ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הסימנים בר"ה -מה משמעותם?

ע"י: הרב דוד סתיו

בליל ר"ה אנו נפגשים בסימנים. אנו איננו רגילים באקטים פולקלוריים כאלה, במיוחד ביום שהוא יום הדין. בנוסף, אנו אמונים על איסורי ´לא תנחשו ולא תעוננו´, ולא כ"כ הולכים ע"פ סימנים, ואנו בליל ר"ה אוכלים דברים שיוצרים סימן טוב (יש גם סימנים ביו"כ ובהושענא רבה). הרב סתיו על הסימנים בר"ה

 


בליל ר"ה אנו נפגשים בסימנים. אנו איננו רגילים באקטים פולקלוריים כאלה, במיוחד ביום שהוא יום הדין. בנוסף, אנו אמונים על איסורי 'לא תנחשו ולא תעוננו', ולא כ"כ הולכים ע"פ סימנים, ואנו בליל ר"ה אוכלים דברים שיוצרים סימן טוב (יש גם סימנים ביו"כ ובהושענא רבה).


מצינו בגמרא (הוריות יב) שמושחים את המלך על המעיין, שתמשח מלכותו. וממשיכה הגמ' ומביאה סימנים להמשך חייו בשנה הקרובה, ולהצלחת עסקיו. לאחר שהגענו לכך שסימן הוא בעל חשיבות, יש לאדם לראות כל מיני פרות וירקות לסימן טוב בר"ה. ושואלים המפרשים במקום מה אם איסור ניחוש, והאם זאת הדרך להצלחה ביהדות? ואכן הרמב"ם לא פסק את הסימנים (אע"פ שפסק את המשכת המלך בנהר). מנהג הסימנים התקבל בכל קהילות ישראל, והגאונים שכללו את המנהג ועשו מכך ממש מסיבה שלמה, והתחילו את המקור ל'יהי רצון', ומסביר רב האי גאון, שזהו ניחוש טוב ומקורו קדום.


המנהג הנ"ל הטריד את חכמי ישראל בשל חשש הניחוש ובשל האוירה הנוצרת מסביב הסימנים. השל"ה טען שכל הסימנים הם רק לעורר לתפילה (אע"פ שבגמרא נראה שהסימן הוא העיקר ולא התפילה שכלל לא מוזכרת). ר' שלמה קלוגר תוקפו, שאין מקום לתפילה בשעת האוכל. וממשיך ר' שלמה וטוען שהסימנים הם מבטאים את אמונתו שיהיה טוב.


המהרש"א בהוריות אחרי שהקשה על איסור ניחוש, תמה על סגנון הגמרא שכן הי מביאה צמיד את הצלחת הסימנים ולא מציינת את הצד השלילי, והוא לומד מכך את גדרי איסור ניחוש. אדם שפועל ע"פ סימנים רעים, הוא מראה שיש רוע בעולם, וה' הפקיר את העולם לשלטון הרע. אך בסמנים טובים, האדם מראה שה' מנהיג את העולם. כך כנראה הבין גם ר' האי גאון שהתיר ניחושים טובים, ואכן באיסור ניחוש מוזכרים רק 'ניחושים רעים'. הסימנים פותחים תקווה לאדם וע"כ כדאי לראות את הסימנים בר"ה לעורר השמחה אצל האדם, ויבטח בהנהגת הקב"ה שהיא לטובה (וכך מסיים ר' שלמה קלוגר). התקווה כמובן תגרום לאדם את היכולת להתחדש, להשתנות ולהשתפר, שזהו מהותו של יום הדין. [מהרמב"ם בהלכות ע"ז נראה שלא הבין כך את איסור ניחוש]


מצוות היום של ר"ה היא התקיעה בר"ה, ואיננה התפילה שהיא רק מדרבנן. ביום המלכת ה' אומרים לנו לתקוע בשופר, ולא להמליכו ע"י תפילות ושפיכת לבנו. דווקא ע"י קולות בעלמא, שהם כמובן קולות בשפת הסימנים. בר"ה נוצר האדם שהוא 'המדבר' שבמציאות, איננו מצווים עליו לדבר אלא מצווים עליו להשמיע קולות מוזרים. ר"ה איננו יום של דיבור אלא יום הסימנים. אנו מצווים לדבר בשפה הקודמת לשפת הדיבור. אמא יודעת להבין את תינוקה שבוכה, היא יודעת וחשה בדיוק מה בנה רוצה לומר. בדבור אפשר להגיע לאחד בלב ואחד בפה, כי זהו הביטוי החיצוני של האדם. הבכי והגניחות של התינוק הם הביטוי הפנימי של האדם, וזהו סימן החיים של התינוק. עצם הוצאת הקולות הם העיקר ולא תוכן הדברים, וע"כ איננו רוצים תוכן מיוחד, אלא שפה בין לאומית של חיים ואות רצון לחיים. דווקא ביום שקבלנו את הדיבור אנו מבארים את הרצון הקודם לדיבור, את הרצון לחיים ללא כל יחוס לתוכן מסוים שמגביל אותנו.


השיעור סוכם על ידי תלמיד בישיבה

 

 

בית המדרש