ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מזקן" -ספריית העיוורים כמשל

ע"י: הרב שי פירון

בשבוע שעבר קראנו בפרשה על התעוורותו של יצחק אבינו שעיניו כבדו מזוקן. התעוורותו של יצחק אי אפשר שלא תעלה אצלנו סיפור דומה שפקד אותנו בשבועות האחרונים והוא פרשיית הספרייה לעיוורים בנתניה, שכמעט ונסגרה בשל קשיים תקציביים. אמנם בסופו של דבר האיום הוסר מעל הספרייה (לפחות לתקופה הקרובה), אולם בשורה התחתונה קשה לומר שדופק החיים הציבורי בישראל הופרע בצורה משמעותית מהסיפור.

בשבוע שעבר קראנו בפרשה על התעוורותו של יצחק אבינו שעיניו כבדו מזוקן. התעוורותו של יצחק אי אפשר שלא תעלה אצלנו סיפור דומה שפקד אותנו בשבועות האחרונים והוא פרשיית הספרייה לעיוורים בנתניה, שכמעט ונסגרה בשל קשיים תקציביים.  אמנם בסופו של דבר האיום הוסר מעל הספרייה (לפחות לתקופה הקרובה), אולם בשורה התחתונה קשה לומר שדופק החיים הציבורי בישראל הופרע בצורה משמעותית מהסיפור.


הספרייה המרכזית לעיוור, שקיימת במתכונות שונות משנת 1949, נעזרת בספרניות, קריינים, קלדני ברייל, חדרי הקלטה ועריכה. בספריה זו יוצרו במהלך שנה שעברה בלבד 743 כותרי ברייל ו-670 כותרים מוקלטים. היקף החלפות הספרים בספריית העיוורים מעורר קנאה אצל כל הספריות העירוניות ברחבי הארץ: יותר מ-142 אלף ספרים מוקלטים הוחלפו בשנת 2006, ויותר מ-51 אלף שבועונים, ירחונים ותקופונים מוקלטים הושאלו. כל אלה מעידים כי עבור העיוורים  הספרייה המדוברת היא צורך קיומי.


בשנת 2007 חיים בישראל 26,500 בני אדם המוגדרים כעיוורים או לקויי ראייה. 5% אחוזים מתוכם הם ילדים. לפני זמן מה נסעתי יחד עם משפחתי למוזיאון הילדים בחולון בכדי להשתתף במסע אחר עולמו של  העיוור-  "דיאלוג בחשיכה".  בחושך מוחלט, פנתה אלינו המדריכה, כבידת הראיה, והבהירה שמרגע זה, עלינו להיות קשובים להנחיותיה. אני חייב להודות כי מעולם לא חשתי בחוסר אונים וחוסר שליטה, כפי שחשתי באותם דקות ארוכות בהן הובלתי על ידי אותה מדריכה במסדרונות חשוכים כשמסביבי רעש והמולה: מים שוצפים, מכוניות נוסעות, ועוד.


מעבר לעבודה שנסיבות תקציביות כמעט והביאו לסגירתה של ספריית העיוורים בנתניה, נשאלת השאלה מה זה אומר עלינו כחברה?


שאלת היחס אל העיוור נבחנה כבר אצל חז"ל. אמנם ההעמדה ההלכתית הבסיסית שואבת את כוחה מרוח ההלכה, וגם אם אמירותיהם של חכמים מהווים תיאור עובדתי או סוציולוגי-חברתי, אין ספק שיש בהם כדי להשליך על העמדה ההלכתית. עמדת מוצא רעיונית בנושא זה מובאת בדברי חכמים במסכת נדרים שבתלמוד הבבלי: "ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים... וסומא - דכתיב: "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ס"ד עמוד ב').


הגדרתו של הסומא כמת נובעת מהדרתו מן החברה בדומה לעני, למצורע ולחרש שגם הם נחשבים כ"מתים". בעלי התוספות בקשו לחפש את הטעם שמאחורי דברי חז"ל ובארו: "ונפקא מיניה למבעי עלייהו רחמי", כלומר: המניע לדברי חז"ל היה לעורר רחמים על העיוורים.


לכאורה לא ברור במה מועילה התפילה לעיוור שהרי לא היא תחזירו אל חברת הרואים. מאידך, התפילה על העיוור מקרבת את העיוור אל המתפלל אליו. תפילה היא תשומת לב, ותשומת לב מחזירה את העיוור מהמחוזות בהם הוא איננו נספר והוא נחשב בהם כ"מת" אל לב הקונצנזוס.


מכאן שהאיום על קיומה של הספרייה, מהווה ביטוי למחלה חברתית שבה מטפחים את החזקים ומזניחים את הזקוקים לעזרת הכלל.  עצם איום הסגירה, הצליח לעורר בי מחדש את הדי ההשפעה שחוויתי בעקבות קריאת ספרו של ז'וז'ה סאראמאגו "על העיוורון". חברה שלמה מתעוורת, חברה שלמה מפסיקה לראות, ודומה שהיחידים שרואים מה קורה, הם העיוורים.

הדגשת המימד היהודי בנושאים חברתיים כמו זה עשויה להוביל לתהליך של שינוי בציבוריות הישראלית השבעה והדשנה. עצם האיום בפגיעה בציבור חלש כמו עיוורים מהווה תמרור אזהרה הקורא לנו לשוב ולחפש מה קרה לחברת המופת היהודית שהייתה אמורה לקום  במדינת ישראל שבה קיומה של ספריית עיוורים, כמו גם קיומם של מוסדות נוספים, צריכה להיות חלק מתעודת הזהות של המדינה.
המאמר מתפרסם בעלון 'השבת' של צוהר

 

 

בית המדרש