ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הרהורים בעקבות מניין צוהר

ע"י: רועי זמיר

רועי זמיר המשתתף כבר ארבע שנים בארגון מניין צוהר בשוהם משתף בחוויות ובתובנות מהמניין השנה.

 


השנה בתפילת נעילה לא היה בבית התרבות אפילו מקום בעמידה, כבר ארבע שנים שאני מסייע בהערכות ובארגון של המניין המשותף בעיר שוהם ובכל שנה יש יותר ויותר אנשים. המניין הוא מניין אורתודוקסי לכל דבר ועניין ולמרות העובדה שתפילת יום כיפור היא משוכה רוחנית לא פשוטה גם עבור מי שרגיל לשהות בבית הכנסת  מאות האנשים שמגיעים אליו מתחברים לתפילה בצורה שמעוררת התפעלות. קשה לתאר את עוצמת החוויה  שחשים כאשר מאות אנשים מכל קצוות הקשת החברתית הישראלית עומדים יחד מול ריבונו של עולם ומבקשים "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום". אני הרגשתי בשעה הזאת שנופלת כאן איזו חומה פנימית של ניכור ואולי אפילו פחד שבמשך שאר השנה לא מאפשרת לנו להתכנס יחד ולהתפלל.


הנקודה המאוד משמחת הזו נושאת בקרבה מבחינתי גם כאב כפול. הכאב האחד הוא על כך שמניין שכזה מתקיים רק פעם אחת בשנה ולא יותר. אני חושב שיש מקום לתפילות  משותפות  גם בחגים וימים טובים אחרים והכאב השני הוא על כך שיש בעצם צורך במניין מיוחד מחוץ לבתי הכנסת שפעילים בכל השנה. במניין שלנו התפילה לא הייתה קצרה יותר אפילו להפך לא עשינו שום "הנחות" ודילוגים כאילו ואחרים עברנו על המחזור "מכריכה לכריכה" ממש כשם שעושים בבית הכנסת ואף על פי כן הציבור מעדיף להגיע אלינו ולא לבית הכנסת השכונתי.


העובדה הזו מוליכה אותי אל הקוטב השני של ההצלחה שלנו והיא המציאות  בה האדם שאינו שומר מצוות פחות ופחות מרגיש בנוח לבקר במניין שקרוב למקום מגוריו . לעניות דעתי יש לכך שתי סיבות, האחת היא העובדה שהחילוני הממוצע הרבה פחות מכיר ומצוי בסדרי התפילה וגם לסבא שלו  כבר לא הייתה "גירסא דינקותא" מבית אבא. הסיבה השנייה היא שבמקומות רבים יש לבתי הכנסת אופי של מועדון סגור. עד כדי כך סגור שגם אני שמכיר את התפילה ואת כל הניואנסים שלה מרגיש הרבה פעמים לא כל כך בנוח להתפלל בבית כנסת שהוא לא בית הכנסת שלי.


כציבור שמעוניין לקרב את עם ישראל למורשתו מוטלת עלינו אחריות גדולה בהקשר הזה. בבית אלוקים צריך להיות מקום ואהבה לכל יהודי לא רק למי שרכש כיסא. האתגר שלנו כקהילות הוא להצליח להרחיב את השורות כמה שיותר. המשוכה הראשונה בכיוון הזה היא לא תלויה בשינוי סדרים כאלו ואחרים היא מתחילה קודם כל בחיוך ובהסברת הפנים לכל מי שנכנס. היא תלויה במאמץ מינמאלי למצוא מקום ישיבה לאורח ולהגיש לו סידור, בשביל זה לא צריך מניין מיוחד זה צריך להיות האלף בית של כל בית כנסת. המשוכה השנייה שיש לעבור בהקשר הזה והיא קצת יותר מורכבת היא הוויתור על השיפוטיות. לצורך הסברת העניין אני אשתמש בתמונה מתוך המניין המשותף שלנו ביום כיפור האחרון.


בליל התקדש חג באמצע תפילת כל נדרי ממש כאשר החזן מכריז "הרי אנו מתירים להתפלל עם העברינים"  קול זמרתו של צילצול פלאפון מהדהד יחד איתו. בבית כנסת רגיל אירוע שכזה היה גורם לעבריין להחליף שלושים צבעים כאשר כל העיניים של ציבור המתפללים ננעצות בו במבט זועם . במניין שלנו פשוט המשכנו הלאה. הדוגמא הזו היא דוגמא (אולי קצת קיצונית) למה שאני מדבר עליו. זה לא שאני חושב שזה בסדר לבוא עם טלפון לבית הכנסת, ואני לא מדבר על חס וחלילה פסיקות רפורמיות שמתירות לבוא עם רכב לבית הכנסת. אני  מדבר על מצב בו אם מישהו עשה את זה לדעת לקחת נשימה עמוקה ולהמשיך הלאה בלי לנזוף בו. קל וחומר שלא לנעוץ מליון עיניים במי שבא לבית הכנסת בג'ינס וחולצה צבעונית. אני חושב שבסופו של דבר התנהגות כזאת של יכולת להכיל מסוגלת להוביל לשינוי משמעותי.   


 


 


 

 

 

בית המדרש