ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" - ספר יונה לאור נבואתו בימי ירבעם בן יואש

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

המסר המרכזי העולה מספר יונה, על ידי צירוף ההקשר של ספר מלכים, הוא שהנהגת הדין והאמת, וכמוה גם הנהגת החסד הרחמים, הינן שתי הנהגות מתחלפות, שהן אמצעים להבאת ההטבה לעולם. אך טעות היא להפוך אחת מהן למטרה עצמאית, שאינה כפופה למטרה הכללית - עצם ההטבה

 


ירבעם בן יואש - החטא בלא עונשו


המלך ירבעם בן יואש הוא הרביעי לשושלת יהוא, ובכדי לבאר את תקופתו נזכיר בקצרה את תולדות שושלתו. יהוא, בפקודת אחד מבני הנביאים הבא בשליחות אלישע, השמיד באכזריות רבה את כל שארית בית אחאב. יהוא ביער את עבודת הבעל מישראל, ובשל כך הובטח לו ש"בני רביעים ישבו לך על כסא ישראל" (מלכים ב י, ל). ברם, יהוא המשיך לעבוד את עגלי ירבעם, ובשל כך, בימיו החל חזאל לקצות בישראל ולהכותם בכל גבול ישראל.


בראשית ימי יהואחז בן יהוא המשיך ה' לתת את ישראל ביד בן הדד (בנו של חזאל) מלך ארם, עד לתחינתו של יהואחז אל ה', שבעקבותיה הושיע ה' את ישראל ושחררם מעול ארם. ברם, מצב הצבא נשאר מדולדל מאוד, והכח הצבאי של ממלכת שומרון כמעט ונעלם.


יהואש בן יהואחז, ממשיך בעשיית הרע בעיני ה', אך דרכו הצבאית דווקא מצליחה. הוא משיב את הערים שלקח בן-הדד לישראל (מלכים ב יג, כד), מכניע את ממלכת יהודה ולוקח את אוצרות ירושלים.


ימיו של ירבעם בן יואש מאופיינים בפער גדול בין הרמה הרוחנית של המלך, עליו כתוב "ויעש הרע בעיני ה' לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל" (מלכים ב יד, כה), לבין הצלחתו המזהירה בשדה המדיני-הצבאי, המביאה את ממלכת שומרון לגבולותיה הרחבים ביותר: "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה..." (מלכים ב יד, כה).


התמיהה המתעוררת לנוכח פער זה העסיקה פרשנים רבים, ואף את המקרא עצמו. בהמשך הפסוק הנ"ל מובא לו הסבר:


הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה, כדבר ה' אלוקי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמיתי הנביא אשר מגת החפר. כי ראה ה' את עוני ישראל מורה מאוד, ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל. ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים, ויושיעם ביד ירבעם בן יואש.                                                                      


(מלכים ב יד, כה-כז)


נימוק זה נראה לכאורה תמוה עד מאוד. אנו רואים כאן הנהגה גמורה של חסד אלוקי, ללא כל התחשבות במצבו הרוחני הירוד של העם. תופעה זו אינה מקובלת לאורך התנ"ך, שבאופן עקרוני מורה על תלות בין המצב הרוחני למצב המדיני.


מצינו בחז"ל שרצו לפרש שסיבת הצלחתו של ירבעם נבעה מזכויות צדדיות שלו. זכות אחת היא שלא קיבל לשון הרע על הנביא עמוס מאמציה הכהן (עמוס ו, י), ואיפשר לו להמשיך ולנבא את נבואותיו, אף שהיו נבואות קשות מאוד לממלכתו ולמלכותו: "היה נוהג כבוד בנביאים, לכן אותן העמים מה שלא מסר הקב"ה ביד יהושע בן נון ולא ביד דוד המלך, מסר הקב"ה ביד ירבעם בן יואש".[2]


אחרים[3] רצו לתלות את זכותו בשיתוף הפעולה שלו עם עוזיה מלך יהודה. בניגוד לרוב מלכי ישראל, שעינם היתה צרה במלכי יהודה, התנהל קשר טוב בין ירבעם לעוזיה, כפי שמוזכר בסוף הפרשיה: "ויתר דברי ירבעם, וכל אשר עשה וגבורתו אשר נלחם ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל" (מלכים ב יד, כח). כן יש לכך עדויות בספר דברי הימים, בתיאור ההתיישבות היהודית בעבר הירדן המזרחי: "כולם התיחשו בימי יותם מלך יהודה ובימי ירבעם מלך ישראל" (דהי"א, ה, יז).


הבעיה המרכזית עם שני כיווני הפרשנות הללו היא אי התאמתם לפשט הפסוקים, שכן מפשט הפסוקים עולה שירבעם הצליח עקב חסד אלוקי שנגמל לו למרות מעשיו, ולא בגללם. על כן נראה שעלינו לחדור לעומק נבואתו של יונה בן אמיתי מגת החפר, ולהבין את מהותה.


 


יונה בן אמיתי - נביא זעם?!


חז"ל הניחו כי יונה בן אמיתי מספר מלכים הוא יונה הנביא של ספר יונה.[4] אם נעיין בספר יונה


לבדו, ללא הקשרו ההיסטורי כמשתקף מספר מלכים, נמצא נביא המתנגד בצורה נחרצת למידת החסד האלוקית. יונה מנסה להתחמק מהציווי האלוקי לקרוא לנינוה לשוב בתשובה, וכאשר ריבונו של עולם כופה עליו שליחות זו, ונינוה אכן שבה בתשובה, הדבר רע בעיני יונה וחורה לו מאוד (יונה ד, א). הוא פונה אל ה' בתרעומת: "ויתפלל אל ה' ויאמר אנא ה' הלוא זה דברי עד היותי על אדמתי, על כן קדמתי לברוח תרשישה, כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה" (יונה ד, ב). יש לשים לב שיונה מחליף למעשה את מידת האמת האלוקית, במידת "ונחם על הרעה" כאומר 'אין אמת ברחמי ה'. ספר יונה מסתיים במשל הקיקיון, בו רבונו של עולם מלמד את יונה על שיקוליו: "ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בן ימינו לשמאלו ובהמה רבה?!" (יונה ד, י-יא).


סיומו של ספר יונה מותיר את הקורא עם סימן שאלה גדול על דרכי הנהגת ה' את העולם. יש לשים לב שריבונו של עולם לא טען שהוא נקט במידת האמת כאשר לא דן את נינוה לכף חובה, אלא נימק שכשם שביונה יש רצון טבעי לחוס על הקיקיון, כך לריבונו של עולם יש רצון לחוס על בריותיו. נראה כי במשל הקיקיון יש נקודה עמוקה שיש להבינה, ומתוכה תתבאר בחינה מסויימת בצורת הנהגת העולם.


ויכוח זה, בין יונה לריבונו של עולם, נראה כוויכוח תאולוגי, נטול כל הקשר היסטורי או לאומי, באשר להנהגה הרצויה בעולם, הנהגת הדין או הרחמים.


 


כאן עולה שאלה פרשנית מעניינת ביותר. ניתן לטעון שהעובדה שספר יונה נכתב כספר נפרד, שלא מופיעות בו אזכרות של הקשר היסטורי, באה להראות שאכן מדובר כאן בוויכוח תאולוגי - תלוש מהקשרים מקומיים. לכן עלינו לפרש את עמדת יונה ומניעיה, במנותק מדמותו הכללית בספרי נביאים אחרים.


לחילופין, ניתן לטעון שהתנ"ך נכתב כספר הרמוני, ובעל ספר יונה הניח כי הקורא מכיר את דמותו של יונה. אי לכך אזכור שמו יספיק לקורא על מנת להבין את ההקשר ההיסטורי, שצריכה להיות לו השפעה מהותית על הפרשנות שאמור הקורא לתת לספר.[5]


 


יונה בן אמיתי - נביא חסד?!


חז"ל זיהו את יונה כנביא המלווה באופן עקבי את כל שושלת יהוא. אותו "אחד מבני הנביאים" שמשח את יהוא, זוהה על ידי חז"ל כיונה: "הקב"ה מצווה את אליה ואומר לו 'ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל' ואליהו צוה את אלישע, ואלישע שלח את יונה ומשחו" (ספרי זוטא במדבר יד, א).


בסדר עולם רבה (יט), מצויין כי יונה הוא גם זה שניבא ליהוא את הנבואה הטובה כי בני רביעים ישבו לו על כיסאו, והמקרא עצמו מעיד על יונה שניבא לירבעם בן יואש את הגדלת מלכותו.


דמותו של יונה - בהקשר של בית יהוא וממלכת אפרים - מצטיירת כנביא החסד המוחלט, עד שחז"ל במכילתא, פתיחתא כח, מציגים את יונה כמי שתבע את כבוד הבן ולא תבע את כבוד האב, דהיינו שרצה את טובתם של ישראל בלא קשר למעשיהם. יונה מוצג כאן כנביא הנאמן לשושלת שהקים, ורוצה בטובתה המוחלטת.


בעקבות הסתירה העצומה בדמותו של יונה, בין דמות "החסד" המופיעה בהקשרו לבית יהוא, לדמות "האמת" המופיעה בספר יונה, הלכו פרשנינו בשני כיווני הסבר, שונים באופן קיצוני.


היו שפירשו שהתנהגותו של יונה בספר יונה כפופה כולה לדמותו בספר מלכים,[6] ולכן מי שנראה בספר יונה כנביא דין, הזועק על האמת, הוא למעשה סנגורם של ישראל. ומכאן שהוא מעוניין במפלת אשור (שבירתה נינווה), בכדי שלא יהיה בכוחה להכות בישראל. לא האמת בטהרתה עמדה מול עיניו של יונה, אלא רצון לפגוע בגויים אויבי ישראל.


לעניות דעתי, פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד הן עם העובדה שספר יונה נכתב כספר בפני עצמו ללא הקשר היסטורי - עובדה הנותנת לו מעמד עצמאי, והן עם טענותיו של יונה עצמו, שמהן עולה מהן מצוקה דתית אמיתית, ורצון כן להבין את דרכי ה' והנהגתו.


לחילופין, ניתן גם לראות את דמותו של יונה בספר מלכים ככפופה לזו של ספר יונה. יונה הוא איש אמת, הדורש את האמת בטהרתה לכל אורך חייו. אכן הוא חשב שיש לדון את שושלת יהוא בכלל ואת ירבעם בן יואש בפרט, לכף זכות - מצד האמת.[7] וראה לעיל את רשימת הזכויות שתלו בירבעם.


גם פרשנות זו בעייתית, בעיקר לאור דברינו קודם, שהנימוק לנבואה החיובית על ירבעם מתואר בפסוק כרחמי שמים מפורשים, ללא תלות כלשהי במעשי ירבעם. לכן יש בפרשנות זאת התעלמות מפשט הפסוקים.


 


 


הקיקיון של יונה והקיקיון של ריבונו של עולם


נראה כי בשאלה הפרשנית שהעלינו התשובה מורכבת. מצד אחד, אין להבין את דמותו של יונה


בספר יונה ככפופה לדמות הנוטה לצד ישראל המופיעה בספר מלכים. כותב ספר יונה רצה להעמיד לפנינו במלוא עוצמתה את בעיית ההתנגשות של הדין והרחמים, החסד והאמת. בעיה דתית עמוקה זו נכונה בכל הקשר, ובכל זמן ועת. מן הצד השני, הביאור שנותן ריבונו של עולם לצורת הנהגתו את העולם במשל הקיקיון, משתמש לא רק בקיקיון כמשל, אלא גם בעצם דמותו של יונה -בהקשרה הרחב.


יש לשים לב, שלכאורה, יכול היה יונה להשיב על הקל-וחומר האלוקי מן הקיקיון, ש"דיו לבא מן הדין להיות כנידון". יונה היה יכול לטעון שאילו באמת היה "חוטא הקיקיון", כפי שחטאה ועוותה נינווה - היה יונה סובר כי יש להשמידו, אך עתה שלא חטא, מידת האמת מחייבת שלא לפגוע בו, בניגוד לעיר נינוה שחטאה!


יונה לא ענה כך, שכן מזהותו כדמות הרחבה שמופיעה בספר מלכים, הוא הבין היטב את הנמשל. כשם שריבונו של עולם עובר לעיתים מכסא הדין לכסא הרחמים, כך גם נהג יונה עצמו. על אף שהוא מנסה להציג עצמו כאיש האמת המוחלטת. כאשר ניבא ריבונו של עולם נבואת זכות לישראל, ולשושלת שטיפח יונה במסירות, למרות שלעיתים הטובה לא הגיעה להם מצד האמת, לא התמרמר יונה על כך ולא זעק כלפי שמיא. דמותו של יונה מסייעת לנו להבין את הנהגתו של רבונו של עולם, והיא הופכת להיות בעצמה חלק מן המשל. יונה מתגלם בדמותו של הדיין, המשקיע את כוחותיו בליווי הנידון כל חייו, וכעת מתרוצצות בתוך נפשו פנימה שתי מגמות בשווה, מגמת הדין ומגמת הרחמים.


במשל הקיקיון רצה הקב"ה להבהיר ליונה שאין הוא ראוי לדון בשאלה הסבוכה של חסד מול אמת, כאשר הוא נמצא מחוץ למעגל הרגישות כלפי הנידון. בעודו יושב בסוכתו השלווה מחוץ לעיר "עד אשר יראה מה יהיה בעיר" (יונה ד, ה). הטענה כי יש לאפשר למלכות ישראל, לקיקיון או לנינווה להמשיך ולהתקיים, למרות הסטייה מן האמת, יכולה להישמע אך ורק באוזניו של מי שיש לו קישור נפשי אליהם - אז יפתחו לפניו שערי בינה ויוכל לבחון את הדברים בעין אובייקטיבית אלוקית.


יונה, ובעקבותיו גם אנו, לומד חידוש עצום בדרכי הנהגת ה' את עולמנו: במושגים של המשפט האלוקי, אובייקטיביות אין משמעותה ניתוק רגשי מן הנידון - כפי שמקובל במשפט האנושי, אלא להיפך, חיבור עמוק לכל הנידונים הקיימים בעולם, ורצון להיטיב לכל. לעיתים הביטוי המעשי של רצון ההטבה בא בצורה של חסד, ולעיתים בצורה של דין. אך בשני המקרים המטרה היא אחת.


המסר המרכזי העולה מספר יונה, על ידי צירוף ההקשר של ספר מלכים, הוא שהנהגת הדין והאמת, וכמוה גם הנהגת החסד הרחמים, הינן שתי הנהגות מתחלפות, שהן אמצעים להבאת ההטבה לעולם. אך טעות היא להפוך אחת מהן למטרה עצמאית, שאינה כפופה למטרה הכללית - עצם ההטבה.


 חלק מן הנכתב במאמר זה הוא פרי לימוד משותף במסגרת החבורה בתנ"ך שהתקיימה בשנת התשס"ב בישיבה.


 




1. חלק מן הנכתב במאמר זה הוא פרי לימוד משותף במסגרת החבורה בתנ"ך שהתקיימה בשנת התשס"ב בישיבה.


2. תנא דבי אליהו זוטא ז. ועיין גם בגמרא בפסחים פז, ב הדורשת מעשה זה לשבחו של ירבעם.


3. עיין ב"מקדש מלך" לרב יגאל אריאל.


4. עיין בשורה הארוכה של המדרשים המובאים בילקוט שמעוני סימן תקנ, המניחים זיהוי זה כהנחת יסוד.


5. לכאורה שאלה זו נכונה לגבי כל אחד מספרי הנביאים האחרונים. ברם, במרביתם מופיע תיארוך היסטורי, המורה שאכן יש להתייחס לנבואה בהקשרה ההיסטורי, תיארוך שלא קיים בספר יונה. במקרים אחרים אין איזכור היסטורי (לדוגמא, בספר עובדיה) אך גם לא ברור, כביונה, מיהו הנביא ובאיזה תקופה חי וניבא. הייחוד שמצאנו ביונה הוא שברור במי מדובר, ומהו ההקשר ההיסטורי, אך כלל לא ברור האם יש להתייחס לכך.


6. עיין ב"מקדש מלך" לרב יגאל אריאל, עמוד 302, שהלך בכיוון דומה.


7. הנחת היסוד של פירוש זה היא שיונה מסכים עם נבואתו-שלו בספר מלכים ומזדהה עמה. שכן בניגוד לנבואה בספר יונה, מנבואה זו אין עדות שניסה להתחמק, וגם אין כל סימנים לחוסר הזדהות שלו עם תוכנה. כמובן שניתן לומר שגם נבואה זו נכפתה עליו, אך לאור יחסיו הכלליים עם בית יהוא, הדברים לא נראים כך (יש לשים לב שירבעם הוא ה"רביעי" שאותו הבטיח יונה ליהוא...).

 

 

בית המדרש