ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

היזק שן - בבא קמא יט:

ע"י: הרב מומי פאלוך

זהו שיעור עיון נוסף על במסכת בבא קמא שכתב הרב משה פאלוך, ר"מ בישיבה.

 


 


מקורות:


משנה


תוספתא א,ח


מכילתא דר"י ובער


מכילתא דרשב"י


ירו' א,א ( ד"ה תולדות)


בבלי יט: ; טו: השתא דאמרת


רש"י


ר"ח


או"ז


מאירי


רי"ף ח עמ'; ה עמ' א


רא"ש סי' ג


רמב"ם נז"מ  פ"א ; פ"ג א-ו


טוש"ע שצא


אבהא"ז נז"מ א,ב


גרנ"ט קטז



 


פתיחה - שן ורגל


כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור ואם נהנית משלמת מה שנהנית כיצד משלמת מה שנהנית אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה מפתח החנות משלמת מה שנהנית מתוך החנות משלמת מה שהזיקה


 


משנתינו היא המשך הדיון בקביעות הכלליות של פרק א' משנה ד'. שם קבעה המשנה מי הם המזיקים המועדים. משנתינו מפרטת את דיני השן המועדת (שלא כרש"י כאן ובמשנה ואולם עיין  תוס' בריש הפרק):  השן מועדת לאכול את הראוי לה והרגל מועדת להלך כדרכה ולשבר.


במשנה מופיע הצמד של שן ורגל עם המאפיינים המיוחדים לכל אחד ואחד: שן אוכלת את הראוי לה ואילו רגל מעדת להלך כדרכה. ראוי לעומת דרכה. הבחנה זו מופיע גם במדרשים כקביעה נתונה ללא ציון המקור המקראי או הדרך המדרשית המלמדת על מסקנה זו.


אם נעיין במקרא נמצא שהתורה עוסקת בסיפור דברים טבעי ושגרתי בו אדם מוציא את בהמותיו וליתר דיוק את צאנו לרעות בשדהו! והצאן הלך לשדהו של חברו. ביער הוא הצאן ("אתם ובעירכם" בראשית מה,יז) הנקרא כך משום שזו פעולתו המרכזית והעיקרית. בדרכו להגשים את מטרתו משתמש ברגליו אשר גם הן גורמות לנזק. ושלח את בעירו ובער . התורה קובעת שהבעלים של הצאן חייב לשלם ממיטב כספו על גרימת הנזק של צאנו. על פניו הנזק הצפוי הוא נזק הצאן בהילוכו ובעת בערתו. שן ורגל.


 


שן מועדת 


" כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה? הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות. אכלה כסות או כלים משלם ח"נ" המשנה באה לציין מה הם גבולות החיוב של נזקי שן . ההנחה היא שלא כל דבר שנאכל ע"י הבהמה או הצאן יחייב את הבעלים בנ"ש משום שלא כל דבר צפוי שתאכל וגורר אחריו חובת שמירה. ההבחנה המופיעה במשנה היא פירות וירקות לעומת כסות או כלים. פירות וירקות מוגדרים כדברים שהשן מעדת להם, ועל כסות וכלים נכתב שמשלם ח"נ. האם כו"כ הם דוגמא מאפיינת של דברים שאינה מועדת להם? במשנה קיים חלל באשר להגדרת הדברים שאינם ראויים לה. התחום הבולט בהעדרו הוא אוכל שאינו ראוי לה. האם כל אוכל חייבת נ"ש? מהי ההגדרה לראוי?


 


מכילתא דרשב"י


המדרש עוסק ביתור הלשוני של שדה וכרם. לדעתו כפילות זו באה לרבות מקרים נוספים לשדה או כרם יחד עם זאת ההתמקדות בשדה או בכרם  דווקא, מצמצמת את תחום המקרים לסוגי מזון בלבד. תוצאת הדיון המדרשי  היא קביעת גבולות ותחום חיוב של שן: פירות גמורים מהווים קצה אחד ואילו גרעינים מהווים את הקצה השני. נראה שזהו המקור לדברי המשנה הקובעת שהראוי לה במשנה הוא פירות וירקות (=גרעינים. עיין מסכת ברכות). המדרש לדעתי בא לכלול את כל סוגי המזון האפשרי לאכילה אף אם אינו אפשרי כעת לאכילה (גרעינים) או שאינו אכיל לקבוצה מסוימת. תמיכה למגמה זו ניתן למצוא בדבריו של ר"ש המופיע מיד ובסמוך לדעת ר"ש כפילות זו של שדה או כרם נועדה לקבוע את אופי השומא במקרה של אכילת דבר שאינו ראוי לאכילה כגול פרי בוסר וכדו'. לדעתו יש להתייחס לכל פרי ללא קשר למידת בשלותו כאילו הוא מזון ויחויב לשלם כאילו אכלה פירות גמורים.


המדרש בהמשך דבריו מעלה את השאלה "מנין לשן לאכל את שאינו ראוי לה"?


תשובתו היא מדרש המילים "בשדה אחר לרבות דברים אחרים". המדרש משתמש במילים שדה אחר כבאות לציין מעבר מאכילה בשדה או כרם שהם אוכל ראוי לה לשדה אחר שיש בו דברים אחרים שאוכלת קרי אוכל שאינו ראוי לה.  גובה התשלום במקרה שכזה הוא חצי נזק בלבד  והוא נלמד מחיובה של קרן שחייבת חצי נזק . שור תם  יצא ללמד על שן שאין ראוי לה שמשל חצי נזק.


את דברי המדרש ניתן להבין בשתי דרכים שונות. האחת משלימה את האמור בדברי המדרש לעיל  "שדה או כרם"  עליו והאחרת מוסיפה עליו.


1.שדה אחר מרבה אוכלים שאינם ראויים -  ניתן להבין שהמדרש בא למלא את החלל של אוכל שאינו ראוי . לעיל ציינו שהמדרש ריבה כל אוכל ומיעט כסות או כלים שאינם בגדר אוכל עתה מפרט המדרש וקובע מדרג תשלומים. על אוכל ראוי משלם נ"ש, על אוכל שאינו ראוי משלם ח"נ ואילו כסות או כלים פטור לגמרי! לכל תחום יוחד מדרש אחר . שדה או כרם ממעט כסות או כלים ואילו שדה אחר מרבה אוכלים שאינם ראויים. נשים לב שהדין במקרה של כסות או כלים פטור לגמרי כנגד דברי המשנה.


2.שדה אחר מרבה כסות או כלים -  הצעה זו מתאימה יותר עם רוח דברי המשנה אשר מחייבת במקרה של כסות או כלים ח"נ וכן עם דברי התוספתא: "בהמה שאכלה אוכלין שאין ראוין לה...משלם נ"ש".  כגון פרה שאכלה כרשינין משלם נ"ש.


וזו היא משמעות דברי המדרש. שדה או כרם מרבים כל אוכל אף שאינו ראוי לה שמשלם עליו נ"ש וממעטים דבר שאינו אוכל (כסות או כלים). שדה אחר מרבה "את שאינו ראוי לה" כלו' את קבוצת הדברים שאינן אוכל כסות או כלים שמועטו לעיל שעליהם משלם ח"נ.


 


סכומם של דברים אם נפרש את המדרש ברוח דברי המשנה והתוספתא הרי שנקבל תמונת חיוב מלאה. על כל האוכלים אף שאינם ראויים מחייב נ"ש. זאת נלמד מדברי התורה שדה או כרם. המשנה מציינת רק את הראוי לה אף שחייב נ"ש אף על מה שאינו ראוי לה כפסק התוספתא . על דברים שאינם אוכל כלל משלם ח"נ וזאת על סמך דברי התורה שדה אחר ובהשוואה לקרן תמה.


 


מבנה הסוגיה


תנו רבנן השן מועדת לאכול את הראוי לה כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין לה ושתתה משקין הראויין לה משלם נזק שלם וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם ופרה שאכלה שעורין וחמור שאכל כרשינן וכלב שליקק את השמן וחזיר שאכל חתיכה של בשר משלמין נזק שלם אמר רב פפא השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחיה ואכלה ליה ע"י הדחק שמיה אכילה האי שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכיל ביניתא משלם נזק שלם ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא חייבי הרב יהודה לשלם נזק שלם אנהמא ואסלא חצי נזק ואמאי כיון דאורחיה למיכל נהמא אורחיה נמי לפלוסי סלא דאכל והדר פליס ופת אורחיה הוא ורמינהו אכלה פת ובשר ותבשיל משלם חצי נזק מאי לאו בבהמה לא בחיה חיה בשר אורחיה הוא דמטוי ואיבעית אימא בטביא ואיבעית אימא לעולם בבהמה ופתורא  ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא סריך סליק אכלה לליפתא ותבריה לדנא חייביה רבא אליפתא ואדנא נזק שלם מאי טעמא כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק


 


הסוגיה עד הנקודתיים עוסקת בשני הנושאים של המשנה 1. הגדרת ראוי ואינו ראוי 2. פטור ברשות הרבים .


בדיונינו נתייחס רק לדברי הגמ'  ביחס לדיני ראוי ואינו ראוי כלו' עד דבריו של אילפא.


 


א.מבנה הברייתא


ב.רב פפא (כי"מ רב הונא) מסיק מסקנה  כללית מדברי הברייתא. ומדגים את מסקנתו


ג.רב יהודה (כי"מ רב חסדא) - פוסק במקרה של לחם וסל.


ד.דיון הגמרא בדברי רב יהודה.


ה.מקור תנאי  - על לחם ובשר משלם  ח"נ  + דיון בדבריו ואוקימתות .


ו. רבא מחייב נ"ש על חבית שנאכלה תכ"ד אכילת סלק.


 


רב פפא


הגמרא מציגה את דברי הברייתא אשר סופם מתאים עם דברי התוספתא המחייבת באוכל שאינו ראוי נ"ש. ישנם מספר הבדלים בין דברי התוס' ובין הברייתא והעיקרי שבהם הוא העדרו של הביטוי אוכל שאינו ראוי. הברייתא מציינת לאותן דוגמאות המופיעות בתוס' למעט ההקדמה המשפטית הקובעת שמדובר ב"אוכל שאינו ראוי".


רב פפא מסיק את המסקנה הבאה :  "השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחיה ואכלה ע"י הדחק שמיה אכילה האי חמרא דאכל ביניתא משלם נ"ש..." 


דברי רב פפא, שמטרתם לנסח ניסוח עקרוני וכללי את דברי הברייתא ,  מורכבים משני חלקים: האחד הוא הנחת היסוד והאחר הוא המסקנה ההלכתית הנגזרת מכך.


באופן פשוט המשפט כולו הוא הנחת היסוד , המנוסחת ככלל, ואילו הדוגמאות (חמרא ושונרא) הן המסקנה המעשית מכך.


את דברי ר"פ ניתן להבין בכמה משורים. באופן פשוט ולאור האמור בדברי המדרשים והתוס' בא רב פפא לציין שדין השן כולל את כל מה שראוי לאכילת בהמה אף אם אינו דרכה לאכול. בתוס' הדבר מודגש יפה. יש אוכל שהוא של בהמה ויש אוכל של חיה. אעפ"כ אם אכלה בהמה את האוכל שאינו ראוי לה כבהמה אך הוא אוכל של בע"ח אחר חייבת נ"ש. לענ"ד רב פפא בא לציין עקרון זה שקבוצת הראוי רחב מקבוצת דרכה הסקטוריאלי של הבהמה. ניתן להוסיף ולומר בדבריו של ר"פ, מן הניסוח של הברייתא אשר לא משתמשת בביטוי (המשפטי)  "אינו ראוי לה", ניתן אולי  להבין שר"פ בא להרחיב את מושג ראוי לה של המשנה. שלא כדעת התוס' שמחייבת בין באוכל ראוי לה ובין באוכל לא ראוי לה, לדעת ר"פ בעקבות קביעת המשנה שחייבת בראוי לה, יש להבין את המושג ראוי לה באופן רחב  ביותר. גם אוכל שראוי לה בשעת הדחק בלבד נחשב ראוי לה וחייב נ"ש אף שאינו דרכה. בכך מתחדדת ההבחנה בין שן לרגל. הרגל חייבת רק כאשר נוהגת בדרכה הרגילה (אורחיה) ואילו השן חייבת כל עוד אוכלת דבר שראוי לאכילה . מה נחשב ראוי לאכילה? לדעת רב פפא אף דבר שראוי לאכילה ע"י הדחק בלבד ייחשב לראוי לאכילה וחייבת עליו נ"ש.


 


רי"ף, רא"ש -  ראוי =מבחן טיב החומר


"אכילה ע"י הדחק שמיה אכילה" לענ"ד רב פפא לא בדק במבחן עובדתי  מה בהמה אוכלת בשעת הדחק ומה לא, אלא קבע הגדרה שכל אוכל מאחר והוא יכול להיות ראוי לה ע"י הדחק ייחשב לראוי לאכילה וחייבת נ"ש . במילים אחרות לא ייתכן מצב שבו תהא חייבת על אכילת מזון כלשהו חצי נזק ואף אם מדובר במזון שנאכל בד"כ ע"י בע"ח אחרים כגון חזיר שאכל חתיכות בשר . המבחן היחיד לקביעה האם מדובר באכילה או לא הוא מבחן טיב החומר שלפנינו אם הוא אוכל (דבר חי או צומח) הרי שנחשב ראוי לה אם אינו אוכל הרי שפעולת השן היתה נזק.


לענ"ד כך פרש הרא"ש את הסוגיה וכך פסקו גם הרי"ף והרמב"ם.


הרא"ש פותח את דבריו בשתי שאלות : 1. מדוע לא ציינה המשנה את כלבא דאכל אימרי (כבשים גדולות) המופיע בדף טו: כמקרה של אכילה משונה שנחשבת כקנס ולא גובים אותה בבבל, כדוגמא במשנתינו לאינו מועד ותחת זאת ציינה את כסות או כלים שאינם אוכל? 2. מדוע במשנה הכללית (א,ד) המפרטת את כל המועדים והתמים לא צוינה השן המועדת לעומת התמה, בהתבסס על דין כלב שאכל אימרי הנחשב משונה?


תשובת הרא"ש היא שמקרה כלבא אינו קשור כלל לשן. אמנם שם צוין שמשלם רק ח"נ כקנס כי זו התנהגות משונה אך לדעת הרא"ש לא מדובר על עצם האכילה אלא על ההריגה שהיא משונה ולכן לא יחויב על ההפרש שבין כבש חי לכבש מת רק את מחצית הנזק. ואולם על עצם אכילת הנבילה ישלם נ"ש מאחר ונהנתה. מדבריו ניתן להבין שאין למעשה מצב של שן שאינה מועדת כל עוד אוכלת הבהמה מזון כלשהו שהוא מזין והיא  נהנית ממנו(במובן פיזיולוגי ולא במובן רגשי) הרי שזו פעולת אכילה וחייב נ"ש.


המבחן היחיד הוא מבחן החומר האם מדובר בדבר שהוא ראוי לאכילה או לא . שאלת ההעדפה הספציפית (דרכה) של הבהמה אינו מעלה ואינו מוריד.


דברים אלו מתאימים יפה עם דברי הירו' והבבלי (ג.) הרואים בשן את היסוד של נהנית בהזיקה, ("יש הנאה להזיקה") פעולה זו של אכילה היא פעולת הנאה של הבהמה היוצרת נזק וכל עוד מדובר בפעולה של הנאה ואכילה יש לראות זאת כמעשה נזק של שן.


ניתן להוסיף להסבר הרא"ש את הדין של כלבא דאכל אימרי, מבלי לחלק בין טרפה ואכילה ברוח דברי המאירי המחלק בין אכילת בע"ח ובין אכילת מזון. הסבה שכלבא דאכל אימרי הוא משונה משום שמדובר באכילת בע"ח גדול שלעולם יש לחשוש שזהו מעשה של תקיפה ואילו אכילת כל מזון ייחשב כפעולת אכילה!


 


רש"י, או"ז - ראוי=אורחיה


רש"י צמצמם את חידושו של רב פפא וקבע שרב פפא הסתמך על המקרים המופיעים בתוס' כמקרים מיוחדים ומכוונים ולא כדוגמאות כלליות. לדעתו רק מזון שדרכה של הבהמה הספציפית  לאוכלו אף אם הדבר נעשה רק ע"י הדחק נחשב ראוי. נפ"מ היא במקרים של מזון שהבהמה לא אוכלת אף לא ע"י הדחק. במקרים אלו לא חייב נ"ש. רש"י מדייק היטב בדברי רב פפא וקובע שהמטרה היא להעמיד מבחן בין פעולת אכילה ופעולת נזק.  לדעתו כל דבר שדרכה של בהמה לאכול אף ע"י הדחק ייחשב לפעולת אכילה . דבר שאינו ראוי לאכילה אף לא ע"י הדחק כמוהו ככסות וכלים וחייב רק ח"נ .


רש"י מעמיד את יסוד דרכה כמבחן בקביעת פעולת השן כפעולת אכילה. לדעתו בעקבות ר"פ יש להרחיב את מושג דרכה גם למקרים של  דרכה לאכול  ע"י הדחק.אם נעמת את הגישות נמצא מחלקות עקרונית הרא"ש קובע את מבחן טיב החומר, האם זהו דבר ראוי לאכילה או לא כמבחן יחיד לקביעה האם חייב נ"ש או לא ואילו רש"י קובע את מבחן דרכה לאכול( אף בשעת הדחק) כמבחן לשאלה האם זו אכילה או נזק.


 


חמרא דאכל ביניתא


מהי המסקנה שהסיק ר"פ מתוך דברי התוס'? האם לימד אותנו דבר חדש ונוסף על האמור בה?


לדעת הרמב"ם נראה שלא. ר"פ ממשיך את דוגמאות הברייתא הקובעת שכל אכילה של בהמה אף ע"י הדחק שמיה אכילה. הברייתא עסקה בחמור וכלב ור"פ הוסיף חתול וחמור. הרמב"ם סידר את הדוגמאות בסדר יורד . לדעת רש"י נראה שר"פ הוסיף מסקנה קצרה משלו ויתכן שהדוגמאות שהביא משקפות את חידושו. אומר רש"י "שמיה אכילה אפי' שלא ע"י הדחק". כלו' חידושו של רב פפא הוא בקביעה שמאכל זה נחשב לדרכה של הבהמה אף אם לא אכלה אותו בתזמון הרגיל שלה (בדחק) אלא במצב אחר. כל עוד מדובר במאכל שנמצא בטווח המאכלים שלה נחשב הדבר לאורחיה.


 


שן ורגל


מחלוקת זו מחזירה אותנו להבחנה שבין שן ורגל. לעיל צוין שישנה הבחנה בין שן שגדרה הוא ראוי ואילו רגל גדרה הוא דרכה. ואכן לדעת הרא"ש יש לחייב שן כל אימת שאכלה דבר ראוי לאכילה. רש"י לעומת זאת הופך את המבחן והגדר של שן מראוי לדרכה ובכך הופך את גדרי שן ורגל לאחד. בשניהם חייבת הבהמה רק כאשר נעשה הדבר כחלק משגרת התנהגותה ובשל כך ישלם נ"ש.


 


 


לחם ובשר.


בחלקה האחרון של הסוגיה מופיע דיון ביחס למקור תנאי הקובע שדין לחם ובשר הוא ח"נ. הגמרא מעמידה את ההלכה הנ"ל במקרה של חיה . דין הבשר שמשלם רק ח"נ מתבאר במקרה של חיה האוכלת בשר צלוי. אפשרות נוספת היא להעמיד במקרה של בהמה שאוכלת פתורא תרוץ זו יבואר בהמשך.


 היסודות העולים מן הסוגיה קובעים מפורשות שלא ניתן לחייב חיה שאכלה לחם מאחר שאינו דרכה. לכאו' יסוד זה של דרכה (אורחיה) אינו היסוד הקובע בהגדרת שן. ר"פ ציין מפורשות לעיל שאף דבר שאינו דרכה חייבת עליו. רש"י מבאר שפירושם של דברים הוא שאינו דרכה של החיה לאכול אף לא ע"י הדחק ולכן ישלם ח"נ. את דברי ר"פ באר רש"י לעיל שחייבת נ"ש כי דרכה ע"י הדחק ובכך משתלבים דבריו כאן ולעיל. רש"י כאמור מבסס את דבריו על מבחן דרכה.כל עוד מדובר בדרכה אף אם הוא ע"י הדחק ישלם נ"ש. אם מאכל זה אינו דרכה כלל אף שהוא מאכל של בע"ח אחרים כגון לחם לחיה ישלם רק ח"נ.


 


 פתורא


לחם שעל שולחן (אם בהמה אכלה כך ישלם  רק ח"נ). ר"ח פרש כסוג של לחם.  לדעת רש"י יש לשקלל במבחן דרכה גם אופן האכילה. אם אין דרכה של הבהמה לקחת לחם מן השולחן הרי שאם תעשה זאת ייחשב הדבר לפעולת נזק ולא לפעולת אכילה אף שמדובר בלחם ממש שדרכה לאוכלו! הר"ח קובע שניתן להבין את דין ח"נ בלחם רק אם מדובר בסוג של לחם שאינו דרכה לאוכלו.


 


הר"יף וכן הרא"ש לא פסקו את דברי המקור של לחם ובשר ח"נ והשמיטו את האוקימתות של הגמ' לגביו (חיה, בשר צלוי, ) מכך אולי ניתן ללמוד שהבינו שדברי הגמרא הללו חולקים על דברי רב פפא לעיל אשר קבע שכל אוכל חייב עליו נ"ש אף אם אינו דרכה! כאמור לעיל בהסבר דברי רב פפא. לדעת רש"י חלק זה של הסוגיה נובע ומשתלב היטב עם דברי ר"פ לעיל.


 


סל של לחם


בין לרש"י ובין לרא"ש ישלם על סל של לחם נ"ש אם אוכלתו תכ"ד אכילת הלחם. לרש"י ההיגיון ברור : אם דרכה לאכול ישלם עליו נ"ש. לרא"ש והרי"ף שהעמידו מבחן חומרי של סוג האכול יש להבין שכאן עוברים אנו לדיון על מעין נזק של רגל שדרכה להזיק ולא לפעולת שן .


 


רמב"ם


קשה לקבוע עובדות מוצקות בדברי הרמב"ם. חרף זאת כמה עובדות מטות את כיוון הפרשנות בדבריו  לרוח דברי הרא"ש.1. העובדה שלא פסק את דין הלחם והבשר שמשלם ח"נ. 2. כמו כן כלל את דין כלבא דאכל אימרי בהלכה נפרדת העוסקת במקרה של טרפה של חיה לעומת כלב. כלו' ניתן להבין שההלכה עוסקת בדיני ההריגה ולא בדיני האכילה.


 


טוש"ע


הטור למרבה ההפתעה שינה מדרך אביו ופסק את כל האוקימתות של הגמ' עם הפסיקה שעל לחם משלם ח"נ וכן פסק השו"ע מדבריו ניתן ללמוד על חלוקה ברורה בין דבר שאינו ראוי לדבר שאינו דרכה. בסעיף ב' פתח וקבע שכל בר שאינו ראוי כגון כסות וכלים משלם ח"נ אף ברה"ר מאחר ומדובר בפעולה שאינה אכילה אלא פעולת נזק (קרן) שחייב גם ברה"ר סעיף ג יוחד להבחנה בין סוגי מאכל שונים המובחנים בדרכם השונה של כל בהמה או חיה. אם אכלה דבר שאינו דרכה ישלם עליו ח"נ ולענ"ד יהא פטור ברה"ר.  לאמור המבחן הוא דרכה ממש ולא ראוי תיאורטי.

 

 

בית המדרש