכות, לא כל כך פשוט לומר שדעת חכמים לא היתה עם הבעל בזמן הקידושין, ולכן קדושיו אינם קידושין.


 


שיטת רבותיו של רש"י בדין 'גט דרבנן'


שמעתי כל רבותי מפרשים: דקדיש בכספא - דקידושי דרבנן נינהו. ואי אפשר לומר כן! חדא, דגזירה שוה היא, 'קיחה' 'קיחה' משדה עפרון, וכל הלמד מגזרה שוה כמו שכתוב, מפורש הוא לכל דבר. ועוד, אי דרבנן נינהו, היאך סוקלין על ידו, ומביאין חולין לעזרה על שגגתן?!


(רש"י, כתובות ג, א, ד"ה 'שויוה רבנן')


ומרבותי קבלתי: כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, דקדושי כסף דרבנן... והיינו דקפריך: תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה, דכתיב בהדיא 'כי יקח איש אשה ובעלה', מאי איכא למימר? היאך יכלו לעקור דבר מן התורה? ומשני: שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, של כל מקדש בביאה. כדאמר התם (קידושין יב, ב): רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה, משום פריצותא.


ותשובות קשות יש בדבר:


חדא, דגזירה שווה גופא תורה היא...


ועוד, דקמשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, היכי מצי לשוויה בעילת זנות, הא דאורייתא היא?!...


אלא הא והא דאורייתא, והא דאית ברבנן כח לבטל, מפני שבשעת קידושין תלה בדעתם לקדש כדת שהנהיגו חכמים בישראל.


(רש"י, גיטין לג, א, ד"ה 'בעילת זנות')


רבותיו של רש"י 'מבשלים' עבורו את הגט דרבנן, בזה שהם מעתיקים את הדיון לתחולה של קידושין מדרבנן, ולכן גם הפקעתם אינה דורשת כח מעבר לזה. אך לשיטתם, רבנן לא יכולים ליצור גט כזה שיפקיע דין תורה, ולכן היו צריכים לומר שכל קידושי כסף שאדם מקדש הם בעלי תוקף דרבנן בלבד, וקידושי ביאה אינם מתקבלים מראש ע"י חכמים "משום פריצותא". אי לכך, באמת אין צורך אמיתי בגט מדאורייתא, אלא רבנן לא מחילים את הקידושין מראש. את זאת לכולי עלמא יכולים לעשות גם בדיני תורה.


מחדש על פניהם רש"י, מחומר הקושיות, שגט דרבנן יכול להפקיע גם קידושין דאורייתא, משום שבאמת התורה נתנה לנו כח לבטלם בכל זמן שנרצה. שטר הגט הוא רק הכריתות, היינו מכאן ולהבא יפסקו, וזה דורש כח אלים מאוד, שכן הוא מפסיק דין תורה תקף. גט מדרבנן אינו מסוגל לפעול בכח גדול כל כך, והוא נאלץ להיות כלי הביטוי של דעת חכמים, שאינה נוחה מהמשך קיום הקידושין הללו, והם שומטים את הקרקע מתחתיהם. יש כאן חידוש גדול, שאפשר לקטוע מהות באמצע תחולתה, ע"י גילוי דעת של חכמים שמעורר ומשנה את דעתם בעבר. כל זאת מפני שהבעל תלה את דעתו בדעת חכמים, ועכשיו הם אפוטרופוסים על דעתו.


 


סיכום


יכולתם של חכמים לקטוע את הנישואין של בני זוג שלא באמצעות גט כשר, ובדרך המקובלת של ספר כריתות, נבחנה במאמר זה, והוצגו מספר גישות להבנתה התיאורטית. מכולן עלתה מגמה ברורה של נסיון למעט בקיצוניות המהלך הפולשני הזה, בשני אופנים:


הראינו שלרש"י יש מגמה להמעיט בערכה של הפקעת הקידושין, אם ע"י העתקתה לציר ממוני של הפקר, ואם ע"י ניטרול דעת חכמים המקנה לקידושין תוקף. בכל אופן, לא ע"י ביטול הנישואין.


המתודה הזו מתעוררת רק במצבים חריפים מאוד של עשייה שלא כהוגן, או כשיש חשש ממשי לשלמות מוסד הנישואין ויחסי בני זוג.


כמו כן, הראינו שרש"י משתמש ברעיון שהורתו אצל רבותיו, אך בעוד לדידם יש בעיה עם קדושי ביאה וקדושי כסף, שלראשונים יש תוקף מדרבנן בלבד ואת ביטולם של השניים קשה להסביר, ראינו שלרש"י אין בעיה, בשל המערכת שהציב להפקעת הקידושין.


שני כיוונים מרכזיים ראינו אצלו, האחד - אם כבר היו קידושין כשרים ותקפים, מחייב רש"י הימצאותו של גט, אפילו פסול מדברי סופרים, ואז חכמים מכשירים את הגט מכח סמכותם ומעניקים לו משנה תוקף, כנושא את דעתם הראשונית שהעניקה תוקף לקידושין. באפשרות השניה, כאשר טרם היו קידושין תקפים והשאלה היא על מעשה הקידושין הראשוני, האם ראוי ובר קיימא הוא, ישתמש רש"י בכלי של הפקר בי"ד הפקר, ובדומה לו יעשה גם בקדושי ביאה.

המאמר פורסם בכתוב העת של הישיבה 'פתוחי חותם' כרך א'


1. ביחס לביאה צריך לבחון מה מקבלת האשה בדיוק, אך אינו מענייננו כרגע.


2. וכן מצאנו שקידושין בביאה הם דבר "מכוער" בעיני חכמים משתי סיבות. האחת, מצד עצם הקידושין, כי בקדושי ביאה מחזיר הבעל את המצב להיות דומה ל"קודם מתן תורה" (ראה רמב"ם, הלכות אישות א, א), שם נבעלת האשה בתחילת הקשר, ללא הקדמה הצהרתית בין בני הזוג. בעיה נוספת היא מצד חלותם של הקידושין, שהרי אין הם חלים כ"מהות טהורה" טרום אישותית, כיאה לאירוסין, שבקדושי כסף ושטר היא מהות זו היא ביטוי לקשר הרוחני בין בני הזוג, המחייב אותם גם ללא הקשר פיסי.


3. תפיסה זו מעלה מגוון שאלות הלכתיות מרתקות, כדוגמת האם יהיה הבעל חייב להשיב לאשתו את כל מעשי ידיה ופירות נכסי מלוג שלה שנהנה מהם במשך כל השנים? והאם רעייתו תתחייב להשיב לו כנגדם את כל הסכומים שהעניק לה בכסותה ומזונותיה? שאלות מורכבות אלה נוגעות לעיקרי הדין, וכל שיטה בהסברת הסוגיה תצטרך ליתן עליהן את הדעת.

 

 

בית המדרש