ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כשאוהבים - הזמן עובר מהר?!

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

החודשים הארוכים שבין האירוסין לחתונה - עברו עליך מהר או בכסיסת ציפורניים איטית ומייסרת? כיצד ייתכן שעל יעקב עברו שבע השנים הקשות של של הגעגועים לרחל ורעיית צאן לבן - כימים אחדים?

 


"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם... וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ" (שמות ב', כג) - בזמן שהן עוברים באנחה - נקראים 'רבים', אבל בזמן שהן עוברין בשמחה - נקראין 'אחדים', שנאמר: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית כ"ט, כ). פסיקתא זוטרתא, שמות ב', כג.


אך טבעי הוא שכאשר אדם נהנה - הוא חש שהזמן עובר מהר, וכאשר האדם סובל - הזמן נדמה לו כעומד מלכת. לכן, הגיונית בעינינו הדוגמה הראשונה שמביאה הדרשה: בני ישראל המתענים תחת ידי המצרים סובלים, ולכן הימים נדמים להם כ'ימים רבים'. אך קשה יותר להבין מדוע הזמן עבר מהר על יעקב כשהמתין וציפה לנישואיו לרחל. אמנם מטרת הציפייה - הנישואים לרחל, משמחים עד מאוד, אך נראה שהזמן שבו מצפים ומחכים לאירוע משמח שכזה, דווקא אמור לעבור לאט.


יעקב אף מתאר זמן זה כתקופה לא פשוטה מבחינה פיזית - "בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (בר' ל"א, מ). גם מבחינה רגשית, ניתן היה להניח שהתקופה הארוכה שבה יעקב היה נתון עם הכבשים במקום עם רחל, היתה תקופה ארוכה של געגועים וכמיהה, כך שיותר טבעי היה שהזמן יעבור על יעקב 'כנצח נצחים' ולא 'כימים אחדים'.


ייתכן שהמפתח להבנת שאלה זו, טמון בסיפור אהבתם הדומה של ר' עקיבא ורחל: בשני הסיפורים החל הגבר את דרכו כרועה צאן חסר כל; בשניהם מתמודד הזוג אל מול אבי הנערה המערים קשיים על אהבתם; בשני הסיפורים הגבר רועה את צאנו של אבי הנערה; בשניהם האב מתנכר כלכלית לבתו; שני הסיפורים מתאפיינים בהקרבה רבה למענה של האהבה; ובשניהם שמה של האשה 'רחל' -  בעוד ש'יעקב' הופך ל'עקיבא'.


ואכן, גם בסיפור אהבתם המופלא של ר' עקיבא ורחל, ישנו אירוע הקשור לפרידה ארוכה - המעורר את התחושה כאילו הגעגועים כלל אינם קשים לזוג האוהבים: 'ר' עקיבא רועה של בן כלבא שבוע היה, ראתה אותו בתו של כלבא שבוע שהוא צנוע ומעולה, אמרה לו: אם אתקדש לך - תלך לבית הרב? אמר לה: כן. התקדשה לו בצנעה ושלחה אותו. שמע אביה והוציאה מביתו והדיר אותה הנאה מנכסיו. הלך ר' עקיבא וישב שתים עשרה שנה בבית הרב. כאשר שב לביתו הביא איתו שנים עשר אלף תלמידים, [אך כשקרב לביתו] שמע זקן אחד אומר לאשתו: עד מתי את נוהגת כאלמנות חיות? אמרה לו: אם לי היה מקשיב - היה יושב עוד שתים עשרה שנה ולומד. אמר ר' עקיבא: ברשות אני עושה - הלך וישב שתים עשרה שנה אחרות בבית הרב...' (כתובות ס"ב ע"ב, בתרגום לעברית).


לפי צורת ההצגה של הסיפור, למרות שר' עקיבא לא ראה את אשתו האהובה מזה תריסר שנים, מיד לאחר ששמע שרצונה הוא שישב וילמד תריסר שנים נוספות - הלך לבצע זאת בלי לפגוש בה. על עצם ההחלטה אין לתמוה - שכן אם זהו רצונה, ברור שכאוהב ראוי שימלא אחר רצונה - אך איה תחושות הגעגועים הטבעיות שאמורות לעלות בליבו של בעל שלא ראה את אשתו מזה שנים?


נראה שר' עקיבא סבר שבאותם הרגעים עומדת במבחן כנות אהבתו לאשתו. אילו היה חושב על מערכת יחסים זו כעל מערכת שתפקידה לספק את רצונותיו ומאווייו, אין ספק שמבחינתו (במיוחד לאחר שכבר עשה את הדרך הארוכה לביתו) היה שמח יותר מכל להיכנס ולשהות עם אשתו. אך הגדרתה של אהבה כנה, היא נתינת תשומת הלב לרצונותיו של האחר, תוך נכונות לוותר לעיתים על התחושות והרגשות האישיים. כאשר מקיים ר' עקיבא את רצון אשתו באופן מיידי, הוא מוכיח (קודם כל לעצמו) שתריסר השנים שקדמו ושיבואו, הם שנים בהם הוא פועל למען אשתו, ולא למען עצמו.


בדומה לכך, אדם רגיל שאהבתו נגועה גם באהבה עצמית, שהיה נאלץ כיעקב לעבוד שנים רבות עבור אשתו ללא יכולת לממש את אהבתם, היה סובל מכך סבל רב - והגעגועים שהיו מייסרים אותו היו גורמים לו להארכת הזמן. אך התורה מדגישה שהימים עברו על יעקב כימים אחדים, דווקא בשל "אַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". דווקא מאחר ואהב אותה - ולא התמקד באהבתו העצמית ובצרכיו שלו, יעקב היה מסוגל להתעלם מן הגעגועים (שהם בסופו של דבר רגש המבטא את תחושת המחסור של עצמו - ולאו דווקא את רצונו להיטיב לאחר).


דרשתנו מדגישה שמלשון התורה עולה שהזמן שעבר על יעקב עבר עליו בשמחה, וזאת מפני שלא חשב על צרכיו ורצונותיו שלו - שלא באו לידי סיפוק בתקופה זו, אלא מפני שחשב על טובתה של רחל. טובה זו התקיימה בכל הימים שבהם רעה את צאן לבן, מאחר ויעקב היה האדם שהחליף את רחל ברעיית הצאן: כאשר התקיים ביעקב "בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב" הוא שמח על שרחל מצויה תחת צל בביתה; כאשר התקיים בו "וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" יעקב היה מאושר מכך שרחל אינה צריכה לסבול יותר את תנאי העבודה הקשים של הרועה;  ואף כאשר התקיים בו "וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" שמח על שהיא ישנה שלווה במיטתה.


מובן שלא רק ההטבה החומרית לרחל עמדה מול עיניו וגרמה לזמן הקשה להפוך לזמן של שמחה, אלא גם ההטבה הרוחנית שזכה להעניק לה. נראה שגם המחשבה שכל רגע שעובר - מקרב את רגע צאתה של רחל מבית לבן הרשע וכניסתה לעם ישראל - הפכה את אותם ימים ארוכים וקשים - לימים קצרים של שמחה.


המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' שבתפרשת ויצא תשס"ח


 


 


 

 

 

בית המדרש