ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם חטאה שרה בגירוש ישמעאל?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

בניגוד לעמדה המוכרת לפיה ישמעאל חטא בגילוי עריות, שפיכות דמים או עבודה זרה - לפי שיטת רשב"י ישמעאל לא חטא, ולפי דברי ´בעל הטורים´ דווקא שרה היא שחטאה בפרשיה זו. כיצד ניתן ליישב זאת עם הקביעה האלוקית "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"?

אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש - ודברי נראין מדבריו. דרש רבי עקיבא: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כ"א, ט) - אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה, שנאמר "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" (שמות ל"ב) מלמד שהיתה אמנו שרה רואה את ישמעאל שהיה בונה במסין וצד חגבים ומעלה ומקטיר לעבדה זרה. תוספתא סוטה ו', ו.

רובנו רגילים לייחס לישמעאל חטאים חמורים, הן בשל ההכרעה האלוקית "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ", והן בשל הכרותנו עם פרושו של רש"י המאחד את דעת ר' עקיבא עם שיטת רבי ישמעאל ור' אליעזר הסוברים  שהלשון של 'מצחק' רומזת לרצח, אונס וניאוף (תוספתא, שם).

אך יש לשים לב, שהתוספתא בחרה להביא דעות אלו במסגרת דבריו של רבי שמעון בר יוחאי, המגדירם כשיטות דחויות. לדעתו, יש לפרש את המילה "מצחק" דווקא 'לשבח' (לפחות באופן יחסי) - ולקרואו כביטוי המדגיש שישמעאל לא חטא בחטא מובהק:

"ואני אומר: חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק ההוא כך! אפשר למי שנאמר עליו "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית י"ח, יט) - יהא בביתו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים?! אלא אין צחוק האמור כאן - אלא לענין ירושה. שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו, היו הכל שמחין ואומרין: 'נולד בן לאברהם! נולד בן לאברהם! נוחל את העולם, ונוטל שני חלקים!', והיה ישמעאל מצחק בדעתו ואומר: 'אל תהו שוטים, אל תהו שוטים, אני בכור ואני נוטל שני חלקין!'. שמתשובת הדבר אתה למד " כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (שם, י) - ורואה אני את דברי מדברי רבי עקיבא" (תוספתא, שם).

הדגשת עניין הירושה בפיה של שרה, מהווה את הראיה המרכזית לשיטתו של רשב"י. לפי גישה זו, ניתן גם להבין את טענתו של 'בעל הטורים' שראה במעשיה של שרה חטא חמור - שבגינו התחייבו ישראל לרדת למצרים, במידה כנגד מידה: " 'גרש האמה הזאת'... בשביל שגרשה שרה להגר מביתה - נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם" (בעל הטורים לבראשית כ"א, י).

אך הבעיה המרכזית בשיטה זו - היא שהקב"ה הוא שקבע שיש לבצע את החלטתה של שרה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (שם, יב). ההבנה הפשוטה של פסוק זה היא שבמחלוקת בין אברהם ושרה - הכריע הקב"ה כשרה ובעצם ציווה לגרש את ישמעאל. אך עיון מדוקדק בלשון הציווי האלוקי - יכול להסביר את שיטת בעל הטורים, ואף להציע נימוק מדוע נקט הקב"ה בעמדה שכזו אם צודק רשב"י שישמעאל לא חטא.

ניתן לטעון שבניסוח "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" הקב"ה לא קבע שיש לגרש את ישמעאל, ואף לא לעשות את כל מה ששרה 'אמרה' בעבר, אלא את מה ששרה "תאמר" - בעתיד. הנימוק "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" מלמדנו כי השיקול המרכזי בעניין, הוא טובתו של יצחק, ולכן נתן ה' בידי שרה את המנדט להכריע בדבר עתידו של ישמעאל.

ייתכן שהקב"ה ציפה שברגע שהאחריות תוטל כולה על כתפיה של שרה, היא תהיה מודעת לכך שלמילותיה יש משמעות של פסק דין סופי לגבי הנער ישמעאל, ולכן תבדוק בשנית האם הפתרון של הגירוש הוא הפתרון הטוב ביותר למציאות שנוצרה. גם אם שרה הגיעה למסקנה כי שילוחו של ישמעאל היה כורח המציאות (גם אם לא חטא - אלא רק איים על ירושתו של יצחק), נראה שהיתה מוטלת עליה המשימה לבחון האם גירושו למדבר ללא אמצעי קיום מינימאליים הוא הכרחי.

הראב"ע על הפסוק המתאר את הצידה הדלה ששלח אברהם עם בנו ואמתו מציין ש"רבים יתמהו מאברהם - איך גרש בנו, גם שלח בן עם אמו ריקם? ואיה נדבת לבו?! והתימה מאלה שיתמהו - כי אברהם עשה ככל אשר צוהו ד'. ואילו היה נותן ממון להגר שלא ברצון שרה - לא שמר מצות השם" (ראב"ע על בראשית, כ"א, יד).

הראב"ע אמנם מיישב את התנהגותו של אברהם, וקובע שלא היתה לו ברירה אלא לנהוג כך בשל הציווי האלוקי, אך תירוצו רק מדגיש את הבעייתיות שבהחלטתה של שרה לעמוד על גירושו של ישמעאל בדרך זו. כפי שמציין הראב"ע בהמשך דבריו, גם את שאר בניו שילח אברהם מעל יצחק - אך אותם לא גירש ואף ציידם במתנות רבות: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי" (בראשית כ"ה, ו), ונראה שזו גם היתה הדרך הראויה לנהוג בישמעאל.

בעיוננו במסגרת מדור זה בראש השנה אשתקד, בארנו את המדרש שממנו עולה שייתכן שבעקידת יצחק היה גם עונש של מידה כנגד מידה - אל מול גירושו של ישמעאל. בחנו את המדרש המתאר את עומק תשובתה של שרה הבוכה על מעשה זה, עד כלות נשמתה. אך מלבד הלימוד על עוצמתה האדירה של התשובה, נראה שיש ללמוד מפרשיה זו גם על האחריות הגדולה שניתנת לאדם במקביל לנתינת הסמכות.

כאשר הקב"ה נותן סמכות של הכרעה בידיו של בן אנוש, על האדם להיזהר שלא להסתנוור ולחשוב שמעתה על כל החלטותיו שורה השכינה - ולכן הוא יכול לחוש וודאי בצדקת דרכו. להפך - האצלת הסמכות האלוקית אל האדם, מחייבת אותו לבחון בצורה מדוקדקת את החלטותיו - שכן כמי שפעולותיו מייצגות מעתה את ההכרעה האלוקית, יש עליו חובת זהירות מיוחדת לבדוק את מוסריותם של מעשיו.

המדור מתפרסם במסגרת המדור 'בעיניים של חז"ל' בעלון 'שבתון'.

 

 

בית המדרש