ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שתייה לשיעורין ביוה"כ-תגובה לרב שרלו

ע"י: הרב יהודה יונגסטר

הרב שרלו שליט"א גילה דעתו, כי השימוש בהיתר אכילה בשיעורין ביוה"כ הוא רחב מדאי, וכאשר אין סכנה מיידית, יש להמתין עד אשר תגיע הסכנה, ואז לשתות ולאכול באופן מלא. רצוני להראות להלן, כי אכן מצינו שיטה כזו בראשונים, אולם לא כך שיטת הרמב"ם.

 


א. הסוגיא בכריתות ושיטת רוב ראשונים


בגמ' כריתות (יג ע"א):


קתני: התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה.


מפני הסכנה? אפילו טובא נמי תיכול!


אמר רב פפא, הכי קתני: הותרו לה לעוברה פחות מכשיעור אפילו טובא מפני הסכנה.


ופירש ר' גרשום (שם, נדפס יד ע"ב):


אמר רב פפא הכי קתני: פחות פחות מכשיעור תאכל בכל פעם ואפי' טובא, דמצוה לשנות שלא תאכל שיעור שלם ביחד.


וכך פירש אף הרמב"ן (תורת האדם, שער המיחוש, ענין הסכנה אות ד):


התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשעור ואפי' טובא מפני הסכנה, כלומר, שאפילו צריכה לכשעור מאכילין אותה פחות פחות כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס, וכן פסק בעל ההלכות. ונראה שאף בחולה עושין כן כדי להקל עליו מאיסורי כרת ומכות לאיסור בלחוד.


ולפי פירוש זה, משמעות הגמ' היא לאסור האכלת שיעור שלם בב"א, ורק בדרך של פחות מכשיעור מותר לאכול אפילו טובא. ולפי דבריו, הברייתא לפי ר"פ באה לאסור, שכן מדובר במעוברת בסכנה, שמעיקר הדין אינה צריכה להתענות, ולמרות זאת אומרת הברייתא שתאכל פחות מכשיעור בכל פעם. ופירושו קשה, שכן לפי פירושו צריך היה להיות כתוב 'לא התירו לה לעוברה אלא...', ואילו לפי האמור בברייתא משמע שהדברים באו לחדש היתר ולא לחדש איסור!


ומצאתי בשו"ת דברי יציב שכתב לפרש דברי ר"ג (או"ח סי' רסב אות ז):


י"ל בכונתו, דאף שע"י שאוכלת פחות פחות אינה מספקת תאות רעבונה כ"כ כאילו היתה אוכלת בפעם אחת, ונמצא שעכשיו שאוכלת פחות פחות תצטרך לאכול יותר, אפ"ה דין תורה מהללמ"ס להפסיק בשיעור כא"פ. וז"ש ואפי' טובא, היינו שעי"ז שאוכלת פחות פחות תהא צריכה לאכול טובא, אפ"ה מצוה לִשְנות, (מלשון על השנות הדבר פעמים), היינו לאכול פחות פחות ולהפסיק שיעור כא"פ ודו"ק.


ולפי פירושו, אכן כוונת הברייתא באה לחדש היתר, והוא, שמותר להאכיל פחות פחות מכשיעור אף שע"י כך אוכלת כמות גדולה יותר ממה שהיתה אוכלת לו אכלה שיעור שלם בב"א [ומה שכתב שהמלה 'לשנות' היא מלשון חזרה ולא מלשון שינוי, לכאורה אינו הכרחי כלל, ואפשר לומר, שכוונת ר"ג לומר, שאע"פ שע"י השינוי תאכל יותר, מכל מקום מצוה לשנות].


אלא שעדיין קשה על פירוש הראשונים מסברא, שהרי ממ"נ: אם סכנתה מחייבת שתאכל עכשיו שיעור שלם, כיצד אפשר להסתפק בהאכלת ח"ש? ואם סכנתה אינה מחייבת האכלת שיעור שלם, הרי שהדבר פשוט שאסור להאכילה שיעור שלם, וכשם שמי שאמדוהו לשיעור אחד, אסור להאכילו שני שיעורים! וצ"ל, שהסכנה מחייבת שיעור שלם, אך לא בב"א, וכאן עדיף להאכילו פחות פחות מכשיעור כדי שלא יהיה צירוף לשיעור שלם. ואף שגם ח"ש אסור מה"ת, מ"מ כיוון שאינו ענוש כרת על ח"ש, הרי שנחשב הדבר לאיסור קל יותר. וכ"כ הרא"ש בשם בה"ג (יומא פ"ח סי' יג):


ונראה שאף בחולה עושין כך (- ולא רק במעוברת) כדי להקל מעליו מאיסור כרת ומלקות לאיסור בלבד.


 

ב.שיטת הרמב"ם והחינוך


ולולא דברי הראשונים אפשר היה לפרש אחרת את הברייתא, כך שאכן באה לחדש קולא ולא חומרא: הברייתא באה לחדש, שמותר לעוברה לאכול כמות גדולה באופן שבכל אכילה ואכילה יש פחות מכשיעור, וזאת כדי שלא תבוא לידי סכנה עתידית.


ונראה, שזו דעת הרמב"ם, שכן כתב בהלכות מאכ"א (פי"ד הל' יד):


עוברה שהריחה מאכל אסור כגון בשר קדש או בשר חזיר, מאכילין אותה מן המרק, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה פחות מכשיעור, ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.


עיקר ההלכה מקורה ביומא (פב ע"א):


תנו רבנן: עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר, תוחבין לה כוש (=פלך - רש"י) ברוטב (של אותו בשר) ומניחין לה על פיה (ומוצצתו). אם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו - מאכילין אותה רוטב עצמה. ואם נתיישבה דעתה - מוטב, ואם לאו - מאכילין אותה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.


אלא שכאן לא נזכר כלל שמאכילין פחות מכשיעור. וכתב הכס"מ, שתוספת זו של הרמב"ם מקורה בסוגיא בכריתות הנ"ל, וא"כ לדעת הרמב"ם מדובר בעוברה שהריחה, וסכנתה אינה מחמת שיש בה חולי שהאכילה היא רפואתו, אלא שתאוות האכילה היא המסכנת אותה, ולכן יש לנסות ליישב דעתה בדרכים שונות קודם שמאכילין אותה. מציאות זו דומה למצב שבו יש סכנה עתידית, שניתן למנוע אותה ע"י ח"ש עתה, וזהו מ"ש בברייתא 'התירו לה לעוברה', היינו, שלולא הברייתא היה מקום לומר, שכל עוד אינה בסכנה עתה, אין להאכילה כלל, קמ"ל שהתירו לה עתה ח"ש כדי למנוע סכנה בעתיד שתחייב שיעור שלם.


ואולי כך יש להבין את מה שכתב החינוך (מצוה שיג):


...מי שהוא חולה, אע"פ שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט כשיעור שאמרנו, ונותנין ריוח בין אכילה ושתיה של פעם אחת לפעם אחרת כדי שיעור אכילת פרס, שהן שלש ביצים כדעת רוב המפרשים, כדי שלא יצטרפו האכילות ותהיה נחשבת כאכילה אחת ושיעור אחד.


והקשה עליו במנ"ח:


נראה מדברי הרב המחבר דיש חילוק בין כשיעור דאין מאכילין אלא במקום סכנה, ופחות מכשיעור מאכילין אף במקום שאין סכנה. ובאמת לא ראיתי חילוק זה בשום מקום, דודאי אין שום איסור תורה שהותר באין סכנה...וכאן לא אמרו הפוסקים דבר זה אלא באופן שיש סכנה ויכול לצאת מידי סכנה בפחות משיעור, מחוייבים אנחנו לדקדק בזה כמבואר בכריתות יג ע"א...דזה בכלל מאכילין הקל הקל וכו'...אבל במקום שאין סכנה, כמו שאסור לאכול שיעור כן אסור לאכול ח"ש, דח"ש אסור מה"ת, וזה פשוט...


אולם לפי דברינו מיושבת קושיית המנ"ח בשופי: החינוך התיר אכילת שיעורים לחולה שאין בו סכנה גמורה, אך סייג ואמר שזהו 'אם יהיה חלוש הרבה', וכוונתו, שהיתר אכילת פחות מכשיעור שבכריתות הוא למי שעלול להיכנס לסכנה, אף אם עדיין אינו בסכנה. שו"ר בהערות על החינוך והמנ"ח במהד' מכון ירושלים, שהביאו מכמה מפרשים שביארו כך את דברי החינוך.


ובסברת הדבר צ"ל, שמי שנמצא בסכנה ממש אם לא יאכל עתה, לא חלה עליו כלל מצות תענית, ואין כאן גדר של דחיית איסור באכילה מפני פיקו"נ, אלא גדר של ביטול חובת התענית כליל, ולכן אין כל משמעות אם יאכילו פחות פחות מכשיעור, שהרי אף בשיעור שלם אין כל מעשה עבירה כלל. אולם במי שאינו בסכנה אלא עתיד להסתכן, מצד אחד הוא חייב לאכול, שהרי הסכנה העתידית מחילה חובת פיקו"נ, אולם מצד שני א"א לומר שבטלה ממנו חובת התענית, ולכן לגביו ראוי למעט באיסורין ולהאכילו ח"ש.


נמצא, שנחלקו הראשונים בגדר דין פיקו"נ ביוה"כ: הרמב"ן ודעימיה סבורים, שגם על חולה מסוכן חל דין תענית, אלא שנדחה מפני פיקו"נ. אולם הרמב"ם סובר, שחולה מסוכן אין עליו כל דין תענית, וממילא יש לפקח נפשו.


 

ג. דעת השו"ע


בשו"ע (תריח סעיף ז):


כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור; הלכך מאכילין אותו כב' שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים; והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו.


משמע מדבריו שפוסק כשיטת הרמב"ן ודעימיה, ואף חולה שיב"ס יאכל רק ח"ש. אמנם לא ברור מדבריו מה הדין בחולה שעתה איב"ס, אך יסתכן בעתיד, האם להאכילו עכשיו ח"ש או להמתין שיסתכן, שבכגון דא הראנו ע"פ הרמב"ם והחינוך שזה עצמו מה שהתירה הגמ' בכריתות.[1]


אמנם, הגרי"ז (פ"ב משביתת עשור) הביא בשם אביו, שפירש את השו"ע בחולה שעתיד להסתכן ועתה עדיין אינו מסוכן, ולפיכך התיר לחולה מסוכן לאכול כדרכו ממש, ואף מעבר להכרח. ולפי דברינו, זו שיטת הרמב"ם והחינוך.


נמצא, כי יש בסיס איתן לשיטת המקילים באכילת שיעורין לחולה שאין בו סכנה, אך אם לא יאכל עתה יבוא בהמשך היום לידי סכנה, ואין ראיה ברורה שהשו"ע אינו מסכים לקולא זו, אף כי נראה שהוא מחמיר כדעת הרמב"ן ודורש אכילת שיעורין אף בחולה שיש בו סכנה.


באשר לפסיקתו של הרב שרלו בהסכמת הרב פריימן זצ"ל אודות חיילים בפעילות מבצעית: דומה כי אין להשליך מכאן על שאלת החולה, שהרי החייל כלל אינו חולה בתחילת הפעילות, ולכן נראה פשוט, שאף הרמב"ם יודה כי אין לו היתר של אכילה לשיעורין קודם שיגיע להיות בגדר חולה. אולם מכאן אין להשליך על מי שמוגדר חולה שאין בו סכנה, שמצבו מתדרדר ועלול להפוך למסוכן, שרק אליו מתייחסת שיטת הרמב"ם, המתיר כבר עתה, קודם היותו מסוכן בפועל, לשתות לשיעורין.


עוד יש להעיר, כי אף אם השו"ע מודה לשיטת הרמב"ם לעניין חולה שעלול להגיע לסכנה, מ"מ דבריו ברור מיללו כי אף בחולה מסוכן, אם אפשר יש להאכילו לשיעורין בלבד, ולכן דומני כי אף החיילים, אם יגיעו לכדי התייבשות, אך יכולים למנעה ע"י שתיית שיעורין, דעת השו"ע היא שאל להם לשתות שיעור שלם, כשיטת הרמב"ן ודלא כרמב"ם.


 




[1] וראה עוד באריכות בספרו של מו"ר הגר"י זילברשטיין שליט"א, שבת שבתון, עמ' קצד ואילך.

 

 

בית המדרש