ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אומן קונה בשבח כלי - צח:

ע"י: הרב מומי פאלוך

לאחר הפסקה ארוכה נחזור להעלות מדי פעם סוגיות בעיון בגמרא של הרב משה פאלוך.בתקופה הקרובה ממסכת ב"ק

 


מקורות:


ירושלמי


כת"י אסקוריאל הערות ליברמן


תוכ"פ


בבבלי צח: - צט:


תוס' ד"ה ואב"א


רשב"א


ראב"ד


תוס' רי"ד


שטמ"ק(ר' יונתן)


קצות שו סק"ד


הרב מ' אברהם, " מהי חלות?" צהר ב ; צהר ה.


אומן כללי: מ' איילי פועלים ואומנים.


ב"צ רוזנפלד, "מה היא אונאה?", דיני ישראל כב, תשס"ג.


להבדיל: י' ויסמן, דיני קנין,ח"א, תחום דיני הקנין עמ' 43-87;הנ"ל,הפרקליט,לט וש"נ


 


פסיקת הלכה


קידושין מח.  תוס' ד"ה דכ"ע ; רא"ש פ"ב סי"א


ב"מ קיב. תוס' ד"ה אומן ; רא"ש פ"ט סמ"ג


תוס' ב"ק יט.ד"ה רב


רי"ף,רא"ש ,תשובת הרא"ש יב,ו


סמ"ג מ"ע פט ; רבנו ירוחם נכ"א ח"א;ש"ג


טוש"ע שו;שלו ; אבן העזר כח, טו ( דרכי משה, ב"ח,דרישה,ט"ז,גר"א)


1)אמר רב אסי לא שנו אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעץ בהן מסמר ונעץ בהן מסמר ושיברן אבל נתן לחרש עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושיברן פטור מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי תנן...והקדיחו יורה נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין דמי צמרו ושבחו לא לאו שהקדיחו לאחר נפילה דאיכא שבחא ושמע מינה אומן קונה בשבח כלי


2) אמר שמואל הכא במאי עסקינן כגון שהקדיחו בשעת נפילה דליכא שבחא אבל הקדיחו לאחר נפילה מאי נותן לו דמי צמרו ושבחו לימא שמואל לית ליה דרב אסי אמר לך שמואל הכא במאי עסקינן כגון דצמר וסמנין דבעל הבית וצבע אגר ידיה הוא דשקיל אי הכי נותן לו דמי צמרו וסמנין מיבעי ליה אלא שמואל דחויי קא מדחי ליה תא שמע הנותן טליתו לאומן גמרו והודיעו אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום לא תלין נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו החמה עובר עליו משום בל תלין ואי ס"ד אומן קונה בשבח כלי אמאי עובר משום בל תלין אמר רב מרי בריה דרב כהנא בגרדא דסרבלא דליכא שבחא סוף סוף למאי יהבה נהליה לרכוכי כיון דרככיה היינו שבחא לא צריכא דאגריה לביטשי ביטשא ביטשא במעתא דהיינו שכירות


3) ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דלא אגריה לביטשי מסייע ליה לרב ששת דבעו מיניה מרב ששת קבלנות עובר עליו משום בל תלין או אינו עובר ואמר להו רב ששת עובר לימא דרב ששת פליגא אדרב אסי אמר שמואל בר אחא בשליחא דאיגרתא


4)לימא כתנאי עשה לי שירים נזמין וטבעות ואקדש לך כיון שעשאן מקודשת דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה מאי ממון אילימא אותו ממון מכלל דר"מ סבר אותו ממון לא אלא במאי מקדשא אלא פשיטא מאי ממון ממון אחר וסברוה דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ודכולי עלמא המקדש במלוה אינה מקודשת מאי לאו באומן קונה בשבח כלי קמיפלגי דר"מ סבר אומן קונה בשבח כלי ורבנן סברי אין אומן קונה בשבח כלי לא דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי אלא הכא בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף קא מיפלגי רבי מאיר סבר אין לשכירות אלא לבסוף ורבנן סברי יש לשכירות מתחילה ועד סוף ואי בעית אימא...


 


מבנה הסוגיה


הסוגיה בנויה מארבע תמונות: דברי רב אסי ודיון בהם; דברי שמואל ודיון בהם. מסקנת הדברים  היא ששמואל דחה את דברי רב אסי;  נסיון להוכיח מדין בל תלין ודברי רב ששת בנושא ; נסיון לתלות את דברי רב אסי במח' תנאים העוסקת באדם שקידש אשה בשירים שעשה לה . דחיית הנסיון במס' אפשרויות.


 


שמואל ורב אסי


רב אסי אמר את דבריו מפורשות. יש להעמיד את המשנה הראשונה (משנת החרש) של האומנים במקרה שנתן לחרש  שידה והאומן שברה ולא במקרה שנתן לאומן עצים לעשות שידה והאומן שברה. במקרה האחרון יחוייב האומן רק בדמי עצים משום שקנה את השבח שהשביח את הכלי . שמואל עסק במשנה הבאה (משנת הצבע) "נתן צמר לצבע והקדיחו יורה. משלם דמי צמרו". לדעת שמואל יש להעמיד את המשנה במקרה שהנזק ארע בטרם השביח את הצמר ע"י הצבע, דאל"כ ישלם לא רק את דמי צמרו כי אם גם את השבח ! 


מעניין הוא שהגמרא לא העמידה את דברי ראשוני אמוראים אלו כמח' חזיתית בשאלה האם אומן קונה בשבח כלי או לא. לו היתה עושה זאת ברורה היתה התוצאה ההלכתית הסופית שהלכה כשמואל. כאמור הגמרא לא עשה זאת וכן הראשונים בבואם לפסוק הלכה מתוך הסוגיה לא העמידו את פסיקתם על דברי שמואל גם לא אלו אשר פסקו כנגד רב אסי .


ממהלך הגמרא עולה בברור שההקשר שבו מופיעים דברי שמואל הוא רק דחיית נסיון ההוכחה לטובת של רב אסי מן המשנה השניה - משנת הצבע. הגמרא פותחת את דבריה לאחר הצגת דברי רב אסי בנסיון סיוע לרב אסי (לימא מסייע ליה) ומביאה את משנת הצבע. המשנה פוסקת באופן גורף שמשלם דמי צמר.  רב אסי "שמח" בפסיקה זו משום שלדעתו אכן ישלם רק דמי צמר גם במקרה שבו השביח האומן את הכלי. נימוקו שהאומן קנה את השבח. הגמרא דוחה את ההוכחה ממשנה זו באמצעות דברי שמואל שהעמיד את  דין המשנה ,"משלם דמי צמרו", במקרה שהשבח עוד לא היה . בהמשך מנסה הגמרא ליצור התאמה בין שמואל ורב אסי ולבסוף חוזרת היא לעמדת המוצא ששמואל דוחה את רב אסי,"דחויי קא מדחי ליה", וזאת על סמך דבריו הראשוניים שהובאו. רש"י מסכם את הדברים באופן הבא:"שמואל דחוייה מדחי כלו' ממתניה לא תסייעיה". כלו',הגמרא העמידה את דברי שמואל כדחיה בלבד לנסיון ההוכחה מן המשנה.


ויש לתמוה: אם שמואל אמר את דבריו ביחס למשנה והעמידה במקרה שהאומן לא השביח את הצמר ובשל כך משלם רק את דמי צמרו מדוע אין ללמוד מכך באופן מלא ששמואל חולק על רב אסי?


מהי משמעות דברי שמואל שמדובר במקרה שטרם הושבח הצמר אם לא לשאלת אומן שקונה בשבח כלי? מדברי הירו' נראה שהקשר דבריו של שמואל הם שונים ודייקה הגמרא בדבריה שלא העמידה את שמואל במח' חזיתית עם רב אסי.


 


ירושלמי


בירו' ישנה מח' בשאלת אופי הנזק של האומן את הצמר או היורה הזיקו את הצמר. הנחת המוצא של רב הונא היא שרק נזק שע"י הסממנים נחשב נזק של האומן אך אם הנזק ארע ע"י הקדירה בלבד )של מים חמים) לא ייחשב הדבר נזק של האומן ואומר לו הרי שלך לפניך. שמואל חולק ואומר שגם אם הנזק ארע ע"י הקדירה בטרם היו בה סממנים יחוייב האומן מאחר וכל הפעולה היא פעולה של אומן .


בבבלי כאמור לעיל מופיעה דעתו של שמואל בהקשר של  דברי רב אסי הקובע שאומן קונה בשבח כלי. הבבלי לא עימת רב אסי עם שמואל אלא טען ששמואל נטרל את ההוכחה של רב אסי מן המשנה של נתן צמר לצבע משלם דמי צמרו. הציטוט של דברי שמואל  המופיע: "הב"ע כגון שהקדיחו בשעת נפילה" בא לומר שהנזק ארע בטרם היה כאן שבח וכל הדין של תשלום צמר מבוסס על נסיבות אלו בלבד. אם נחבר את דברי הבבלי לירו' נמצא שאכן שמואל העמיד את דין המשנה במקרה שהנזק ארע ע"י הקדירה : הירו' השתמש בהבחנה זו לשאלת אופי הנזק והבבלי למד מכך גם על שאלת עיתוי הנזק וממילא על גובה התשלום. כאמור לעיל אמירתו של שמואל לא היתה נחרצת דיו בכדי להפוך את דבריו למח' עם עמדת רב אסי אך היה בה די בכדי לנטרל את אחת הראיות המפורשות לדבריו. בשאלת פסיקת ההלכה לא נעשה כל שמוש במעמדו של שמואל כמי שחולק על רב אסי וכל השיקולים לפסוק כנגד רב אסי נבעו מדברי רבא בהמשך הדיון.


 


רב אסי והלכת אומן קונה בשבח כלי


בטרם נדון במשמעות דבריו של רב אסי יש מקום לבחון מקרוב את דברי רב אסי עצמו ואת הפרשנות שניתנה לו בדברי הגמרא באמצעות השקלא וטריא שלה. רב אסי מזוהה עם האמירה שאומן קונה בשבח כלי. ואולם אם נתבונן בדבריו עצמו נמצא שדבריו היו "צנועים" יותר. רב אסי פסק :" לא שנו אלא שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהם מסמר ונעץ בהם מסמר ושיברן אבל נתן לחרש עצים לעשות שידה תיבה ומגדל ועשה מהן שידה תיבה ומגדל  ושברן פטור". אם נתבונן בדברים אלו בלבד נסיק מדבריו את המסקנות הבאות: 1.רב אסי פסק הלכה לאור מקרה 2. הקשר דבריו הוא נזיקי במובהק - נתן עצים פטור( יתכן שפטור לגמרי)


הגמרא מנמקת דבריו "מ"ט אומן קונה בשבח כלי". הגמרא הרחיבה את דבריו והפכה אותם 1.לעקרון כללי .2.עקרון החל בכל תחום הלכתי.


מהלך זה של הגמרא מאפשר לה לשאול על דברי רב אסי מדיני הלנת שכר. האם אומן שעשה טלית ועדין לא השיבה לבעליה, עובר הבעלים על הלנת שכר או שמא האומן נחשב לבעליה של הטלית משום שקנאה בשבח?  בהמשך דברי הגמרא מובא דיון בשאלת איש שקדש אישה במעשה אומנו שעשה מחומר גלם שנתנה לו. גם כאן עולה השאלה האם קנה את הכלי וממילא נחשב הדבר לשלו ויש לו במה לקדשה או שמא לא? דיונים אלו,  כאמור, מרחיבים את דברי רב אסי לתחומים הלכתיים נוספים מלבד דיני הנזיקין. בהמשך הדברים נראה שישנן נפקויות הלכתיות ורעיוניות רבות המבוססות על השאלה האם דברי רב אסי נאמרו בהקשר הנזיקי דוקא או בכל תחום הלכתי.


 


אומן קונה בשבח כלי - מערכת מושגים


בדומה לשאלות ששאלנו ביחס לגזלן שקונה בשינוי יש לשאול גם  ביחס לאומן. מה המשמעות של קנין זה? האם אכן חלים כאן דיני הקנין ? אילו פעולות נדרשות מן האומן לעשות בכדי לקנות? האם מעשה קנין זה זהה לדיני הקנין המפורטים במס' קידושין? האם שינוי מעשה כאמור בגזלן? האם דוקא שינוי שאינו חוזר? מהי מערכת המושגים ההלכתית באמצעותה יש לבחון את דינו של רב אסי?


בדברי הראשונים  נמצא שישנן שתי גישות עקרוניות בהבנת דבריו של רב אסי:


 


1. רשב"א,ראב"ד,ר'יונתן - דיני קנין


נתחיל בדברי ר' יונתן:"אם נתן לו עצים שלא היו  חקוקים והאומן חקקן אשתכח דקנאן בשינוי מעשה אם שברן אחר שתקנן לא משלם אלא דמי עצים". לדעתו הלכת רב אסי דומה עד מאוד לדיני גזלן שקונה בשינוי. לדעתו האומן קונה כשם שהגזלן קונה בשינוי מעשה. לאמור לפננו מערכת רגילה של דיני קנין האמורים וחלים ביחס לגזלן וביחס לאומן. כל אימת שאדם מבצע שינוי מעשה בחפץ של זולתו נחשב הדבר למעשה קנין ובעלות החפץ תעבור לגזלן או לאומן.


בטרם נעבור לדברי הרשב"א נציין את מערכת המושגים שהנחיל לנו ר' יונתן. לדעתו דברי רב אסי נאמרו בהקשר הכללי של דיני הקנין - אומן קונה בשבח כלי - והיישום שלהם מתקיים בכמה משורים כגון דיני הלנת שכר ועוד ובינהם גם דיני הנזיקין: אם הזיק כלי שהאומן השביח פטור האומן על השבח משום שקנאו.


הרשב"א יוצר מדרג במעשה הקנין של האומן: "דעתו להשביחו לעצמו לקנות בו שכרו כשלא קלקל. (ואז כ)שלא קלקל לכו"ע לא קונה כל שבחו שעל דעת שיהיה שבח של כלי לבעלים הוא מתקנו ומשביחו".


וכן כותב עוד : "אומן קונה בשבח כלי ואף כל שבחו בשקלקלו לאחר שהשביחו. לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו".


 לדעתו יש להבחין בין מקרה של נזק לכל מקרה אחר. כאשר האומן הזיק את החפץ שתיקן, קונה הוא את כל השבח, בכל מקרה אחר שלא היה נזק קונה  כנגד השכר שלו בלבד. בלשון אחר כל עוד לא שילם הבעלים לאומן את שכר אומנותו לא מקנה האומן לבעלים את החפץ. במקרה של נזק האומן לא מקנה כלל לבעלים את השבח שהשביח. ההיגיון הוא שאומן לא מוכן להשביח כלי אם הדבר כרוך בסיכון של תשלום כלי שלם כאשר ייגרם נזק.


לסיכום, כאשר ארע נזק, קונה האומן את השבח כולו ומשלם רק בעבור הקרן שניתן לו מראש. בכל מקרה אחר קונה האומן מתוך השבח שהשביח את דמי שכרו בלבד.


מערכת המושגים בה דן הרשב"א בדברי רב אסי הם של דיני קנין במובהק. הנחת המוצא בדבריו היא שכל אומן קונה את השבח שהשביח ואח"כ מקנה הוא לבעלים את הכלי בחזרה. במקרה של נזק אין בכונתו להקנות את הכלי לבעלים. בכל מקרה אחר האומן מקנה לבעלים את החפץ שהשביח למעט החלק היחסי השקול לתשלום שכרו.


וכן סובר הראב"ד:" אומן קונה בשבחו דאדעתיה דנפשיה קא משבח ליה עד דפרע ליה וההיא שעתא זבוני מזבין ליה שבחיה. אי נמי קונה בשבחו של כלי כשעור שכרו".


הראב"ד מציע שתי אפשרויות הלכתיות באשר ל"גובה" הקנין של האומן בכלי של בעה"ב. אפשרויות אלו כבר עלו בדברי הרשב"א. באפשרות ראשונה קובע הראב"ד שהאומן קונה את כל השבח שבכלי ובעת תשלום שכר העבודה  מקנה הוא לבעלים את הכלי בחזרה . באפשרות שניה מציע הראב"ד שהאומן קונה בשבח הכלי רק את גובה שכרו. ואולם, הראב"ד, בשונה מהרשב"א, מציע חלופות אלו באופן אפריורי ללא כל קשר לארועים שעברו על הכלי. לדעתו ניתן להציע באפשרות אחת  שהאומן קונה את כל הכלי גם בטרם ארע נזק. ובאפשרות שניה, אומן קונה רק את גובה שכרו בשבח הכלי אף אם ארע נזק. ההיגיון המשפטי הוא ש"אדעתיה דנפשיה קא משבח ליה". כוונת קנין זו איננה תלויה בארוע של נזק דוקא. לדעת הרשב"א הנחת היסוד של כוונת האומן צנועה והגונה יותר . בכל מקרה של שבח מתכוון הוא לקנות רק את גובה שכרו ואילו במקרה של נזק קונה הוא את כל השבח בכדי לא להתחייב לבעלים כלי שלם. ניתן להוסיף ולחדד את ההבדלים בין הרשב"א  לראב"ד ולומר שהרשב"א  טוען שהאומן לא מתכוון להקנות לבעלים את מה שקנה (כל השבח או גבה שכרו) ואילו הראב"ד טוען שהאומן לא מתכוון לקנות . ואכמ"ל.


בטרם נציע מבט אחר על דברי רב אסי חשוב להזכיר את הדיון שציינו בדברי האמוראים בסוגיית גזלן קונה בשינוי. נכון הוא שחלים כאן דיני הקנין ואולם ניתן בהחלט להסביר, כפי שמוסבר בדברי הנתיבות, את תחולתם כאן כתקנה של חכמים שנועדה להגן על הנגזל או על בעה"ב הנזוק מהאומן ומחייבת את הגזלן והאומן לקנות את החפץ אותו שינה מעין חברת ביטוח של הנגזל ובעה"ב. במילים אחרות הקביעה שלפנינו דיני קנין רגילים אינה מחייבת לומר שקביעה זו היא קביעה משפטית טהורה. יתכן מאוד שחכמים השתמשו בדיני הקנין מסיבות ומטרות חברתיות אחרות.


 


2. תוס הרי"ד - תקנת האומנין


"אומן קונה בשבח כלי - לא נאמר דבר זה אלא לענין זה בלבד שאם נשבר בידו אינו משלם לו דמי עצים אבל אם הוא בעין אינו יכול לומר לו הא לך דמי עציך והכלי יהא שלי, שלא נאמר דבר זה אלא גבי גזלן דקני להו בשינוי, אבל האומן לא קנאו. אלא בעל כרחו נותן לו שכרו ולוקח כליו כאשר הוא מושבח ומשום הכי לא פשטינן מצבעו כעור ולצבוע לו אדום ... דאין אומן קונה בשבח כלי מפני הצמר הוא בעין ובענין זה לא אמר רב אסי שיקנה אותו".


אין צורך להוסיף במילים. לדעת הר"ד אין לראות בדברי רב אסי קביעה הנטועה בעולם הקניינים. לדעתו כל עוד החפץ שנמסר בעין לא יכול האומן לקנות דבר ולגרוע מבעלותו של בעל החפץ.  לא יתכן שהאומן יאמר לבעלים לאחר שהשביח את חפצו, שהוא מתכוון לקנות את החפץ ולתת לו את דמי עציו בלבד. בעל כרחו של האומן הוא מוסר את הכלי שהשביח לבעלים ונוטל את שכרו. רק במקרה של נזק נאמר הכלל של רב אסי שהאומן קונה בשבח הכלי. משמעות הדבר היא שאין לראות כאן כלל דין מדיני הקנין. דבריו של רב אסי נאמרו בהקשר של דיני הנזיקין בלבד . קביעתו בדיני נזיקין שהאומן אינו משלם את כל הכלי מקרינה על דיני הקנין כך שניתן לומר שהאומן קונה בשבח הכלי ,אך לא להפך שדיני הקנין מקרינים על דיני הנזיקין.


בנסיון לתת טעם לדבריו של רב אסי ניתן לומר שלפננו תקנה בדיני מסחר שבאה להגן על האומנין! על מנת למנוע מצב שבו האומנים יצטרכו לשלם את דמי הכלי אותו הם יצרו ובכך ימנעו אנשים מלשלוח יד במלאכות האומנות תקן רב אסי שאומן יהא פטור כאשר הוא הזיק. הנחת היסוד העומדת בדבריו היא שכל עוד לא הזיק שייך החפץ לבעלים ומאידך ללא תקנתו היה מקום לחייבו ככל מזיק שהזיק.


 


יסוד המחלוקת - יש מאין


מה עומד בבסיס המח' בדברי הראשונים האם דברי אסי שייכים לדיני הקנין או לדיני הנזיקין? לפנינו מציאות מורכבת ויחודית: מחד מדובר בחומר גלם שבבעלותו של בעלי החפץ. מאידך לפננו מעשה אומנות ויצירת יש מאין שכל כולה של האומן. למי שייכת יצירה זו? מחד החומר של הבעלים מאידך הרוח(הצורה) של האומן. הרי"ד סובר שלא ניתן לעשות סחורה בפרתו של חברו. לא ייתכן שבאמצעות חומריו של הזולת יהפוך האומן לאדם עשיר בעל נכסים. הרשב"א ודעימיה סוברים שהיצירה האומנותית היא דבר שיש בו ממש ומעין יצירת יש מאין של האומן וכל כולה של האומן.


בשולי דברים אלו נחזור על הנאמר לעיל שיתכן שביסוד המח' עמדה גישה שונה באשר למטרת התקנה האם הגנה על האומנין או הגנה על הבעלים.


 


הקצות - מקצת קנין


בדברי הקצות מס' תובנות חשובות. ראשית כל חוקר הקצות בדברי מוהר"ש הלוי האם האומן קונה את כל הכלי או רק את השבח. לדעת חכמי אשכנז המובאים בדברי תרומות הדשן הנטיה לומר שקונה רק את השבח ולא את הכלי כולו.


הצעה זו של מוהר"ש הלוי לקנות הכלי כולו לא עלתה במסגרת דברי הראשונים דלעיל המנעד בדבריהם היה קנין השבח או דמי השכר שבשבח . ואולם לאור דבריהם ועפ"י היסודות המשפטיים שנאמרו ניתן בהחלט לקבוע כיוונים באשר לשאלה זו.


עפ"י דברי הרשב"א והראב"ד העוסקים בדיני הקנין ממש נראה שיטו לומר שקונה רק את השבח ולא את כל הכלי מפני שאין בכוונתו לקנות יותר מאשר השבח ויותר מכך ייתכן שעפ"י דיני הקנין אינו יכול לקנות יותר מכך. ואולם עפ"י דברי ר' יונתן המשווה את דין רב אסי לגזלן הקונה בשינוי יתכן לומר שקונה את כל הכלי כשם שמעשה השינוי של גזלן מקנה לו את כל הכלי.


עפ"י דברי הרי"ד נראה שהתקנה שנועדה להגן על האומנים לא באה להרחיב את קניינו של אומן מעבר לרצון למנוע ממנו הפסדים ולכן הקנין יהיה רק בשבח ולא בכל הכלי.


בהמשך דבריו מובאת אמירה חשובה לדיון זה. הקצות מעלה את שאלת היסוד בדיוננו לעיל : "וראוי להתבונן בהאי קנין דאומן קונה בשבח אם קונה קנין ממש וכשלו הוא? "


במילים אחרות האם לפננו דיני קנין טהורים או שמא מערכת אחרת המשאילה את המושגים מדיני הקנין?


נטיית הקצות לראות בדברי רב אסי מערכת מושאלת. שאלתו על אפשרות א' היא, אם אכן מדובר בקנין שקנה האומן בכלי בגובה של שבח או שקנה את הכלי כולו,כיצד א"כ קונה הבעלים את הכלי בחזרה באמצעות תשלום שכרו של האומן בלבד? האם מעשה זה מספיק בכדי לקנות בחזרה את כל הכלי ששוויו יותר משכרו של האומן? וכך מוסיף ושואל והכל ברוח שאלה זו קרי נסיון להעמיד את דברי רב אסי במבחן חמור של דיני הקנין.


תשובת הקצות היא " לכן נראה אחר העיון דודאי האי שבחא דבעה"ב והא דאומן קונה בשבח כלי אינו קנין גמור להיות כשלו ממש אלא קצת קנין הוא דאית ליה בגויה לקדושי אשה...ולנזיקין דהיינו אם הזיק אין לו לשלם בעד השבח.."


תשובתו של הקצות  היא שהקנין של האומן בכלי אין אלא קנין חלש מקצת קנין מעין קניינו של המלוה במשכון שבידיו. קנין חלקי זה מספיק לו בכדי להתחייב בנזקיו


מה משמעותו של הקנין החלקי הנ"ל? האם מדובר בענין כמותי בלבד ? האם חלקיות קנין זה נמצאת באותו מישור שנמצאים דברי הראשונים שטענו שקונה רק את השבח או רק את גובה השכר?


לענ"ד , יש להבין את דברי הקצות לאור ההבחנה המשפטית בין בעלות וזכויות קנייניות או ההבחנה הפילוסופית בין אידאה וחפצים.


בעלות היא יישות אידאית והגדרה משפטית החלה על אדם. נוסף לבעלות זו ישנן זכויות שמוש שונות הנגזרות ממעמד הבעלות זכויות אלוי יכול שינתנו  ע"י הבעלים לאנשים שונים.  זכויות שמוש אלו רחבות ככל שתהיינה איננן בהכרח משקפות את הבעלות שהיא כאמור מצב משפטי או אידאה החלה אדם באמצעות מעשה קנייני מסויים מאוד.


וכשם ששכירות בחפץ איננה קובעת בעלות וכן לא שאילת חפץ, כך לא הזכות לקדש בחפץ או הפטור מתשלומים.


במילים אחרות, האומן קונה זכויות קנייניות בחפץ אך לא הופך בכך להיות בעליו של הכלי. מקצת קנין פרושו זכויות רחבות אך לא בעלות. כיוון זה מזהה את דברי הקצות עם דברי הרי"ד אשר ראה בדברי רב אסי תקנה ולא פעולה משפטית קניינית טהורה.


 


פסיקת הלכה ושקולי פסיקה


בקרב דברי הפוסקים קיימת מח' בשאלת הפסיקה כרב אסי. הרי"ף ובעקבותיו הרמב"ם פסקו שהלכה שאין אומן קונה בשבח כלי. ר"ת,ר"י,סמ"ג וראשוני אשכנז נוספים פסקו כרב אסי שאומן קונה בשבח כלי.


 


שקולי פסיקה


הפוסקים שדחו את רב אסי בססו את דבריהם על חלקה האחרון של הסוגיה. שם מובאת שאלה בדיני קידושין. אשה שאמרה לאיש שתתקדש לו בשירים שיעשה לה. לר"מ מקודשת ולרבנן אינה מקודשת.  לדעת הגמרא, ע"מ להבין את דברי התנאים יש להכריע בשלושה נושאים הלכתיים הנוגעים בדבר 1.האם שכירות (שכר עבודה) משתלמת מתחילה (וכל יום הוא חוב המצטבר לתשלום הסופי), או רק בסוף. 2. האם ניתן לקדש במלווה. 3. האם אומן קונה בשבח כלי (ויש לאיש קנין בשירים שנותן לאשה). הגמרא מציעה שלוש אפשרויות שונות להבנת מח' חכמים ור"מ שבכל אחת מן האפשרויות ישנה הסכמה על שתים מן הנושאים ההלכתיים דלעיל ומח' באחד מהם. ההצעה האחרונה המופיעה בסוגיה נאמרת ע"י רבא ובה הוא מציע שלכו"ע אין אומן קונה בשבח כלי וכן מוסכם גם בשאר הנושאים ונק' המח' נעוצה בנושא אחר לחלוטין. הרי"ף ראה בדברי רבא הכרעה סופית שאיו אומן קונה בשבח כלי.


התוס' טענו כנגד עמדה זו שדברי רבא אינן עמדתו האישית אלא הצעה בלבד להבין את המח' . במסגרת הצעה זו לא ניתן היה להעמיד את דעת התנאים בשאלת אומן אלא  רק בחלופה שאין אומן קונה וכו' דאל"כ לכו"ע מקודשת. במילים אחרות דברי רבא אינן אלא הצעה ולא עמדתו הסופית.


נוסף לכך יש להעיר שבדברי הגמרא בקידושין מופיעה החלופה הנ"ל כאחת מן האיבעית אימא ולא כדברי רבא עצמו.


ראיה נוספת המופיעה בדברי הפוסקים היא העובדה שהגמרא פסקה כרב ששת שאמר שיש איסור בל תלין בקבלן. הכרעה זו היא סופה של דילמה האם רק בשכיר עובר עליו בבל תלין או גם בקבלן. הגמרא (בב"ק ובב"מ) כורכת שאלה זו בשאלה האם אומן קונה בשבח כלי או לא. אם קונה בשבח כלי הרי שלא עובר בבל תלין כי הכלי שלו ולהפך. ההכרעה כרב ששת פרושה שאין אומן קונה בשבח כלי. אמנם הגמרות העלו מס' אפשרויות לנתק את הדיונים כגון שמדובר בקבלן שאין בו שבח כגון שליח או לחלופין שמדובר בשכיר . לדעת הפוסקים הנ"ל אלו דחיות בעלמא.


בעלי התוס' טוענים כנגד עמדה זו שיש לקבל את תרוצי הגמרא שניתקה את שאלת בל תלין בקבלן משאלת אומן קונה בשבח כלי. לדעת התוס' לא רק שיש לקבל את התשובה של הגמרא יותר מכך עצם כריכת הנושאים זה בזה אינו אלא מעשה של הגמרא בלבד ולא מדברי רב ששת וממילא פסיקה כדבריו שעובר בבל תלין בקבלן אינה נוגעת לשאלת שבח כלי באומן.


 


רא"ש


בדברי הרא"ש ישנה מבוכה גדולה מאד. כאמור לעיל שאלת אומן הקונה בשבח כלי נדונה בשלוש סוגיות הלכתיות ובשלוש מסכתות.1ב"ק - אומן שהזיק 2.ב"מ - בל תלין בקבלן  3.קידושין - קידושין במעשה אומן. המפתיע הוא שדברי הרא"ש שונים בכל סוגיה וסוגיה.


במסכת ב"מ פסק הרא"ש באופן נחרץ וחד משמעי כדברי הרי"ף שההלכה היא שאין אומן קונה בשבח הכלי. ותולה את פסיקתו בשיקולים דלעיל: הלכה כרב ששת וכל תרוצי הגמרא שם לנתק את דברי רב ששת מסוגיית אומן קונה בשבח כלי אינה אלא דחייה בעלמא.


בב"ק מביא הרא"ש את דברי הרי"ף שאומן אינו קונה בשבח כלי . אח"כ דוחה את ראיותיו מדברי רבא וטוען שזו עוד חלופה להסבר אך לא הכרעה. בשלב אחרון מעלה הרא"ש נסיון להוכיח את דברי הרי"ף ולבסוף דוחה נסיון זה. בסכומו של דבר לא ברור מדבריו בב"ק האם הרא"ש תומך ברי"ף או אדיש לו.


במסכת קידושין מופיעה בדבריו עמדת החולקים על הרי"ף. בתחילה מביא הוא את דברי הרי"ף ואח"כ דוחה את דבריו באמצעות טענות דברי התוס' המופיעים לעיל. ופורס את וענת ר"ת ור"י.


סכומם של דברים: בב"מ פסק כרי"ף  בקידושין פסק כר"ת ובב"ק הביא את דברי הרי"ף ודן בראיותיו. (ועיין עוד בתשובת הרא"ש שם נראה שפסק בפשטות בדיני חו"מ שאין אומן קונה וכו')


הטור בעקבות אביו פסק כך: בסוגיית נזקי אומן  (שו,ב) פסק מפורשות שאין אומן קונה בשבח כלי. בבל תלין (שלט,ו) פסק שקבלן עובר בבל תלין. בקידושין (אה"ע כח) מביא את דעת הרי"ף ור"ת.


בעקבות מגמות אלו מוצאים אנו בשו"ע פסיקה שכזו: אין אומן קונה בשבח כלי בנזיקין. בקבלן עובר בבל תלין. ובקידושין אינה מקודשת. וי"א מקודשת. הרמ"א מבאר את דעת החולקים בשו"ע בנימוק שאומן קונה בשבח כלי (הקידושין חלים משום שהאומן נתן לאשה דבר השייך לו).


כיצד ניתן להכיל את השניות בדברי הרא"ש ואת פסיקת הרמ"א בעקבות הטור והרא"ש?


בנו"כ הועלו שתי אפשרויות מרכזיות להסבר דברי הרא"ש ונראה שדבריהם מבארים את הרמ"א ג"כ.


מחד ניתן לומר שברא"ש ישנה פסיקה חד משמעית ואין לטעות בדבריו שהביא את דברי ר"ת ודן בהם . הבאת דבריהם אין בה בכדי לומר שהוא תומך בדעתם. כך טען הרש"ל על דברי הטור.


לעומת זאת בדרכי משה (אע"הז) מביא מס' שיקולים להבנת דברי הרא"ש. לדעתו יש להבין את דבריו בשני הסברים : 1.הרא"ש פסק בכל מקום לחומרא. בקידושין מקודשת משום שמחמירים שאומן קונה. בבל תלין יש להחמיר ולכן לקבוע שאין אומן קונה וממילא חלים  דיני בל תלין. בנזיקין לא קיים מושג של חומרא משום שחומרא של התובע היא קולא לנתבע ולהפך. ממילא הדבר תלוי בתפיסת הצדדים.


2.אפשרות שניה היא שהרא"ש חרף הסכמתו עם דברי ר"ת פסק למעשה כרי"ף בכל סוגיות חו"מ שאין אומן קונה בשבח כלי. ורק בקידושין מחמיר שמקודשת מחמת חומרת דיני קידושין.


משמעות הבנה א ' של הד"מ בדברי הרא"ש (והרמ"א) לסוגיין היא שאומן אינו קונה ממש אלא רק מכח תפיסה וספק הכרעה. לו תפס האומן, קנה משום שאומן קונה בשבח כלי כהכרעה מכח ספק (לו תפס בעה"ב חייב האומן מאותו שיקול הכרעה).


 

 

 

בית המדרש