ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"´ונתן בידה´ - לרבות גגה חצרה וחורבתה":עיון במדרש הלכה, סִפְרִי דברים פי´ רסט

ע"י: הרב גיל דביר

מגמתו של מאמר זה היא להצביע על שיטתיות בדרך הלימוד בבית המדרש של רבי עקיבא ובבית מדרשו של רבי ישמעאל.

בחיבור זה נדון בשאלת הפרשנות ההלכתית של הפסוק "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו... וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כד, א).


המדרש ספרי דברים פי' רס"ט הסביר את המילה "ידה" האמורה בפסוק במשמעות "רשות".


בעיוננו זה נעמוד על השאלה מדוע התפרשה המילה ידה שלא כפשוטה ומה גרם לחז"ל להרחיב את הוראת המילה "ידה" מידה ממש לרשותה של האישה.


כדי לבחון מהי שיטתם של חז"ל בביאור המילה "ידה" נציע פסוקים שונים בהם מופיעה המילה יד בהוראותיה השונות ונראה כיצד נדרשת המילה בבתי המדרש שבתקופת חז"ל.


 


 


משמעות המילה "יד" בגט


כי יקח איש אישה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה  ערוות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו.         (דברים כד, א)


על פי פשוטם של דברי התורה, איש אשר רוצה לגרש את אשתו, מצווה לכתוב לה גט, "ספר כריתות", ולתת לה אותו בידה דווקא.


חז"ל בארו את הדברים במדרש ההלכה, וכך דרשו:


בידה - אין לי אלא בידה, מניין לרבות גגה חצירה וחורבתה? תלמוד לומר 'ונתן' - מכל מקום, אם כן למה נאמר 'בידה' - מה ידה מיוחדת שהיא רשותה, כך כל דבר שהוא רשותה.                                            (ספרי דברים, פי' רסט)


מדרש זה מרחיב את הוראתה של המילה "ידה" האמורה בפסוק (דברים שם, שם), וכך הופכת ידה הפרטית של האישה לרשותה.


הרחבתה של המילה "ידה" ל"רשותה", מצויה גם במשנה:


הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצירה[1] - הרי זו מגורשת. זְרָקוֹ לה בתוך ביתו או לתוך חצרו, אפילו הוא עמה במטה - אינה מגורשת. לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת.                                          (גיטין עז, א)


בעיוננו זה נדון בדרשת חז"ל בספרי הנ"ל, ונביא את דעות הראשונים והאחרונים שעסקו בשאלה מדוע לא פרשו חז"ל את המילה 'ידה' כפשוטה והרחיבו את משמעותה לתחומה ולרשותה של האישה.


ראשית, נעיין בתלמוד הבבלי ונבחן כיצד הובאה דרשה זו במהלך הסוגיה. וכך נאמר בגמרא:


מנא הני מילי? דתנו רבנן: 'ונתן בידה', אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מניין? ת"ל 'ונתן' מכל מקום. ותניא נמי הכי גבי גנב: 'ידו'[2] - אין לי אלא ידו, גגו חצרו וקרפיפו מניין? ת"ל 'המצא תמצא' מכל מקום. וצריכא, דאי אשמועינן גט משום דבעל כרחה מגרשה, אבל גנב דליתיה בע"כ אימא לא, ואי אשמועינן גנב, משום דקנסיה רחמנא, אבל גט אימא לא, צריכא.[3]  (בבלי  גיטין עז, א)


לכאורה, נראה כי הרחבתה של המילה "ידה" באה לה מסמיכותה למילה "ונתן". האחרונה - מאפשרת נתינה בכל דרך ובכל אופן שעולה על דעתו של הבעל המגרש ואינה מגבילה אותו ליתן את הגט דווקא לידי האישה ממש. לאור זה נצטרך לומר כי חז"ל העמידו אותנו על כוונת התורה, שכדי שתהליך הגירושין יחול צריך שיהיה "אקט" של נתינה, אך לגבי אופן הנתינה תהיה האישה מגורשת בין אם תקבל את הגט לידיה ממש ובין אם יפול לתחומה, לרשותה. במילים אחרות, חז"ל התעלמו מן המילה "ידה", ועל ידי כך אפשרו את הרחבתה, "ונתן - מכל מקום".


כיצד אמנם התעלמו חז"ל מן המילה "ידה" הכתובה במפורש בפסוק? נוכל להסביר זאת על ידי שנאמר שהמילה "ידה" היא לאו דווקא כפשוטה, אלא מעין "דברה תורה בלשון בני-אדם", או מעין "עצה טובה קא משמע לן", אך אינה מהווה תנאי הלכתי מחייב. אך הדברים, כאמור, דורשים ליבון נוסף, שכן התעלמות מהימצאותה של המילה "ידה" האמורה בפסוק טעונה לימוד מיוחד.


ההשוואה בין "ידו" של הגנב לבין "ידה" של האישה המגורשת טעונה אף היא בירור. האם בהכרח יש הקבלה בין שני הלימודים האלה? ייתכן ש"ידה" של האישה הורחבה מידה הפרטית לרשותה רק בגלל סמיכותה ל"ונתן" (כפי שהצענו לעיל), והיא זו שלימדה אותנו שנתינה כל שהיא מספיקה, ואילו "ידו" של הגנב, שאינה צמודה למילה "ונתן", הורחבה לגגו, לחצרו ולחורבתו בגלל סיבות אחרות. דוגמה לסיבה כזו יכולה להיות הכפילות בפסוק "המצא תמצא",[4] ולפיכך אין הקבלה בין אופן הלימודים, אלא רק בין התוצאה הסופית שלהם.


 

הבנת הראשונים בסוגיית בבלי גיטין עז, א


את סקירת הדעות השונות של הראשונים בהבנת הסוגיה נפתח בפירושו של רש"י:


ודרשינן ליה באנפי נפשיה מדלא כתיב 'ובידה יתננו' משמע לן נתינה כל דהוא, ו'ידה' דכתב רחמנא דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה. (בבלי, גיטין  עז, א, רש"י ד"ה 'ת"ל ונתן מ"מ') 


כלומר, את המילה "ונתן" דורשים בפני עצמה מבלי להתייחס לנאמר אחריה. במלים אחרות, מבודדים אותה משאר חלקי המשפט. ההסבר לכך הוא משום שלא כתוב בתורה "ובידה יתננו" ומכאן משמע שנתינה כל שהיא מספיקה ואין חובה לתת את הגט לידיה של האישה דוקא. יד האשה לא באה לתת דוגמה למקום המשתמר, והחידוש בפסוק הוא בעיקר על פעולת הנתינה.


שיטת רש"י צריכה עיון, שכן לא ברור מתוך דברי רש"י מה ההבדל בין אם כתוב "ונתן בידה" לבין אם היה כתוב "ובידה יתננו"?[5] ועוד חסר בדבריו ההסבר מה גרם לחז"ל לבודד את המילה "ונתן" מהמילה "בידה", ובאמצעות זה לאפשר את הרחבת משמעותה.


בעלי התוספות (בבלי, גיטין שם, תוס' ד"ה "הזורק") עמדו גם הם על טיבו של לימוד זה, והעלו שיש כאן לימוד באמצעות אחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן - כלל ופרט וכלל. וכך הסבירו: "ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים שם, שם) - "ונתן" - כלל, "בידה" - פרט, "ושלחה" - כלל; על פי כללי יג מידות של ר' ישמעאל - "כלל ופרט וכלל - אין אתה דן אלא כעין הפרט". בעלי התוספות הבינו את מהלך הדרשה כך: "ונתן" - כלל, וממילא נתינה בכל אופן שיהיה תועיל, "בידה" - באה לפרש את הכלל ולפיה הנתינה רק לידי האישה,[6] "ושלחה" - מילה זו באה, אם כן, להרחיב ולרבות כל דבר שהוא כעין הפרט והיינו גגה, חצירה וקרפיפה, שגם הם משתמרים כמו ידה (הפרט).[7]


לעניות דעתי, שיטתם של בעלי התוספות בהסבר המדרש קשה, שהרי אם אכן הורחבה המשמעות של המילה "ידה" בגלל כלל ופרט וכלל, מדוע הוזכרו בספרי (דברים פי' רס"ט) רק המילים "ונתן בידה". המילה "ושלחה" היא מילה מהותית בלימוד הנ"ל של כלל ופרט וכלל, ובלעדיה הלימוד לא קיים (כי חסר הכלל השני). תמוה אם כן שמילה זו חסרה בדרשת חז"ל בספרי, וכן אינה מופיעה בתלמוד (גיטין שם).


בדרך זו הסבירו בעלי התוספות[8] את הדרשה המובאת בגמ' הנ"ל (ומקורה במכילתא, ראה להלן) האמורה בגנב. נאמר בפסוק "אם המצא תמצא בידו הגנבה",[9] וחז"ל דרשו "המצא תמצא מכל מקום".[10] בעלי התוס' פירשו: "המצא" - כלל, "ידו" - פרט, "תמצא" - כלל. על פי העקרון של כלל פרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט, הרי שהכלל האחרון ("תמצא") הרחיב את הפרט ("ידו") - מיד פרטית לרשותו של הגנב. מדברי בעלי התוס' יוצא אפוא שההשוואה בין "ידה" של האשה ובין "ידו" של הגנב היא גם בדרך הלימוד (כלל ופרט וכלל) וגם בתוצאה הסופית (יד = רשות). אך לימוד זה קשה אף הוא, שכן לא זו בלבד שמלשונה של הגמ' לא משמע שזהו הלימוד, אלא נצטרך אף להכניס את "ידו" של הגנב בין "המצא" ל"תמצא", ולהזיזה ממקומה הטבעי בפסוק.


נעיין עתה בדברים המיוחסים לריטב"א. הוא מציע שני הסברים להבנת הדרשה המובאת בגמ', ואלו הם דבריו:


מה"מ דת"ר ידה אין לי אלא ידה, גגה חצירה וקרפיפה מניין ת"ל ונתן בידה[11] מ"מ. תרי קראי כתיבי ( דברים כד א, ג) חד בנישואי ראשון וחד בנישואין דאחרון ובתרוויהו כתיב ונתן בידה ובתראה מיותר ואתא לאשמועינן נתינה מ"מ.[12] אי נמי י"ל מדלא כתיב ושם בידה, וכתיב ונתן משמע ברשותו כדכתיב ונתנם בידך.[13]                                                  (ריטב"א, גיטין עז, א)


 


הסבר ראשון: הביטוי "ונתן בידה" מופיע פעמיים - בדברים כד פסוק א, וכן בפסוק ג. הדרשן לומד את הרחבת ידה הפרטית של האישה לרשותה באמצעות החזרה של צמד המלים "ונתן בידה", הנראית בעיניו מיותרת. על פי הבנת הדרשן, ניתן היה לוותר על צמד מלים זה בפסוק ג[14] הואיל והוא נשנה, הרי שלדעתו הוא בא לרבות.[15]


הסבר שני: הרחבתה של המילה ידה - מ-יד האישה -  לרשותה באה מסמיכותה למילה "ונתן", והוא מסתמך על הפסוק "ונתנם בידך" ששם אין הכוונה שיתן ה' את האויבים בידיך ממש, אלא ברשותך.


הסבר נוסף הוא הסברו של בעל הלכות גדולות:[16]


ומאן דמגרש איתתא מבעי ליה למיכתב גיטא ומיתבא ניהלה דכתיב 'וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה' (דברים כד, א), ולא תימא ידה דוקא אלא אפילו זרקיה ניהלה לתוך ביתה או לתוך חצירה מיגרשא, דתנו רבנן - 'ידה' אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מניין? תלמוד לומר 'ונתן בידה מכל מקום'. מכדי כתב חדא זימנא, ונתן בידה אחרינא למה לי? לרבויי גגה חצרה וקרפיפה. הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.


(הלכות גדולות, הלכות גיטין עמ' תה, מהדורת מכון ירושלים, תשנ"ב)


לפי הבנתו, בחוק שבדברים כד א-ד יש מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. כלומר, כאשר בעניין אחד מופיעים מונחים הבאים לצמצם בזה אחר זה, אין כוונתם לצמצם אלא להרחיב. בהסבר הדבר נראה לומר כי בעל הלכות גדולות למד מכֶּפל המילה "ידה" המופיע בפרק כד פסוק א ובפסוק ג. בפעם הראשונה המילה "ידה" באה לצמצם (מנתינה כלשהיא לנתינה ביד דווקא), וגם בפעם השניה תפקידה של המילה "ידה" הוא לצמצם  ולהגביל את אופן הנתינה. על פי הכלל שמיעוט הבא אחרי מיעוט נועד לרבות, מובן כיצד הורחבה "ידה" האמורה בפרשה לרשותה של האישה.

הבנת האחרונים בסוגיה


אחר שסקרנו את שיטות הראשונים בהבנת הספרי, נעיין בדבריהם של גדולי ישראל האחרונים בפירוש הספרי והגמרא (גיטין שם). הרב ברוך הלוי אפשטיין בעל "תורה תמימה", טוען בפירושו לתורה (דברים כד, א), שאם נתעלם מפירוש רש"י לסוגיה נוכל להציע דרך חדשה בהבנת דרשת חז"ל בספרי. לדעתו, דרשת חז"ל בספרי ובגמרא בגיטין עז, א הובאה בלשון קצרה. עובדה זו העמידה בפני המפרשים השונים את השאלה מהי נקודת האחיזה בפסוק, שבעקבותיה פירשו חז"ל את המילה 'ידה' שלא כפשוטה ושלא כהוראתה הרגילה, שכן מהלשון הקצרה שנוקטים המדרש והתלמוד הבבלי לא ברור מהי נקודת האחיזה. בתלמוד הירושלמי, לעומת זאת, טוען הרב אפשטיין, הובאה הדרשה בשלימותה. וכך נאמר שם (ירושלמי גיטין פרק ח, הלכה א) - "ונתן ונתן מכל מקום". הווי אומר: דרשת חז"ל נשענת על כפילות בפסוקים, שכן המילה "ונתן" מופיעה בפרשייה זו פעמיים - בפסוק א ובפסוק ג. כפילות זו הביאה את הדרשן בספרי לרבות גגה חצרה וחורבתה, כי המילה "ונתן" שבפסוק ג' מיותרת, "ולכן דריש שֶמוֹרָה על איכות הנתינה שתתקיים בכל אופן אפי' שלא בידה ממש" (תורה תמימה, כי תצא, אות מ). כראייה לפירושו, הוא מציין מקומות נוספים בהם דורשים כפל לשון: "וכתב" "וכתב",[17] "ושלחה" "ושלחה".[18] על פי הסוגיה המקבילה בירושלמי, מציע הרב אפשטיין לשנות את הגירסה בתלמוד הבבלי ולגרוס "ונתן ונתן מכל מקום" (במקום "ונתן מכל מקום").


גישה זו תוכל לתת מענה לאחת השאלות שהצגנו בתחילת המאמר: סוג ההשוואה בין הלימוד בגנב ובין הלימוד בגט ("ידו" של הגנב, ו"ידה" של האישה). לכאורה ראינו שאין הקבלה בין הלימודים, אך לפי הסברו של הרב אפשטיין שני הלימודים נלמדים כתוצאה מכפילות בפסוק (בגנב "המצא תמצא", ובגט "ונתן ונתן"). יוצא, אם כן, כי ההשוואה בין הלימודים אינה רק בתוצאה הסופית של הרחבת הוראת המילה "יד" למשמעות רשות, אלא גם באופן הלימוד.


בנוסף, מציע הרב אפשטיין הסבר מעניין להבנת דבריו התמוהים של רש"י על פי מה שכתב רש"י עצמו בפירושו לתלמוד בבלי, חולין פח, ב. הגמרא דנה שם במצות כיסוי הדם ומוכיחה שמותר לכסות את הדם לא רק בעפר, אלא בכל דבר שירצה. רש"י פירש שדין זה נלמד מתוך דיוק בלשון התורה. אם אמנם היה כתוב בתורה "ובעפר יכסהו" היתה משמעות הדברים שעיקר ההקפדה היא על העפר, כי הוא זה שנכתב ראשון בפסוק - ואם כן דווקא עפר ולא זולתו. אך היות שבתורה כתוב "וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג) משמע שהתורה הקפידה שהדם יכוסה, והעפר הכתוב בפסוק הוא לאו דווקא, אלא שדברה תורה בלשון בני אדם, כי דרך העולם לכסות את הדם בעפר. במלים אחרות, עיקר ההקפדה היא על עצם כיסוי הדם, ופעולה זו של כיסוי הדם אפשרית בכל אופן ואין חובה לכסות בעפר דווקא. ומכאן נלמד כלל: אם הנשוא פותח את המשפט - הרי שהדגש הוא על הנשוא, ואם שאר חלקי המשפט (מושא, תאור וכד') קודמים לנשוא - הרי שהם העיקר, ואין לומר שהם משמשים כדוגמא בעלמא אלא הם חלק מהותי מהמשפט. לאור הכלל הלשוני הנ"ל יהיו מובנים דברי רש"י בסוגייתנו: אם היה כתוב "ובידה יתננו" היה הדגש על היד דווקא (כי היא קודמת לנשוא) אך היות שכתוב "ונתן בידה" (דברים כד, א) משמע שהדגש הוא על הנתינה (הנשוא), ולכן דייקו בספרי "ונתן - מכל מקום", כלומר, כל נתינה אפשרית ואין צורך לתת את הגט לידה דווקא. אם נלך בדרך זו, נצטרך להסביר שההקבלה בין הלימוד בגט לבין הלימוד בגנב אינה בנויה על כפילות הלשון. לכן הדגש הוא על הנשוא ולא על חלקי המשפט הבאים אחריו: "אם המצא תמצא הגניבה בידו" - המצא תמצא מכל מקום", "ונתן בידה" - מכל מקום.


הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בפירושו על התורה "משך חכמה", מציע הסבר חדש להבנת דברי חז"ל בספרי. הלימוד אינו נובע מהמילה "ונתן" לבדה, אלא מצירוף מילת היחס "בְּ" הבאה אחריה. ר' מאיר שמחה מחדש שיש חילוק בין "נתינה ביד" לבין "נתינה ליד", כי הנתינה ביד היא באופן כזה שהמקבל עושה זאת ברצונו ובהסכמתו. לדבריו, כלל זה מוסכם בכל התנ"ך חוץ מאשר ביחזקאל: "בדרך אחותךְ הלכתְ ונתתי כוסה בידךְ" (יחזקאל כג, לא). לעומת זאת, במקום שהקבלה היא באונס, בכפיה, נוקט המקרא לשון "ונתן ליד" - המבטאת נתינה בחזקה, נתינה שהיא נגד רצונו של המקבל. דוגמא לכך: "והאלוקים אנה לידו" (שמות כא, יג).


ככל הנראה, הגט ניתן לאישה לאו דווקא ברצונה ובהסכמתה. על פי כלל זה היה צריך לכתוב "ונתן לידה". התורה כתבה "ונתן בידה", ועי"כ גילתה לנו ש"ידה" כאן במשמעות גגה חצירה וכו', שהרי הם אינם בעלי רצון ובחירה אם לקבל את הגט אם לאו, ורשותה של האישה תמיד "תסכים" לקבל את הגט. לכן ידה כאן אינה במשמעות יד פרטית כי זו יכולה לסרב לקבל את הגט, וזה אינו עולה בקנה אחד עם הכלל שנתינה ביד היינו בהסכמה. ומסיים המשך חכמה: "התבונן, כמה רמו דרכי חז"ל".


הרב ע"צ מלמד[19] הבין שחז"ל נשענו על האות וי"ו במילה "ונתן" והיא זו שגרמה להם להרחיב את הוראת המילה ידה. הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם פשט הגמרא, שכן לא מודגש הלימוד מהאות וי"ו אלא מכל המילה "ונתן".


עד עתה עסקנו בהרחבת המילה "יד" מהוראתה הרגילה למשמעות של רשות על פי הספרי דברים פי' רס"ט. להלן נציע פסוקים שונים בהם מופיעה המילה "יד" בהוראותיה השונות, ונבחן האם בהם נדרשה המילה כפשוטה או שהורחבה למשמעות רשות. כמו כן ננסה לעמוד על הגורם לכך שהיא הורחבה למשמעות מושאלת.


 


להוראת "יד" במקרא ובמדרשי ההלכה השונים


המילה "יד" בהוראותיה השונות מצויה פעמים רבות במקרא.[20] פעמים ברור מתוך הקונטקסט שפירושה של המילה 'יד' הוא יד ממש, כגון: "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו (דברים כה, יא), פעמים ברור מתוך הקונטקסט שלמילה יד יש משמעות מושאלת: "ויקח את כל ארצו מידו" (במדבר כא, כז), ולעתים שתי המשמעויות אפשריות (יד ממש או במשמעות מושאלת): "ואתה לא תמלט מידו" (ירמיה לד, ג), "וישמע ראובן ויצילהו מידם" (בראשית לז, כא). להלן מספר פסוקים בהם מופיעה המילה "יד". נעיין בהם ובמדרשי ההלכה השונים שעסקו בהם.


על הפסוק "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שמות כא, טז), דרשו במכילתא דר' ישמעאל, משפטים פ"ה (פ"א ע"ב): "בידו - אין בידו בכל מקום אלא רשותו ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: 'ויקח את כל ארצו מידו' (במדבר כא, כו), ואומר 'ויקח העבד עשרה גמלים וכו' וכל טוב אדוניו בידו' (בראשית כד, י) - הא אין בידו בכל מקום אלא רשותו".


גם את הפסוק "וישלח אותם משה... וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו" (במדבר לא, ו), ביארו במדרש ספרי במדבר פי' קנז: "וחצוצרות התרועה בידו - אין ידו אלא רשותו, שנאמר 'ויקח את כל ארצו מידו' (במדבר כא, כו) ואומר 'ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו בידו' (בראשית שם, שם)". באופן דומה פרשו במכילתא משפטים פי"ג (פ"ט ע"ב), את הפסוק העוסק בגונב ממון: "אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם" (שמות כב, ג) - "אין בידו בכל מקום אלא רשותו".


ממדרשים אלה עולה כי למילה יד שתי משמעויות במקרא: יד כפשוטה, ויד במשמעות "רשות". אין כל עניין וצורך לדרוש את הפסוק - לחפש בו כפילויות, לדרוש יתירות או ללמוד בכלל פרט וכלל, אלא זהו פשט הכתוב. והחצוצרות האמורות בפסוק (במדבר לא, ו) יעידו, שהרי ניתן היה להבין שמדובר בחצוצרות שהיו בידיו של פנחס בן אלעזר הנזכר בפסוק, אך הדרשן הבין בפשטות שהמילה יד כאן היא במשמעות של רשות.


וכך אמנם תרגם תרגום יונתן את הפסוק: "אם המצא תמצא בידו" (שמות כב, ג) - "...וישתכח ברשותיה".


לפי זה קשה, מדוע איפוא נזקק הדרשן בספרי דברים פי' רס"ט ללימוד מיוחד "ונתן - מכל מקום". כמו כן, מדוע נזקקה הסוגיה בבבלי גיטין עז ללימודים שונים (לגבי גט ולגבי גנב) לעובדה כה פשוטה (דבר שגרם לראשונים ולאחרונים להאריך ולהציע הסברים שונים להבנת הלימוד "ונתן - מכל מקום")?


אלא, שאכן יש גם מקורות, מהם עולה מסקנה הפוכה, ולפיהם יש צורך בלימוד ספציפי ללגיטימיות של משמעות יד כרשות. על-פי מסקנת הסוגיה בבבלי בבא מציעא נו, ב, כל יד האמורה בתורה הכוונה ליד ממש, ורק במקום שיש הכרח לדרוש בפסוק (כגון שיש כפילות וכד') או במקום שברור מהקונטקסט שהמשמעות אינה יד ממש, תתפרש המילה במשמעות מושאלת. על פי עקרון זה מסבירה שם הגמ' מדוע דרשו בברייתא את הפסוק "או קנֹה מיד עמיתך" (ויקרא כה, יד) - "דבר הנקנה מיד ליד", וממעטת על פי עקרון זה קרקעות, עבדים, שטרות. שכן רק מטלטלין הם בגדר של דבר הנקנה מיד ליד. הלימוד בברייתא הממעט קרקעות עבדים ושטרות משום שאינם נקנים מיד ליד, יובן רק אם נפרש שה"יד" האמורה בפסוק "או קנֹה מיד עמיתך" (שם, שם) היא יד כפשוטה. שהרי אם מדובר במשמעות של רשות, הרי שגם קרקעות עבדים ושטרות ניתן לקנות ולהעבירם מרשות לרשות. אלא שגם הסוגיה הכירה את המקורות בהם יד מתפרשת במשמעות רשות, על כן היא מסכמת: "כל היכא דכתב ידו - ידו ממש הוא, ושאני התם דליכא למימר הכי אלא ברשותו" (ב"מ שם, שם). וכך תרגם אונקלוס את הפסוק "אם המצא תמצא בידו" (שמות שם, שם) - "...ישתכח בידיה".


נמצאנו למדים, כי אין גישה אחת אחידה לגבי מובנה של המילה "יד" במקרא. ניתן להבינה במשמעות רשות, אך ניתן להבינה יד ממש, ורק כאשר יש סיבה מיוחדת תתפרש גם כרשות.


 

הסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי


לאחר שעיינו בסוגיה הבבלית (גיטין עז, א), נפנה אל הסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי, ונבחן כיצד דרשו בתלמוד הירושלמי את ההלכה שהנותן גט לתוך רשותה של האישה הרי זו מגורשת. בירושלמי, הובאה הדרשה באופן אחר:


כתב ונתן בידה, אין לי אלא בידה  - בגינתה בחצירה מנין? ת"ל ונתן ונתן. עד כדון כרבי ישמעאל כרבי עקיבה. תני רבי ישמעאל 'ויקח את כל ארצו מידו ועד ארנון' וכי מידו לקח? אלא מהו מידו מרשותו.                  (ירושלמי גיטין ח, א)


 


ר' דוד פרנקל, בעל 'קרבן העדה', מסביר: הדרשה של "ונתן ונתן" נוחה היא לר' עקיבא הדורש כל כפל לשון שבתורה, אלא לר' ישמעאל הסובר דלא אתי לדרשה כי דברה תורה בלשון בני-אדם, מניין לו שחצרה של האישה קונה לה? על כן בא התירוץ שלר' ישמעאל אין צורך בדרשה כי לפיו "ונתן בידה" היינו שנותנה ברשותה.


שתי נקודות עולות מהשוואת הסוגיה בירושלמי (גיטין ח, א) למקבילתה בתלמוד הבבלי (גיטין עז, א):


שתי הגישות השונות להבנת המילה ידה מוצגות על ידי שתי אסכולות שונות - בית מדרשו של ר' עקיבא, ובית מדרשו של ר' ישמעאל. בעוד ר' עקיבא צריך לחפש נקודת אחיזה בפסוק כדי לבסס את דרשתו שיד היא רשות, לר' ישמעאל אין צורך בחיפוש מהסוג הנ"ל, שכן לפיו ידו היינו רשותו.[21]


אופן הלימוד של ר' עקיבא כפי שמשתמע מתוך הסוגיה בירושלמי שונה מן הלימוד בסוגיית הבבלי. בירושלמי הלימוד הוא כתוצאה מהכפילות "ונתן ונתן" - הווי אומר: בפרשה זו (דברים כד א-ד) מופיעה המילה "ונתן" פעמיים, בפסוק א ובפסוק ג. כפילות זו היא נקודת האחיזה שהביאה את ר' עקיבא לרבות את ידה לחצרה ולגינתה. בבבלי, כאמור, הגירסה היא "ונתן - מכל מקום", ולכן אין חובה לתלות את הבנת הדרשה בכפילות "ונתן". סביר להניח שהרמב"ן, הרשב"א ותוס' רא"ש הסבירו את הבבלי לאור היכרותם את הירושלמי הנ"ל, על אף שמתוך הבבלי, כאמור, אין הבנה זו מחוייבת.


לאור דברינו יוצא איפוא שהברייתא בספרי דברים פי' רס"ט היא אליבא דר' עקיבא בלבד,[22] ולר' ישמעאל אין צורך לדרוש זאת, שכן לפיו ידה היינו רשותה כבר לפי פשט הכתוב, שהרי מן המכילתא דר' ישמעאל משפטים פ"ה (שם, שם) ופי"ג (שם, שם) וכן מהספרי במדבר פ"י קי"ג עולה שיד היא במשמעות של רשות. גישה זו היא גישתו של ר' ישמעאל, ואכן כבר זוהו מדרשים אלה עם בית מדרשו של רבי ישמעאל.[23] על פי גישה זו אין צורך לחפש נקודת אחיזה מיוחדת בפסוק בכדי לומר שיד היינו רשות. מסקנתה של הסוגיה הבבלית, בבא מציעא נו, ב, שכל יד האמורה בתורה היא במשמעות יד ממש, היא מסקנה שמוצאה כנראה מבית מדרשו של ר' עקיבא. גם הסוגיה בריש פרק הזורק בגטין - מבית מדרשו של ר' עקיבא היא, שכן גם הלימוד של "ונתן - מכל מקום" וגם הלימוד של "המצא תמצא מכל מקום" אינם נצרכים לר' ישמעאל אלא לר' עקיבא. אם אנו צודקים, נראה שמה שהסבירו בעלי התוס' את דברי הגמ' גיטין עז, א על פי "כלל פרט וכלל" אינו מדוייק, שכן זו אחת מהמידות שדרשה ר' ישמעאל, ואילו סוגייתנו היא על פי ר' עקיבא הדורש ריבוי ומיעוט ואינו דורש כלל ופרט.[24] בכלל ופרט - הפרט הוא פירוש הכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט, וכשנוסף אחרי הפרט כלל נוסף הרי אנו דנים כעין הפרט - כל הדומה לפרט. בריבוי ומיעוט - המיעוט אינו פירושו של הריבוי, אלא הגבלתו לדבר אחד (ואין הבדל אם הריבוי קודם או המיעוט), וכשנוסף עליו ריבוי הרי אנו מרבים הכל חוץ מאותו המיעוט, שהרי זה והדומה לו נכלל כבר בריבוי הראשון.[25]


דומני שאי אפשר להתעלם מנוסח המדרש שלנו כפי שהוא מובא במדרש תנאים על ספר דברים (מהדורת הרב דוד צבי הופמן):


בידה, אין לי אלא ידה, גגה או חצירה וקרפיפה מניין? ת"ל ונתן מכל מקום. אם כן, למה נאמר בידה? מה ידה מיוחדת שהיא רשותה כך כל דבר שהוא רשותה, שאין ידה אלא רשותה. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר - 'ויקח את כל ארצו מידו' (במדבר כא, כו), וכי בידו היתה? אלא שהיתה ברשותו. כיוצא בו - 'ויקח העבד...וכל טוב אדוניו בידו' (בראשית כד, י), וכי בידו היה? אלא שהיה ברשותו.                                          (מכילתא, דברים כד, א)


                                                            


במדרש תנאים נתאחדו ברייתות משתי האסכולות. הרישא היא ככל הנראה מבית מדרשו של ר' עקיבא וסביר להניח שהסיפא היא מבית מדרשו של ר' ישמעאל, ולפי הגירסא הזו קשיא רישא לסיפא, שהרי אם ידו זוהי רשותו לפי הסיפא, הרי שאין צורך בלימוד המובא ברישא.

הוראת המילה "יד" בגניבה


לאור הצעתנו, נדון מחדש בפסוק העוסק בגניבת נפשות האמור בשמות כא, טז: "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת". לעיל הבאנו מכילתא דר' ישמעאל על הפסוק. נשווה את הנאמר שם למה שדרשו במכילתא דרשב"י:


לפי שמצינו בעבד כנעני שכיוון שנתן בו דמים קנה, יכול אף זה כן? ת"ל 'ומכרו ונמצא בידו', מגיד שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. ר' יהודה אומר: משיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנא' 'והתעמר בו ומכרו' (דברים כד, ז).


(מכילתא דרשב"י כא, טז)


 


תנא קמא ור' יהודה נחלקו בשאלה ממתי מתחייב הגונב נפש מישראל: לשיטת תנא קמא הגונב מתחייב מהרגע שהכניסו לרשותו ונלמד מהמילה "ידו", כי הוא מסביר יד במשמעות רשות. ולשיטת ר' יהודה צריך גם שישתמש בו, שנאמר בדברים כד, ז: "כי ימצא איש גֹנב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו...". בתורה מופיע פעמיים דינו של הגונב נפש מישראל: בשמות כא, טז, ובדברים כד, ז. ר' יהודה מחבר את הנאמר בספר שמות ואת הנאמר בספר דברים לגבי גונב נפש מישראל, ועל כן אינו מסתפק בהכנסת הנגנב לרשות הגנב בכדי לחייב את האחרון מיתה (כפי שמשתמע בשמות כא, טז), אלא צריך גם שישתמש הגנב בנגנב ואז יתחייב הגנב מיתה (כפי שמשתמע מדברים כד, ז - "והתעמר בו ומכרו").


בהסבר מחלוקת תנא-קמא ור' יהודה, טוען פינקלשטיין[26] שתנא קמא הולך בשיטת ר' ישמעאל, ואילו ר' יהודה לא לומד דבר מן המילה "ידו", וכל לימודו מסתמך על "והתעמר בו ומכרו". לפיו יוצא שתנא קמא הוא אליבא דר' ישמעאל, ואילו ר' יהודה, מתלמידי ר' עקיבא, הלך כנראה בשיטת רבו - ר' עקיבא, שיד היינו יד ממש, ולכן אינו לומד מידו אלא מ"והתעמר בו ומכרו".


לעניות דעתי, הסברו של פינקלשטיין את מחלוקת התנאים הנ"ל אינו מדוייק, שכן מה לת"ק ההולך בשיטת ר' ישמעאל ולמכילתא דרשב"י השייכת לאסכולה של ר' עקיבא? וכן אם ר' יהודה אינו לומד מן המילה "ידו" מאומה, כיצד למד שצריך להכניס את הנגנב לרשות הגנב?


אנו מציעים את ההסבר הבא: שני התנאים הבינו כדבר מובן מאליו שידו היינו רשותו (ובזה אינם חולקים זה על זה) ולא נחלקו אלא בחיבור הפסוק מדברים (שם, שם) לנאמר בשמות (שם, שם). לכן לר' יהודה יש שני תְּנָאים בכדי לחייב את הגנב, כי הוא מצרף את שני הפסוקים המדברים בגונב נפש מישראל, ולתנא קמא תנאי אחד כי אינו מצרף את הנאמר בדברים לנאמר בשמות.


מכילתא דרשב"י שייכת לביהמ"ד של רבי עקיבא. כפי שכבר הסברנו, על פי מסקנת הסוגיה בבבלי בבא מציעא נו, ב גם לרבי עקיבא "יד" משמעותה רשות, כאשר א"א להסביר אחרת. כאן, האפשרות להסביר שהנגנב נמצא דווקא בתוך ידיו של הגונב אינה סבירה ולכן הסכימו גם בבית המדרש של רבי עקיבא שידו האמורה בשמות כא, טז היא רשותו, ובזה לא נחלקו ר' יהודה ותנא קמא כלל.


 


סיכום


המילה "ידה" האמורה בדברים כד, א יכולה להתפרש במשמעותה הרגילה - יד ממש, ויכולה להתפרש במשמעות רחבה יותר - רשות, תחום. בחיבור זה העלינו כי שתי הגישות השונות להבנת משמעות המילה "ידה" מיוצגות על ידי שתי אסכולות שונות - בית מדרשו של ר' ישמעאל ובית מדרשו של ר' עקיבא. לפי ר' ישמעאל יד היינו רשות. אמנם גם לפיו יש מקומות בהם "יד" תתפרש כהוראתה הפשוטה, אך מאידך כאשר אפשר לפרש במשמעות רשות לא צריך לחפש אסמכתא בכתוב בכדי לאפשר זאת, שהרי "אין ידו בכל מקום אלא רשותו" (מכילתא משפטים פי"ג, פ"ט ע"ב). לפי ר' עקיבא "יד" היא יד ממש. רק במקום שהכתוב אומר דרשני (וכגון שיש כפילויות וכו') או כאשר ברור מהקונטקסט שהמשמעות איננה יד ממש, תתפרש המילה במשמעות מושאלת.


במאמר הראינו כי מדרשי הלכה אשר זוהו על ידי החוקרים שהם פרי בית מדרשו של ר' עקיבא נדרשו למצוא נקודת אחיזה בפסוק בכדי להרחיב את משמעותה לרשות. ואילו מדרשי ההלכה שהחוקרים העלו שהם מבית מדרשו של ר' ישמעאל נקטו כדבר ברור שיד היינו רשות מבלי להזדקק לאסמכתא מתוך הכתוב.




1. בפירוש "והיא בתוך ביתה או בתוך חצירה" נחלקו בגמרא, בבלי גיטין ז, ב: לדעת עולא, אינה מגורשת אא"כ עומדת בצד ביתה ובצד חצירה, שכיוון שקונה משום יד צריך שתהא דומה לידה. ור' אושעיא אמר ש"היא בתוך חצירה" לאו דווקא, אלא אפילו היא בטבריה וחצרה בציפורי - מגורשת.


2. שמות כב, ג: "אם המצא תמצא בידו הגניבה". הכתוב עוסק בדיני גונב נפש מישראל.


3. קניין חצר הוא מן התורה (עיין מ"מ הל' גזילה יז, ח, חידושי הר"ן ב"מ יא ד"ה 'מי', ריטב"א ב"מ יז ד"ה 'דבר'), ובגמ' כאן 'נתרבה בגניבה ובגט'.


יש מהאחרונים שכתבו שעצם קניין חצר אינו צריך לימוד, ואף קודם מתן תורה היתה חצרו של אדם קונה לו, שסברא היא, שכיוון שהכניס החפץ לרשותו הרי הוא שלו, ולא חידשה התורה קנין חצר משום יד או משום שליחות אלא לענין שתהא קונה אף שלא מדעתו וכן לעניין שיקנו בה קטן וקטנה אף על פי שאינן בני קנין, וכן בגט שתקנה החצר לה אף בעל כרחה ובגניבה שיתחייב על ידה באונסים ובכפל.


גדרו של קנין חצר אינו שווה בכל דבר. פעמים, שחצר קונה משום יד, ש"יד" משמעותה רשות, ופעמים, שהיא קונה משום שליחות, שחצרו היא כשלוחו, והדבר תלוי הן בדבר הנקנה, הן בבעל החצר והן בחצר עצמה (משתמרת או אינה משתמרת וכד').


להרחבת העניין ראה באנציקלופדיה תלמודית: 'אויר' [אויר חצר, אויר ארבע אמות], כרך א עמ' קכא - קכד, וכן 'אויר שאין סופו לנוח', כרך א' עמ' קכד. כמו"כ - חצר, כרך יז עמ' קעב - רפו.


4. ייתכן שזו הבנת הגמ', בבלי ב"מ נו, ב: "טעמא דכתב רחמנא 'אם המצא תמצא', הא לאו הכי כל היכא דכתב ידו - ידו ממש". וכך הבין גם הרמב"ן, ב"מ י, ב ד"ה "ונתן בידה".


5. וכך כתב הר"ן בחידושיו על הש"ס, גיטין ריש פרק הזורק, אחרי שהביא את שיטת רש"י: ואין זה נכון דליכא יתורא בונתן בידה טפי מבידה יתננו. וכה"ק הרמב"ן בחידושיו על הש"ס גיטין ריש פרק שמיני. וכן הרשב"א והריטב"א שם.


6. ובאמת, אם הפסוק היה מסתים כך, היינו לומדים שהגט חייב להינתן לתוך ידי האישה דווקא, על פי המידה: כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט.


7. בדרך זו הלכו גם תוס' הרא"ש גיטין עז, א, וב"מ י, ב.


8. עיין תוס' ב"מ י, ב ד"ה ת"ל, תוס' הרא"ש ותוס' גיטין שם, שמ"ק, גיטין עז בשם תוס' שאנץ.


9. שמות כב, ג.


10. מכילתא משפטים פי"ג פט, ב ה - ר', 294.


11. תיבת בידה אינה מופיעה בנוסח הגמ' שלפנינו, אך כך הוא בדפוסים הראשונים: דפוס שונצינו רמ"ח, דפוס פיזרו רע"ט (בקירוב), ודפו"י רפ"א. כמו כן נמצא נוסח זה בבה"ג הל' גירושין ובילקוט לפסוק זה, וכן ברי"ד וברמב"ן. ייתכן שהוספת המילה "בידה" היא זו שהביאה להבנה שכפילות הביטוי "ונתן בידה" הוא הגורם להרחבת המילה ידה.


12. וכ"כ תוס' רי"ד, רמב"ן, רשב"א, רבינו קרקש, וכן בהסבר הראשון המובא בחידושי הר"ן.


13. ראה בחידושי הריטב"א בהוצאת מוסד הרב קוק תיקן המגיה את הפסוק "ונתנו ה' אלוקיך בידך". איני בטוח שתיקונו נכון, שכן יש פסוק קרוב יותר לגירסתו בדברי הימים ב טז, ח.


14. על פי הריטב"א לא ברור כיצד יהיה ניתן לנסח את פסוק ג בלי צמד המלים "ונתן בידה", שהרי אם נשמיט אותן ייראה הפסוק כך: "ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו" - ומהיכן נלמד שגם 'האיש האחרון' צריך לתת את הגט לידי האשה? אך אפשר לומר שלא נראית סיבה לחלק בין האיש הראשון לאיש האחרון ואותם דינים שחלים על האיש הראשון לגבי כתיבת גט ונתינתו חלים גם על האיש האחרון, ולפי"ז "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" האמור בפסוק ג - מיותר.


15. להלן נביא את דברי הירושלמי בנידון (גיטין ח, א), ייתכן שהמיוחס לריטב"א 'מלביש' את דברי הסוגיה המקבילה בירושלמי לתוך דברי הבבלי, אך ייתכן שהמיוחס לריטב"א לא ראה את הירושלמי והעלה כן מדעתו.


16. זיהויו של המחבר שנוי במחלוקת: הגאונים וחכמי ספרד ייחסו את חיבור "הלכות גדולות" לר' שמעון קיירא, ואילו חכמי אשכנז וצרפת בימי הביניים ייחסו את החיבור לרב יהודאי גאון. ראה גם בחידושי הר"ן בהסבר השני.


17. בבלי גיטין כא, ב - תוס' ד"ה "בכתיבה מתגרשת": "תרי וכתב לה כתיב: אחד דרשינן 'וכתב לה - לשמה', ומ'וכתב' אחרינא - 'בכתיבה מתגרשת'.


18. בבלי קידושין ו, א - "המגרש את אשתו ואמר לה איני אישך איני בעלך איני ארוסך - אין כאן בית מיחוש. מאי טעמא? דכתיב 'ושלחה' ולא שישלח את עצמו". בבלי קידושין מא, א: "ושלחה - מלמד שהשליח עושה שליח". ועיין תורה תמימה, כי תצא אות מ"ח, שמסביר ששוני הדרשות הוא בגלל הכפילות "ושלחה".




19. הרב ע"צ מלמד, מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד בבלי, מאגנס, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 449, הערה שכ"ה.


20. על פי פרוייקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן המילה "יד" בהוראותיה השונות מופיעה 1682 פעמים במקרא.


21. על כך הצביע י. נ. אפשטיין בספרו 'מבואות לספרות התנאים', עמוד 536: "המדרשים מבית מדרשו של ר' ישמעאל מצטיינים בפשטותם, אין הם באים על הכתוב בעקיפין, כדי להוציא ממנו את ההלכה בכל אופן, אלא משתדלים לקרב את הדרשה לפשט הכתוב".


22. יוסף אגור, מבוא לתורה שבע"פ, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רמת אביב, תשנ"א, עמ' 162: "אנו ממיינים את ספרי מדרשי ההלכה על פי שיטתם המדרשית, על פי לשונם ועל פי המונחים המופיעים בהם...". מתוך כך העלו החוקרים לחלק את ספרי דברים: פסקאות א - נד וכן שד - שנז הם מבית מדרשו של ר' ישמעאל, ואילו פסקאות נה - שג הם מביהמ"ד של ר' עקיבא.


הפיסקה בספרי שבה אנו עוסקים היא רס"ט, וא"כ מסקנתנו עולה בקנה אחד עם החלוקה הנ"ל. כמו כן ראה הרב י"נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, הוצאת מאגנס, ירושלים, שתי"ז, עמ' 704.


23. יוסף אגור, מבוא לתורה שבע"פ, שם.


24. תוספתא שבועות א, ז. וכך נאמר בבבלי, שבועות כו, א: "ר' ישמעאל ששימש את ר' נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט - איהו נמי דורש בכלל ופרט. ר' עקיבא ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט - איהו נמי דורש ריבה ומיעט". ועיין עוד ספרא חובה פי"ב א וראב"ד שם.


25. עיין רש"י שבועות ד, א, סנהדרין מו, א, חולין סז, א. וכן י.נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים, תשי"ז, עמ' 527.


 


26. ספרי דברים, מהדורת אליעזר ארי' פינקלשטיין, ניו יורק, תשכ"ט, עמ' 290, הערה 1.

 

 

בית המדרש