ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

החיים והמוות - ביד האשה?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

לפי המדרש, אילו רק ניתנה דינה לעשו - יתכן שהיה משנה את דרכיו לחלוטין. עד היכן מגיעה השפעתה של האשה?

 


בשעה שהיה יעקב אבינו בא והשבטים עמו, היתה דינה עמו - כיון שבאו המלאכים ואמרו לו "באנו אל אחיך אל עשו" (בר' ל"ב, ז), נטל יעקב דינה ונתנה בתיבה - שלא יראה אותה עשו ויטול אותה לאשה. אמר לו הקב"ה: 'חסכתה אותה ממנו - חייך, לאדם ערל היא מתוקנת! הוא דכתיב "למס מרעהו חסד" (איוב ו', יד) - אילו היתה נישאת לעשו שמא היתה מגיירת אותו?.. חסכתה אותה - הרי בן מאירה בא כנגדה - "וירא אותה שכם בן חמור" (בר' ל"ד, ב)!'. תנחומא בובר, וישלח י"ט.


הדרישה המוסרית שמציב המדרש ליעקב, נראית במבט ראשוני תמוהה וכמעט בלתי אפשרית. המדרש מצפה מיעקב שיאפשר לעשו - אחיו שעד לאחרונה רצה להורגו נפש - לקחת לאשה את בתו היחידה של יעקב. הנימוק של המדרש לכך, היא האפשרות 'שמא היתה מגיירת אותו'- כשהמדרש אפילו לא מבטיח שכך אכן היה מתרחש, אלא רק מעלה זאת כאפשרות. מדרש זה, הפותח בשאלה מהו חטאו של יעקב שבגללו נאנסה בתו (תנחומא, שם) - סובר כי יעקב נענש בעונש נוראי זאת על כך שלא אִפשר לאחיו את ההזדמנות לחזור לדרך הישר - באמצעות נישואיו לדינה.


מהיכן לקח הדרשן את ההשקפה, לפיה לדינה היתה יכולה להיות השפעה כה מהותית על אדם כעשו? נראה כי הבסיס המרכזי לדעה זו הוא הדגש המיוחד שנתן המקרא על נישואיו של עשו לבנות הארץ, ועל כך שנישואין אלו היו למורת רוח לא רק לרבקה, אלא גם ליצחק האוהב את עשו (בראשית כ"ו, לד-לה). בשנה שעברה עסקנו במדרש הקובע שנשים אלו 'היו מעשנות לפני עבודת הכוכבים והמזלות, ויצחק מריח וכהו עיניו' (פסיקתא רבתי יב), וביארנו שכוונת המדרש היא שיצחק לא ראה את הבעייתיות שבהתנהגותו העצמית של עשו, מאחר ותלה את כל חטאיו בנשותיו.


חז"ל אמנם קבעו ש'אין אשה כשירה  - אלא העושה רצון בעלה' (אליהו רבה, י) - אך דורשי רשומות קראו את המילה 'עושה' לא כ'מקיימת', אל כ'יוצרת'. החל מחווה ועד נשות שלמה, נתפסת האשה כמי שיש לה השפעה עצומה על מעשיו של בעלה, והיא זו שיוצרת את רצונו - לטוב ולמוטב. אמנם במרבית המקרים שבמקרא, אנו נתקלים באזהרה מפני ההשפעה הרוחנית השלילית של האשה הרעה, אך מצינו גם לא מעט מקרים בהם מצויינת ההשפעה החיובית של האשה הכשרה - המצילה את בעלה מן החטא.


אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא אביגיל, אשת נבל הכרמלי המתוארת כ"אִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר" (שמ"א כ"ה, ג). בשעה שדוד היה בדרכו לפגוע בנבל על שלא גמל לו על שמירת צאנו, יוצאת אביגיל לשכנע את דוד שלא לפגוע בנבל - "וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם" (שם, לא). דוד מכיר בניסו, ומודה לה' על שזימן את אביגיל לפניו ועל שמנעה ממנו לבוא לידי שפיכות דמים "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי. וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים" (שם לב-לג). לאחר שנבל מת - דוד אף רואה בה את האשה שראוי לו לשאתה.


חז"ל ציינו את ההקבלה שבין דוד לעשו, תוך עמידה על ההבדל המהותי ביניהם: ' "אדמוני" (בראשית כ"ה, כה) - אמר רבי אבא בר כהנא: כאלו שופך דמים. וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני, דכתיב "וישלח ויביאהו והוא אדמוני" (שמ"א ט"ז, יב) - נתיירא ואמר: 'אף זה שופך דמים כעשו', אמר לו הקב"ה: ' "עם יפה עינים" (שמ"א שם) - עשו מדעת עצמו הוא הורג - אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג' (בר"ר ס"ג, ח).


מדרש זה יכול ללמדנו רבות על טבעו המולד של האדם מחד, ועל היכולת לנווטו לכיוונים חיוביים מאידך. עם זאת, פרשת נבל הכרמלי, יכולה ללמדנו כי על מנת להכווין את כוחותיו למקומות ראויים - לעיתים האדם זקוק לעזרה חיצונית, ואת ה"עזר כנגדו" בעניין זה יוכל למצוא דווקא אצל האשה. עליך להאמין, כך קובעת הדרשה שבתנחומא - שאילו היתה לעשו את האשה הנכונה, אולי היה יכול להיות 'אדמוני' - אך כדוד, וכל ההיסטוריה היתה יכולה להראות אחרת...


 


* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן. המאמר מתפרסם במסגרת המדור 'בעיניים של חז"ל' בעלון 'שבתון'.


 

 

 

בית המדרש