ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הרב קוק-האם מחפשים משהו נוסף כיום?

ע"י: רועי זמיר

מדוע משנת הרב קוק הופכת אט אט לא רלוונטית ואינה מדברת אל הנוער? על כך במאמר הבא

 


לפני כחודש הדרכתי בסמינריון מטעם האגודה לשירות לאומי, בו נטלו חלק בנות המיועדות לעיסוק בחינוך. הסמינריון נמשך תשעה ימים, ובחדר המדריכים הצטברה כמות גדולה של דפי מקורות שונים ומשונים.


ברפרוף קליל על דפים אלו, נוכחתי לראות שהמקום שתופסות בתוכם פסקאות מתוך משנת הרב קוק הוא קטן מאד, יחסית לעיסוק האינטנסיבי שיש בהוגה אחר שתפס חלק גדול משטח הפנים של הדף - רבי נחמן מברסלב.


גם המדריך הקוקניק, אותו אחד שמדבר בשפת המונחים הנהוגה בבית המדרש של ישיבת מרכז הרב ובנותיה - מושגי כלל ישראל, לאומיות ואפילו ארץ ישראל, כבר לא תופס את מרכז תשומת הלב. אבל לא רק בתחומים הללו, גם הפסקאות היותר קיומיות-אישיות של הרב, כדוגמת קטעים מהספר "חדריו" לא עומדות באמצע הבמה.


 


הרב קוק - OUT?


במשך שנים רבות שימש הרב קוק כעמוד התווך המרכזי של ההגות הציונית דתית. לא ערכתי על הנושא מחקר מסודר, אבל בזמן האחרון יש לי תחושה שהעיסוק האינטנסיבי והחיבור הנפשי של הציונות הדתית לתורתו של הרב קצת התרופפו, תחושה שהתחדדה גם בעקבות הסמינריון המדובר.


אם התחושה שלי נכונה, אני חושב שהדברים קוראים לנו לבירור מעמיק כדי לבחון מה בעצם קורה פה. אני אקדים ואומר שהדברים שאני כותב כאן הם בגדר השערה בלבד. קטונתי מלדון במלוא היקפה של תורת הרב, ועוד יותר קטונתי מחס וחלילה ניסיון לבקר אותה. יש כאן אך ורק תיאור של תחושות שלי מן המעט שלמדתי בתורות הרב, וקריאה והזמנה להתבוננות ולימוד מעמיק יותר.


אחד מהכינויים להם זכה הרב זצ"ל, הוא: "רואה האורות". שמעתי מחבר סיפור בשם הרב צבי יהודה, שכשהרב קוק היה מלמד ומרצה את דבריו ביפו, היה הסופר יוסף ברנר, הי"ד, מסתובב בחדר הסמוך ואומר: "הוא רואה כל כך הרבה אור כל הזמן, ואני רואה רק חושך". אני חושב שגם אנחנו חווים היום את הפער הזה. תורתו של הרב מאופיינת באופטימיות אדירה, ומעבר לכך בהרמוניה שמצליחה למצוא איך הכל משתלב ועולה יפה.


בניגוד לרבי נחמן, שעבורו העולם הזה הוא כמעט גהינום והאופטימיות שלו נובעת ממבט על מה שמעבר לעולם ומעבר למציאות פנימית אלטרנטיבית, אצל הרב קוק האופטימיות צומחת מתוך מבט על המציאות עצמה, בה הוא חושף סימנים של גאולה, ומתוך כך הוא גם מסדר גם את המערכה הרוחנית שלו.



צל ההתנתקות מסתיר את ה"אורות"


באגרת שמודפסת בתחילת אורות התשובה, הרב קוק אומר בפרוש שהכלים הרוחניים של התשובה בדורנו צריכים להיות מכוונים לתכונת הזמן הגאולי. בימים שאחרי מלחמת ששת השקפותיו של הרב קוק מאד התיישבו על הלב, והיה נראה כאילו הכל שועט קדימה במהירות מסחררת.


אבל מאז עברו הרבה מים בירדן, ועננים אפורים של משבר מכסים את אותם אורות נפלאים. פתאום יש תחושה שהתהליך התהפך, שאילת השחר מסתתרת. לאט לאט התחלנו לראות עוד ועוד צללים, כשהצל הטרי ביותר, ואולי הכואב מכולם, הוא צל ההתנתקות, בו עם ישראל עצמו קורע את בניו מנחלת אבותם. כך הגענו למצב שמי שמדבר "קוקניקית" נראה לא רלוונטי. נהיה יותר ויותר קשה להאיר את המציאות עצמה באור יקרות של גאולה, ואנחנו מחפשים מישהו שיודע לדבר הרבה על הכאב.


לתחושה הזו מתלווה גם ההרגשה שישנה התפרקות של תחושת ה"ביחד" - המגזריות הרבה יותר חזקה, ולכן אני מחפש מישהו שידבר אלי בתור יחיד, ולא בתור חלק מרקם רחב ומגוון.


יש תחושה ש"חדריו" גדולים עלינו, הם יותר היכלות מאשר חדרים. עד כדי כך הם נראים לנו גדולים, שהולכת וצומחת לה גם טענה שאומרת שהם לא מכוונים אלינו, האנשים הרגילים. יש מגמה במחקר שמדברת על כך שכתביו הם חלק מתאור חוויות של מקובל אלוקי, שלנו, כאנשי היום יום, אין אחיזה בשפה ובמושגים בהם הוא חי.


כך נוצרת כאן איזו מגמה בה הרב קוק ממשיך להיות נושא מרתק למחקר, אבל לדובב אותו ולדבר אותו אל היהודי הפשוט, אל החילוני, אל בת שירות איכותית בסמינריון ואפילו אל בחורי ישיבה, נהיה יותר ויותר מסובך.


כמי שמרגיש שגדל על ברכי תורת הרב, וחולם על האופקים הרוחניים שהרב מציע, כואב לי מאד לכתוב את הדברים שמן הסתם גם נגועים בפשטנות, אבל הדברים נכתבים כי אני חש שתורף הדברים דורש התמודדות. דווקא על מנת שכתבי הרב לא יהפכו למעין שיח אנרכוניסטי של יחידים, או אך ורק מושא מחקר של אינטלקטואלים במגדל שן, יש להתמודדד עם העובדה שיש פער בין איך שהם נראים היום, לבין המזון הרוחני אותו מחפש העם שבשדות.


המאמר פורסם באתר כיפה

 

 

בית המדרש