ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מדוע נדחה מעמד הברכה והקללה בספר יהושע?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

מה המכנה המשותף לכל קללות ה´ארור´ שמעמד הר גריזים והר עיבל? במה משתנה הערבות ההדדית עם הכניסה לארץ? ומדוע שאלתו של משה ´האיש אחד יחטא - ועל כל העדה תקצוף´ - אינה תקפה בארץ ישראל?


אמר ר' שמעון בן לקיש: בירדן קיבלו עליהם את הנסתרות. אמר להם יהושע: אם אין אתם מקבלים עליכם את הנסתרות המים באין ושוטפים אתכם. ירושלמי סוטה פרק ז', הלכה ה'.


לפי ציוויה של פרשתנו, מעמד הברכה והקללה אמור להיות מיד לאחר חציית הירדן: "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת... אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים... וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל" (דברים כ"ז, ב-יג). עם זאת, בספר יהושע מתואר ביצועה של מצווה זאת רק בסוף פרק ח' - לאחר התיאור של כיבוש יריחו, חטא עכן ושתי המערכות של כיבוש העי.


לפי הגישה הסוברת שסדר התיאור בספר יהושע הוא גם סדרם של האירועים - עולה השאלה מדוע החליט יהושע לדחות את קיומה של המצווה עד לאחר כיבוש יריחו והעי. ניתן לתלות את אי קיום המצווה בטעם טכני - שכן ייתכן שיהושע העריך כי אין לו את היכולת הצבאית להגיע באופן מיידי למרכז הארץ, לאזור שכם - ללא כיבוש יריחו והעי. ברם, לפי תפיסה זו יש להעביר את השאלה לציווי עצמו - כיצד מצווה התורה ציווי שהוא לכאורה לא אפשרי מבחינה מעשית?


בשל הציווי המפורש בפרשתנו, יש בחז"ל שסברו שיש לקרוא את ספר יהושע בבחינת 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' - וקבעו שיהושע קיים את הציווי כלשונו - מייד כשעבר את הירדן: 'בא וראה כמה נסים נעשו באותו היום: עברו ישראל את הירדן, ובאו להר גריזים ולהר עיבל יתר מששים מיל, ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם, וכל העומד בפניהם מיד נתרז' (סוטה ל"ו ע"א).


אך דווקא לפי גישה מדרשית זו - שהבעיה ה'טכנית' של ההגעה לאזור שכם נפתרה על ידי המתה ניסית ומיידית של כל מי שניסה לעמוד בפני ישראל - עולה השאלה במלוא עצמתה: מדוע בחר הנביא שסידר את ספר יהושע לדחות את תיאור מעמד הברכה והקללה? מדוע לא הביא את תיאור המעמד מייד לאחר חציית הירדן (במיוחד אם אכן המעמד ארע בו ביום), ודחה את התיאור לתקופה שלאחר כיבוש יריחו והעי, תוך יצירת סתירה לכאורה לציווי התורה?


יתכן שהתשובה לשאלה זו, תפענח גם את הסוד העומד מאחרי מעמד הברכה והקללה. רבים תמהו מהו המכנה המשותף של תריסר קללות ה'ארור' שבמעמד. בפרשיה זו מקוללים עוברי העבירה החמורים ביותר, כמגלי העריות ועובדי העבודה הזרה, יחד עם מטי משפט, לוקחי שוחד, מטעי עיוור, מכי רעיהם ומסיגי גבול - כך שלא ברור על איזה בסיס נבחרו דווקא איסורים אלה, ולא עניינים אחרים.


בפרשיה יש שני רמזים למכנה המשותף: קללת עובד העבודה הזרה נוסחה בלשון "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר" (שם, טו), ואף קללת מכה חברו נוסחה בלשון "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (שם, כד). לאור שני רמזים אלה ניתן לאפיין גם את שאר ה'ארורים' כעניינים שנעשים בסתר: עבירה על ענייני עריות נעשית באופן טבעי במסתרים, וכך גם מתן שוחד או הטיית דין; הסגת הגבול והעתקתו למקום רחוק יותר נעשית בלא רואים, ואף זהותו של מטעה העיוור בדרך נשארת על פי רוב עלומה.


נראה כי הסברו של הרמב"ן ל'ארור' האחרון "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" (שם, כו) מתיישב היטב לפי הסבר זה. הרמב"ן מסביר שכוונת הפסוק אינה לקלל באופן כללי את כל מי שלא קִיֵים את דברי התורה (כפי שפרש רש"י), אלא את כל מי שלא עשה את כל המאמצים האפשריים מבחינתו - להקים את התורה, ולגרום לכך שכל ישראל יקיימוה: 'ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו, והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה [ולא החזיק] - הרי זו ארור'. האם עשה האדם את כל שיכל כדי להקים את התורה? את התשובה לשאלה זו יכול רק האדם עצמו לדעת - ועל כן זהו עניין ניסתר שבין האדם לבין עצמו.


הסבר זה עולה בקנה אחד גם עם הדרשה בה פתחנו, לפיה ביום מעבר הירדן, שבו היה אמור להתקיים מעמד הברכה והקללה - קיבלו ישראל על עצמם את האחריות ההדדית על חטאיהם הנסתרים של אחיהם. לפני הכניסה לארץ ישראל, היתה הצדקה להענשת הכלל רק על מעשים גלויים - שכן כל העוון היה בכך שיתר העם לא מחה בחוטא, והגיוני להענישו רק אם היתה לכלל האפשרות להבחין במעשה ולמחות. לעומת זאת, בארץ ישראל הופך ישראל ל'עם אחד' במלוא המשמעות - ולכן חטאי היחיד מחייבים את הכלל ללא כל קשר לעוון אי-המחאה, אלא מתוך הערבות ההדדית המוחלטת הנדרשת מעם היושב בארצו (כמשל המפורסם של אבר הגוף החולה המקרין על שאר האיברים - אפילו 'ללא אשמתם').


פרקים ו'-ז' בספר יהושע המתארים את כיבוש יריחו והעי - הם למעשה סיפור החטא והתיקון של מעילת עכן בחרם יריחו. כפי שמפורש בפסוקים, חטאו של עכן הוסתר מעיני כל העם - ולא היתה להם כל יכולת לדעת עליו או למחות בגינו. לפי חז"ל, עכן גם מעל בסתר בחרמים קודמים שהוטלו בתקופת המדבר (סנהדרין מ"ג ע"ב) - אלא שאז לא ארע דבר לעם שלא ידע - ולכן לא מחה, ואילו כעת נענש העם כולו במפלת העי הראשונה - בשל עוונו הנסתר של עכן.


נראה כי דחיית תיאור מעמד הברכה והקללה (ואולי גם המעמד עצמו), עד לאחר תיאור חטא עכן ועונשו - נועד ללמדנו על המשמעות הפנימית של המעמד. רק לאחר שלמדנו באופן מעשי על עצמת הערבות ההדדית המלאה הנדרשת מעם היושב בארצו, הכוללת אחריות אפילו על מעשיו הנסתרים של האחר, יש טעם לקרוא על המעמד הנשגב של הברכה והקללה. לאחר שהפנמנו את המחיר הלאומי שאנו משלמים על מעשי כל אחד מאיתנו, יש אפשרות להבין את משמעות המעמד שבסופו אנו מצווים לעשות כל שביכולתנו להקים את התורה - בנסתר ובגלוי - בקרב ישראל.    


הכותב הינו בוגר מחזור א' של ישיבת ההסדר. המאמר מתפרסם במסגרת המדור 'בעיניים של חז"ל' בעלון 'שבתון'.

 

 

בית המדרש