ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

דפנות סדינים

ע"י: הרב יהודה יונגסטר

מה יעשה המהדר אחר סוכת לבוד, מוזמן לבית משפחה אחרת, ומגלה שם סוכה רגילה. האמנם סוכה זו אינה כשרה? האמנם מי שברשותו סוכה רגילה, חייב להוציא הוצאה נוספת כדי להפכה לסוכת לבוד?על כך במאמר הבא

 


הסוכות המודרניות, המכונות "סוכה לנצח", מתחלקות לשני סוגים: סוכות רגילות, שדפנותיהן יריעות בד, וסוכות בהן נוסף על יריעות הבד, מורכבים פסים אופקיים במרחקים של פחות משלשה טפחים זה מזה, והם יוצרים דופן הלכתית "וירטואלית" בעזרת דין "לבוד". הדרישה להדר אחר סוכת "לבוד" נובעת מן העובדה, שיריעות הבד נדות קלות ברוח מצויה, ואילו פסי ה"לבוד" קבועים במקומם ואינם נדים.


הקושי המעשי הגדול מתעורר כאשר אדם, המהדר אחר סוכת לבוד, מוזמן לבית משפחה אחרת, ומגלה שם סוכה רגילה. האמנם סוכה זו אינה כשרה? האמנם מי שברשותו סוכה רגילה, חייב להוציא הוצאה נוספת כדי להפכה לסוכת לבוד?

א.    סוגיית הגמרא


במשנה (כד ע"ב):


העושה סוכתו בין האילנות (בארץ ולא סמכה עליהן),[1] והאילנות דפנות לה - כשרה.


ובגמרא:


אמר רב אחא בר יעקב: כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה (שהרוח מוליכה ומביאה) - אינה מחיצה.


תנן: 'העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה', והא קאזיל ואתי!


הכא במאי עסקינן, בקשין (=אילנות זקנים ועבים).


והאיכא נופו (שהולך ובא, ופעמים שאף הנוף מן הדופן)!


דעביד ליה (=אורג הנוף כמין מחיצה) בהוצא ודפנא (שלא יניענו הרוח).


אי הכי מאי למימרא? מהו דתימא ניגזר דלמא אתי לאשתמושי באילן (להניח עליו כליו), קא משמע לן.


כבר למדנו לעיל (כג ע"א), שסוכה שאינה עומדת ברוח מצויה דיבשה - אינה סוכה. על כך בא רב אחא להוסיף, שאף אם מבנה הסוכה ככלל עומד ברוח המצויה, אלא שהדופן כשלעצמה אינה עומדת - הדופן פסולה. ולכן פירש רש"י, שרב אחא מדבר על דופן שהרוח מוליכה ומביאה, ולא על דופן שהרוח הורסת לחלוטין, ולמרות זאת נחשבת כדופן שאינה עומדת כלל.


והנה, לעיל (כג ע"א) מבואר, שפסול סוכה שאינה עומדת ברוח מצויה הוא אף למ"ד סוכה דירת עראי בעינן, וצ"ל, שאם אינה יכולה לעמוד ברו"מ הרי שאף דירת עראי אינה, וכמו שירקות העומדים להתייבש (יג ע"ב) חשובים לעניין סכך כאוויר ולא כסכך פסול.


על דברי רב אחא מקשה הגמ' ממשנתנו, ממנה יש ללמוד, לפי ההו"א, שדופן שאינה מתמוטטת, אף שהיא הולכת ובאה ברו"מ, נחשבת כדופן. אלא שהגמ' דוחה ואומרת, שנושא המשנה אינו דין המחיצות אלא בניית סוכה באמצעות אילנות, כשהבעיה היא שימוש בה ביו"ט, וכהמשך למשנה הקודמת (כב ע"ב), האומרת שסוכה הנסמכת על אילן, אין עולין לה ביו"ט. כאן מחדשת המשנה, שאע"פ שהסוכה בנויה מאילנות, כיוון שהאילנות אינם סומכים את הסוכה, הרי שאין לסוכה דין של אילן לעניין שימוש בו ביו"ט. ונראה, שזו כוונת רש"י כשהדגיש במשנתנו, שמדובר בעושה סוכתו 'בארץ, ולא סמכה עליהן, אבל הן דופנותיה'.[2]


אחר שנתבאר שזהו נושא המשנה, אין לדייק ממנה לעניין שכלל אינה עוסקת בו, וניתן להעמיד באוקימתא, שהאילנות אינם נעים ונדים כלל ברו"מ ע"י אריגה בהוצא ודפנא.


 

•ב.    מהי התנודה הפוסלת?


לעיל ראינו, כי רש"י מפרש את דברי רב אחא כמתייחסים לדופן שהרוח מוליכה ומביאה אותה. דבריו אלה ניתנים להבנה בשתי דרכים: אפשר לומר, כי כוונתו למעין וילון, שהרוח מסלקת אותו לצדדים ושבה ומחזירתו למקומו. אולם אפשר לומר, שכוונתו לדופן שהרוח מרעידה אותה אנה ואנה ואינה כדופן קבועה שאינה מתנועעת כלל, אך היא נותרת במקומה כל העת (מעין דפנות הבדים המצויות אצלנו).


ובספר מקראי קדש להגרצ"פ (סוכה ח"א סי' ב, הערה 3) ציין, שמהריטב"א בסוגיין, שכתב: 'כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. פי': שהרוח מנענעה', נראה שמפרש כדרך השניה, היינו שהרוח מנידה את המחיצה מבלי לבטלה כלל. וכתב הגרצ"פ, שמהרמב"ם בפירושו למשנתנו נראה כפירוש הראשון, היינו, שכוונת רב אחא למחיצה שהרוח מבטלת אותה לפרקים, היינו שהמחיצה נכפפת לעתים מחמת הרוח כך שאין בה י' טפחים. אמנם, זהו לפי התרגום הישן של פיהמ"ש, שם הנוסח הוא: '...שלא תניעם הרוח ויטו לארץ כאשר יקרה לענפים הדקים...', אולם בתרגום הגר"י קאפח הנוסח הוא: '...כדי שלא יתנועעו תמיד ברוח וינודו כדרך הזמורות הדקות', והדברים נוטים דוקא לדברי הריטב"א.[3] מ"מ כתב הגרצ"פ, שגם מפירושו של ר' יהונתן נראה שהמחיצה פסולה רק באופן שהרוח מבטלת אותה ממש, שכן כתב 'שמתכופף'.


עוד כתב שם, שמדברי מג"א נראה כדברי הריטב"א, וציין לדבריו בסי' שסג סק"ד. בשו"ע שם נאמר, שלחי שאינו עומד ברוח - אינו לחי. וכתב המג"א שם: 'ואפי' אין הרוח מפילו אלא מנידו'. וראה בהמשך דברינו, במש"כ בעניין שיטת מג"א בדפנות מוגנות.


ונראה, כי שני הפירושים הללו עשויים להיות תלויים בחקירה אודות תפקידה של דופן הסוכה. אפשר לומר, שסוכה היא בעלת שני מרכיבים, סכך ודפנות, כאשר הסכך עניינו צל, ואילו דפנות - מחסה מזרם ומטר.[4] אולם אפשר לומר, שהסוכה היא סכך (ראה רש"י בסוף המשנה ריש מכילתין), אלא שהסכך צריך לסוכך על שטח מוגדר, ותפקיד המחיצות הוא הגדרת שטח זה. לפי אפשרות א', אם המחיצות מגינות, אף שהן מתנועעות קצת, כל עוד כל העת יש מחיצה מחוברת - שפיר דמי. אולם לפי האפשרות השניה, דופן חייבת להיות דבר המסמן שטח, ולכן אם המחיצה מתנועעת, ואינה מציינת קו גבול מדוייק, לא שמה מחיצה.


 

•ג.     דפנות מוגנות


נראה, כי יש נפק"מ נוספת בין שני הטעמים, כגון כשהמחיצה עשויה לנוע ברו"מ, אולם בנה סביב הסוכה מחסום ומגן מפני רוח, כך שעתה הדופן אינה מתנועעת. לפי הדרך הראשונה, אם המחיצה לא תעמוד ברו"ח ללא המגן, הרי שחסר בה בממשות הדופן, ואף שמקום הסוכה הוא מקום שאינו צריך הגנה, מ"מ הדופן אינה מגינה. אולם לפי הדרך השניה, אם בסופו של דבר נבנתה דופן כך שהיא מסמנת היטב את השטח עליו מיצל הסכך, שפיר דמי. אכן, נחלקו בכך האחרונים. המשנ"ב כתב (תרל סקמ"ח) ע"פ מג"א (סקט"ז):


דאם מנידה אותם אפילו אין בכח הרוח להפיל אותם לגמרי רק שע"י הרוח הולך המחיצה ובא קי"ל דשוב לא חשיבא מחיצה, ואפילו עומדת בבית שאין שם רוח כלל לא חשיבה מחיצה.


אולם בשו"ת הלכות קטנות כתב (ח"ב סי' נ):


שאלה: סוכה שדפנותיה עשויות מסדינין דקין שהיתה הרוח מזיזה אותם אלא שהוא נתונה בחצר מוקף מחיצות גבוהות, מהו?


תשובה: מההיא דסוכה העשויה במבוי דבעינן פס ארבעה (סוכה ז') ואם נתונה בחצר אין צריך, הוה משמע דכשרה. וצ"ע עם ההיא דעשויה בעשתרות קרנים דל עשתרות קרנים וכו'.


והביא דבריו בבאה"ט (תרל סק"י). ולכאורה, ראייתו אינה מובנת, שהרי בסוכה בחצר[5] מדובר שיש דפנות, אלא שהן אינן מספיקות, ואילו בסוגייתנו השאלה היא האם כותלי החצר מועילות לשוות שם דופן למחיצה קלושה.


לבר מן דין, מסוף דבריו נראה שלהלכה נוטה להחמיר, וזאת ע"פ הראיה מדין סוכה בעשתרות קרניים (ב ע"א), הכשרה אע"פ שהצל אינו מן הסכך, ומשום 'דל עשתרות קרניין איכא צל סוכה', ולכאורה אף כאן נאמר, דל מחיצות החצר איכא רוח והסוכה פסולה.[6]


אלא שאף החזו"א (סי' נב סקי"ד) נוטה לדעה זו, וכתב, דמה לי קשר המחיצה עצמה וארגה בהוצא ודפנא, מה לי מעמיד כותל הגנה. ולכאורה נימוקו תמוה, שהרי בארג בהוצא ודפנא תיקן את גוף הדופן, משא"כ כשבנה כותל להגן! אלא ודאי, דעת החזו"א היא, שעיקר המחיצה היא משום קביעת גבולות הסכך, ולכן אין צורך לתקן בגוף ממשות הדופן.


לפי דרך זו נוכל גם ליישב את קושיית בעל הלכות קטנות מדין סוכה בעשתרות קרניים: דין זה עוסק בסכך, ודין הסכך הוא דין ממשות והצל הוא רק סימן לבחינת ממשות הסכך, האם ניתן די סכך כדי להכשיר את הסוכה ולהפכה לבית עראי. ברור, אפוא, כי דין ממשות נמדד תמיד ע"פ המצב ה"נקי", ללא מעורבות של סיוע שאינו מגוף הסוכה, שכן לאחר שנתברר כי הסכך מסוגל להצל, הרי שהוא סכך בכמות מספקת והוא כשר לא מחמת הצל שהוא יוצר אל מחמת ממשותו. אולם דין הדפנות אינו כן, שהרי ניתן לומר כי הדפנות אינן דין ממשות אלא דין היכר גבולות הסכך, ולכן כל עוד גבול הסכך הוא ברור, והמחיצות מסמנות אותו, אין כל מניעה לתמוך במחיצות ע"י סיוע מבחוץ.


מעתה מיושבת קושיא נוספת. ראינו, כי המג"א פוסל את המחיצה אף בתוך בית, ולפ"ז דעתו היא שגדר מחיצה הוא מדין הגנה, והוא גדר ממשות המחיצה, ומחיצה אינה נחשבת מחיצה של ממש אם היא בנויה כך שרוח עשויה לבטלה אילו היתה כאן רוח, ואף אם בפועל אין כאן רוח. אלא שא"כ דברי המג"א סותרים למש"כ בסי' שסג (ראה לעיל במה שהבאנו מדברי הגרצ"פ)!


אולם לפי מה שכתבנו, אין כאן קושיא כלל: מה שכתב המג"א בעניין לחי הוא דוקא בעניין לחי, שכן לחי היא ודאי מדין סימן שטח ואינה מדין ממשות מחיצא, שהרי לחי משום היכרא הוא. לכן, אם הלחי מתנודדת ברוח, הרי שאין לראותה כסימן גבול לשטח המבוי. אמנם בסוכה, המחיצות הן מגדר ממשות מחיצה וכמ"ש, ולכן אין בכך כלום אם הרוח מנידה אותן, כל עוד המחיצה אינה מתבטלת כלל. נמצא, שדעת המג"א אינה כדעת הריטב"א, ודלא כדכתב הגרצ"פ.


העולה עד כאן הוא, כי מי שפוסל מחיצות מתנודדות, ואע"פ שכל עת תנודתן הן נותרות בעלות גובה י' ומגיעות לתוך ג' טפחים סמוך לקרקע, ודאי מכשיר כאשר הן מוגנות ע"י מחיצות החצר. אולם מי שמכשיר מחיצות כאלה, ופוסל רק אם הרוח מכופפת אותן לגמרי או מעלה אותן מעל הקרקע, אכן יפסול גם אם המחיצות מוגנות ע"י מחיצות החצר.


 

•ד.    שיעור התנודה


לאור מה שכתבנו, נוכל להבין מש"כ עוד החזו"א (סי' עז סק"ו), שכל הפסול הוא במתנודדת יותר מג' טפחים, אבל מתנועעת פחות מכך - לית לן בה. והדברים ברורים, שהחזו"א לשיטתו, שכל הבעיה היא מחמת שהמחיצה עניינה קביעת גבול שטח הסיכוך, ולכן כל עוד יש כאן דין לבוד, הרי שאנו אומרים כי המחיצה עושה תפקידה, ונותר גבול ברור לשטח הסוכה.


 

ה.    חומרת ר' פרץ ופסיקת ההלכה


כתב הטור (סי' תרל):


העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה, והוא שיקשור ענפי האילן שלא ינידם הרוח. שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד לפני רוח מצויה אינה מחיצה.


וכתב הר"פ: ע"כ אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים אף על פי שקושרן בטוב, זימנין דמנתקי ולאו אדעתיה והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה. טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות מג'.


ונראה, שאמנם ר"פ בא להחמיר אך נמצא מיקל, שהרי מדבריו עולה, שמחיצה הקשורה מלמטה אינה פסולה אלא מחשש שמא תנתק ולאו אדעתיה, ומשמע, שכל עוד הרוח מנידה אותה אנה ואנה מבלי לנתק, אין המחיצה פסולה מדינא, ונמצא שהבין כי הפסול של מחיצה שאינה עומדת ברו"מ היא כגון שהרוח מניעה אותה לגמרי כך שעתים שהיא מסולקת לחלוטין, וכאפשרות הראשונה דלעיל, אך אם היא מחיצה מחוברת כל העת, אף שמתנועעת במקומה - לית לן בה.


מעתה, כיוון שהשו"ע פסק כדברי ר"פ (תרל, י), נראה שהוא מכשיר דפנות מתנודדות שאינן נכפפות, ולפי מה שכתבנו, פסול זה הוא אף אם יש הגנה מפני רוח ע"י מחיצות החצר. עם זאת, כאשר החצר מוגנת כך שאין חשש שינתקו המחיצות, גם ר"פ והשו"ע, ואף המג"א, כולם יודו שהסוכה כשרה.


לאור האמור נראה, כי בסוכות המודרניות הרגילות, בהן הסדינים מחוברים היטב ע"י העברת מוט הסוכה התחתי דרך המחיצה, שוב אין חשש שינתקו המחיצות גם אם אין הגנה מפני רוח (ופוק חזי מעשים שבכל שנה ושנה), ואין כל סיבה לפסלן מכוח חומרת ר"פ.




[1] המוסגר: דברי רש"י, וכן להלן.


[2] ודלא כפירוש הב"ח (סי' תרל) בדברי רש"י, שכוונת רש"י לומר, שאין כאן בעיית מעמיד בדבר הפסול לסכך. ופירושו דחוק, שכן לפי דבריו, רש"י מעמיד סתם משנה כר' יהודה (לעיל כא ע"ב) ואליבא דמ"ד שר' יהודה פוסל משום דבר המעמיד, ודלא כמ"ד שפוסל משום שלדעתו סוכה דירת קבע בעינן.


[3] וכבר העיר על שינוי זה בין התרגומים הגרע"י בשו"ת יחווה דעת (ג, מו).


[4] ואע"פ שזו שיטת ר"ש (לעיל ו ע"ב), ולדעתו בעינן שלוש כהלכן ורביעית טפח, מ"מ לאפשרות זו גם חכמים דפליגי ס"ל, שיסוד המחיצות הוא הגנה פורתא, ומשום דלא בעינן הגנה ממש, כדעת ר"ש, אלא שזהו דין בסוכה, שיהיו בה מחיצות מגינות.


[5] דין זה אינו בגמ' אלא בראשונים (ראה ר"ן על הסוגיא דף ז ע"א, ועוד ראשונים שם).


[6] יחווה דעת, שם.

 

 

בית המדרש