ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

טוב להודות לה´ - התבוננות בסגנונות ההלל וההודאה

ע"י: מזור לבנוני

במאמר זה ננסה להוכיח שישנם בטבע האדם, ובשל כך גם בתפילה ובפנייה אל ה´ בתפיסת היהדות, שני סוגים שונים של הודאה שהם שונים באופן ברור בכל הנוגע לסיבת אמירתם, זמנם, אופן אמירתם, וכמובן בתוכנם.


הקדמה


חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.                    (ברכות נד,א)


                                                               


ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?! לכך נסתם מיד. פתחה הארץ ואמרה לפניו: ריבונו של עולם אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח, פתחה ואמרה שירה לפניו שנאמר: מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'.     (סנהדרין צד, א)


                                                        


השבת טובה תחת טובה והכרת תודה הן מידות דרך ארץ מן הפשוטות ביותר, ולכן חסרונן


בולט וקשה ביותר.[1] ניתן להביא מקורות רבים המבארים ומוכיחים את הצורך ההכרחי בהכרת תודה לכל מי שגומל חסדים, ועל הבעייתיות הקשה של אנשים הלוקים במידה זו. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים ביחס לבורא עולם, הדואג ומיטיב לנו בכל שעה ושעה, מרגע היצירה ברחם אמנו ועד ליום קבורתנו. ואכן מנהג דרך ארץ זה מתבטא בחיינו החל מהרגע הראשון של ההשכמה בבוקרו של כל יום, עת אנו מודים לקב"ה על החזרת הנשמה,[2] ועד הרגעים האחרונים של חיי האדם, ואף לאחריהם, בהם אנו מודים לקב"ה על המתנה שהפקיד בעולם למשך שנים רבות וטובות.[3]


כשאנו מתבוננים בפרקי ההלל וההודאה ביהדות אנו מגלים מורכבות עקבית בתכנים. כמעט בכל מזמור ושירה אנו מוצאים בקטעי השבח ובצידם קטעי תפילה ובקשת עזרה ותחנונים. כמו כן, קל לאתר כפילות בולטת ללא תוכן נוסף. לעיתים ניתן אף למצוא כפילות של מזמורים שלמים בזה אחר זה.


במאמר זה ננסה להוכיח שישנם בטבע האדם, ובשל כך גם בתפילה ובפנייה אל ה' בתפיסת היהדות, שני סוגים שונים של הודאה שהם שונים באופן ברור בכל הנוגע לסיבת אמירתם, זמנם, אופן אמירתם, וכמובן בתוכנם.


 


שני סגנונות: הודאה ושבח         


כפי שראינו, טבע האדם הוא להודות למיטיב לו על הטובה אשר גמל עמו. יש שתי דרכים לבטא הודאה זו בעולמו של האדם. הדרך הראשונה היא ההודאה המיידית, האישית, על מקרה ספציפי. האדם שחש רגשי תודה בלבו וגרונו, נותן להם לפרוץ מתוכו על ידי ספור המעשה ותחושותיו. הודאה כזאת היא ספונטנית, מקומית, זמנה אינה ארוך, ונאמרת מיד לאחר מעשה החסד והטוב שנעשה עם האדם. לרוב תאמר בגוף שני (אתה, גמלת, עשית וכו'). כמובן קהל היעד של הודאה זאת הוא מצומצם ביותר, וכולל רק את האנשים שחוו את המאורע. יש לציין שאף על פי שלרוב המודה הוא יחיד, או כמה יחידים, נמצא לעיתים צבור גדול, עד לרמה של עם, שמודה כולו על מעשה שנעשה לו (כדוגמת שירת הים ועוד). לסגנון זה אנו קוראים הודאה, והוא נמצא רבות בחיי היום יום שלנו. אך ישנו סגנון אחר, שנכנהו שבח. השבח הוא סגנון כללי הרבה יותר, אינו ספציפי כלל, לרוב אינו ספונטני, ונאמר ללא קשר למעשה חסד מסוים. סגנון זה נאמר מתוך פרספקטיבה ארוכה, והוא מתייחס פחות למעשה בפועל, ולכן נמצא בו לרוב תיאורים כללים ופעלים בגוף שלישי (כדוגמת: הוא אלוהינו, כי לעולם חסדו וכו').[4] 


דוגמה מעניינת לסגנון השבח בחיי היום יום שלנו היא ערב הוקרה לאדם על פועלו רב השנים (כדוגמת 'חיים שכאלה'), בערב כזה אין הודאה ספציפית על מעשה מסוים אלא על מסכת ארוכה של מעשים ותכונות, שמגלים על אישיותו הפנימית של הנכבד. ערב כזה אינו ספונטני אלא הוא מאורגן, והוא אינו נעשה בצמוד למעשה ספציפי של האדם. בניגוד לדוגמא זאת אפשר לציין את נתינת הצל"ש הצבאי לאדם על מעשה ספציפי שעשה, בסמוך למעשהו. אין בנתינת הצל"ש גילוי מסכת ארוכה של מעשים ותכונות של האדם, אלא הודאה של הציבור על מעשה גבורה חד פעמי של האדם שבצע אותו, תוך חירוף נפשו. גם אמירת ההספדים בתהליך קבורת האדם היא דוגמה טובה לסגנון השני. ההספד אין עיקרו הודאה לאדם על מעשים שעשה לנו, אלא הוא סיפור שבח והלל לאדם על מעשיו הטובים בחייו, ותכונותיו הנעלות.


אנחנו ננסה להבחין בהבדלים בין הסגנונות על ידי חמש דוגמאות מסדר התפילות ביחס לקב"ה. נראה שגם בתפילה ישנם שני סגנונות מובדלים ומופרדים בהודאותינו הקבועות לקב"ה. ישנה הודאה אישית של האדם (וכפי שראינו לעיתים המעגל האישי מתרחב לכמה יחידים, ואפילו לכלל ישראל) על מעשים ספציפיים שעשה לנו הקב"ה. וישנו סגנון של שבח והלל לקב"ה על כוחותיו, תכונותיו, גבורותיו וכדו'. רק כאשר נוכיח ונבחין במציאות של סגנון השבח, נוכל להבין את המצאות הבקשות בתוך חלקי השבח, שכן כוחותיו וגבורותיו של הקב"ה הם שבחו, ותפילתנו דווקא אליו שישפיע אלינו מטובו זהו שבחו הגדול ביותר.


 


פרקי השבח וההודאה


כעת נביא מספר דוגמאות שיפתחו פתח לביסוס הגדרתנו היסודית, חילוק בין שבח להודאה. נתחיל בהצגת תמיהות, הערות וקושיות, ובהמשך נפתח אותם לתמונה מורכבת ושלמה.


1. הלל


ושמונה עשרה יום בשנה מצווה לגמור את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג (סוכות), ושמנת ימי חנוכה, וראשון של פסח, ויום עצרת (שבועות)... בראשי חודשים קריאת ההלל מנהג ואינו מצווה, לפיכך קוראים בדילוג.(רמב"ם הלכות חנוכה  ג, ו-ז)


בימינו נוהגים לקרוא את ההלל[5] גם בשאר ימי הפסח, וכן נוספו לנו שני ימי הודאה על הנסים והטובות שגמל עמנו ה' בתקומת המדינה, ובמלחמת ששת הימים בשחרור ירושלים.


אם כן, אנו אומרים הלל יותר מ- 40 פעמים בשנה, בימי חג, מועד ובראשי חודשים. המחשבה הראשונית המניעה אותנו באומרנו את ההלל היא הודאה לקב"ה על הניסים שגמל עמנו. לפי הבנה זו פסוקי ההלל הם פסוקי הודאה בסגנון שמח ושירי בימי הרחבה ואושר. כמו כן, וודאי שנמצא בהם הודאה לקב"ה על שהביאנו למצבנו. אולם סקירת פרקי ההלל הראשונים חושפת לא רק אושר ושמחה, ולא רק ימי מנוחה ורווחה, אלא גם נימות צרה ומצוק, בקשה ותחנונים:


לא לנו ה' לא לנו, כי לשמך תן כבוד על (=למען) חסדך ועל אמיתך, למה יאמרו הגויים איה נא אלוהיהם... אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני... אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא, ובשם ה אקרא, אנא ה' מלטה נפשי.  (תהילים קטו-קטז)


במקום להודות ולשבח בשמחה והנאה, האדם קורא בהלל בשם ה', ומתחנן שיצילנו מצרתו ויוציאהו מבור תחתיות. כן אנו מוצאים בקשות רבות, מה שמגלה שמצבו בהווה של המשורר אינו אידיאלי, והוא בוטח בה' שיצילנו ויוציאנו מצרותיו בעתיד. רק בהמשך פרקי ההלל אנו מוצאים פרקי הודאה לקב"ה, וקטעי שמחה:


הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו... מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה. ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם. ה' לי בעזרי ואני אראה בשנאי. טוב לחסות בה' מבטח באדם. טוב לחסות בה' מבטח בנדיבים... סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים, בשם ה' כי אמילם. דחה דחיתני לנפל וה' עזרני. עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. קול רינה וישועה באהלי צדיקים... אודך כי עניתני ותהי לי לישועה... זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו... אל ה' ויאר לנו... אלי אתה ואודך, אלקי ארוממך. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.   (תהילים קיח)


ניתן לראות הבדל משמעותי בין חלקו הראשון של ההלל לחלקו השני של ההלל. בהמשך נטען כי זאת בדיוק ההוכחה לקיום שני הסגנונות שדיברנו עליהם, ונוכיח זאת בעזרת התוכן המיוחד לכל חלק, ומילים מאפיינות.


 


2. ברכות השחר


בסדר ברכות השחר ישנה מחלוקת גאונים וראשונים, שאינה מובנת כל צרכה בראיה ראשונית. בגמרא (ברכות ס, ב) מצינו שברכות השחר נתקנו כהודאה על מעשיו של האדם ונאמרות בצמוד למעשיו בעת ההשכמה, ורק אם הוא נהנה מאותם מעשים הוא מברך עליהם. כך היא שיטת הרא"ש (ברכות פרק ט, אות כג), שיטת התוספות (שם בסוגיה), וכך פסק השו"ע (באו"ח מו, א-ח, הביא הגבלה לימנו בגלל עמי הארץ וחשש נקיות ידים), ונצטט מדברי הרמב"ם:


...כששומע קול התרנגולים מברך: הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה. כשלובש בגדיו מברך: מלביש ערומים. כשמניח סדינו על ראשו מברך: עוטר ישראל בתפארה. כשמעביר ידיו על עיניו מברך: פוקח עורים. כשישב על מטתו מברך: מתיר אסורים. כשמוריד רגליו מן המטה מברך: רוקע הארץ על המים. כשעומד מברך: זוקף כפופים. כשנוטל ידיו מברך: על נטילת ידים. כשרוחץ פניו מברך: המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי... שמונה עשרה ברכות אלו אין להם סדר, אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו, בשעתו.    (הלכות תפילה ז, ד- ז)


שיטת הראשונים כמצוטט היא, לברך את הברכות בצמוד ובסמוך לביצועם המעשי על ידי האדם המתעורר משנתו.[6] לעומתו טוען בעל ספר המכתם[7] בשם רב נטרונאי גאון,[8] ובשם רב עמרם גאון,[9] וכך סוברים גם הרמב"ן (פסחים ז, א ד"ה "והוי יודע"), והריטב"א בשם הר"י אלברצלוני, שאין צורך לומר את כל הברכות בקשר ישיר למעשיו האישיים של האדם (אולי יש לכך עדיפות, אך אין זה עקרוני). הם טוענים שמברכים את הברכות לעולם, גם אם לא נהנית מהמתואר בהם. הטור מחלק בין כמה מצוות עליהן נברך תמיד, לבין מצוות אחרות שהברכה תלויה בהודאתו של האדם.כנראה שגם מחלוקת זו קשורה לשני הסגנונות שהזכרנו לעיל, בהמשך נבסס הנחה זו.


 


3. ברכת שהחיינו


אנו מכירים שתי ברכות שמברכים כשבח על מאורע מיוחד שקרה לנו, שמועה ובשורה טובה, או על קבלת חפץ חדש וטוב, והם 'ברכת שהחיינו' - "שהחיינו וקיימנו לזמן הזה", ו'ברכת הטוב והמטיב'.


ברכת שהחיינו נאמרת על אכילת פרי חדש, קבלת כלים חדשים וכניסה לבית חדש ששמח בהם, ראיית פני חבר מחדש לאחר 30 יום, שמיעת בשורה טובה הנוגעת אליך בלבד. לעומת זאת ברכת הטוב והמטיב נאמרת על בשורות טובות גם לאחרים, ועל בשורות טובות שיגרמו להשלכה רעה. אני מוכרח לציין שאין כאן הבחנה מדויקת בין שתי הברכות, אך אפשר לראות שוב את שני הסגנונות שאנו מחפשים. ננסה להוכיח בהמשך שישנו הבדל עקרוני בין הברכות, שנשען הן על לשונם, והן על זמן אמירתם.


 


4. תהילים קלה-קלו


ב"פסוקי דזמרא" של שבת אנו מוסיפים את הפרקים קלה ו-קלו מתהילים. כשאנו קוראים ומעיינים בפרקים אלו, נחשפת כפילות בפסוקים:






































קלה



קלו



שהכה בכורי מצרים (ח)



למכה מצרים בבכוריהם (י)



שהכה גויים רבים (י)



למכה מלכים גדלים (יז)



והרג מלכים עצומים (י)



ויהרג מלכים אדירים (יח)



לסיחון מלך האמרי (יא)



לסיחון מלך האמרי (יט)



ולעוג מלך הבשן (יא)



לעוג מלך הבשן (כ)



ונתן ארצם נחלה (יב)



ונתן ארצם לנחלה (כא)



נחלה לישראל עמו (יב)



נחלה לישראל עבדו (כב)


אנו מוצאים כאן שני פרקי תהילים עוקבים, שחוזרים האחד על השני ממש בדיוק לשוני. אולם הפעלים בשני הפרקים משקפים שיש כאן שני סגנונות שונים בתכלית, ומטרת כל פרק היא שונה, זאת נבאר בהמשך. אנו נעזר בעובדה שבליל פסח אנו אומרים רק את פרק קלו הנקרא "הלל הגדול", ולא מקדימים לו את פרק קלה.


 


5. שמונה עשרה


גם בעיקר התפילה, בתפילת שמונה עשרה אנו מוצאים הבדלה בין שלשת הברכות הראשונות לשלש הברכות האחרונות, "שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה"[10]. כאן רואים כבר מלשון חז"ל שישנו הבדל עקרוני בין שני פנים וסגנונות של ההודאה לקב"ה על מעשיו ותכונותיו, ישנו סגנון שבח, וישנו סגנון הודאה. אנחנו ננסה להראות כיצד מובחן שברכת אבות, גבורות, וקדושה מבטאות שבח, ולעומתן ברכות עבודה, הודאה, ו"שים שלום" שמבטאות הודאה.


 


יישום מודל השבח וההודאה


עד כאן חילקנו בברור בין שני סגנונות הודאה:


סגנון ראשון הוא הודאה כתגובה למאורעות ספציפיים שחווה המודה. בסגנון זה יופיעו פעלי הודאה. הללו ימצאו בצמוד לתיאור המקרה, וההודאה תהיה זמנית וחד פעמית על פי רוב. פעלים אלה יקדמו לעיתים לפעלי השבח, זאת מסיבה שנפרטה בהמשך.


סגנון שני הוא שבח לבורא על תכונותיו ומפעולתיו בכלליות (כגון "דרך הטוב להיטיב"[11]). סגנון זה מתאפיין בפעלים שב"ח, הל"ל, בר"כ. סגנון זה יופיע בלא קשר תזמוני למקרה עליו מדובר, כי אין כאן מקרה מסוים עליו מודים. כמובן, השבח שאינו על מעשה ספציפי, יבוטא באופן הרבה יותר נצחי ותמידי. הפעלים הללו יופיעו לרוב לאחר פסוקי ההודאה.


כעת יש לנו כלים מספיקים לבדוק את יישומה של טענתנו בחמשת הדוגמאות שהבאנו, לבסס אותה,[12] ולתת לנו סימנים וכלים קבועים לברר איזה סגנון עומד בפנינו. ההבדלים אינם סמנטיים בעלמא, אלא מבטאים שוני בכל ההסתכלות על מעשינו. אדם צריך לבטא מטענים פנימיים שונים בתכלית בכל סגנון, וכל התוכן והמטרות משתנים מסגנון לסגנון. מדובר בשתי תכונות נפשיות של האדם, ועל אף הדמיון ביניהם והשימוש המשותף והמושאל לעיתים, הם שני כוונים שונים בתכלית.


 


א. בפרקי ההלל שני הסגנונות קיימים ומחולקים יפה מאוד. שני החלקים ממוסגרים על ידי מילים המבטאות את תוכנם. בחלק הראשון מבוטא סגנון ההלל והשבח, בו אנו מודים לקב"ה על תכונותיו הטובות ויכולתו המופלאה, ללא קשר ישיר למעשיו וללא זיקה הכרחית אלינו. לעומתו בחלק השני נמצאת הודאה לקב"ה על מעשים וטובות שגמל לנו ממש, בהיסטוריה הרחוקה והקרובה.


הפרקים המרכיבים את החלק הראשון של ההלל (פרקים קיג-קיז) פותחים ומסיימים במילת 'הללויה', ובחלק זה מופיעים השורשים המובהקים של סגנון השבח וההלל 13 פעמים! כמו כן מודגש בכל הפרקים עניין נצחיות השיבוח. עדות שלישית לטענתנו היא רוחב השיבוח הנובע מציבורים גדולים עד כדי כלל האנושות והיקום, כי את גבורות ה' על כולם לשבח, ולא רק מי שגמל עמו ה' חסד. בשל כך אנו מוצאים ראיה רביעית לשיטתנו בכך שלא מוזכרות סיבות קונקרטיות לשיבוח, זולת כוחו וגבורתו.


הללויה, הללו עבדי ה', הללו את שם ה'. יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה', רם על כל גוים ה' על השמים כבודו... ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן, מלפני ה' חולי ארץ... ואנחנו נברך יה, מעתה ועד עולם הללויה... הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, ואמת ה' לעולם, הללויה.                          (תהילים קיג- קיז)


בפרק קיד כחלק מאמירת ההלל לקב"ה בהקשר ליציאת מצרים וקריעת ים סוף, אנו מזכירים את כוחו של הקב"ה בהפיכת מים לאבן, "והמים להם חומה". אך בסופו של הפרק אנו משבחים את הקב"ה דווקא על יכולתו להפוך אבן למים, "ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים". איך יכול להיות שאנו מודים לקב"ה על דבר והפכו?! התשובה הברורה לשיטתנו היא, שהחלק הראשון ובתוכו פרק קי"ד הוא בסגנון "שבח", לכן כשאנו משבחים את הקב"ה על יכולותיו אנו משבחים אתו על גבורתו, וכאשר גבורתו מתבטאת ביכולת דו צדדית, הפיכת הרפה לקשה, והפיכת הקשה לרפה נשבחהו על שניהם, כמובן, ונזכיר את מלוא רוחב כוחו. דוגמא נוספת להזכרת שני כוחות הפוכים נמצאת בשבח הגדול:


 


מי כה' אלוהינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות, בשמים ובארץ. (תהילים קיג, ה-ו)


חלקו השני של ההלל (פרק קיח) מתחיל ומסיים בפסוק "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". בתוך חלק זה נמצאות מילות ההודאה המובהקות כ- 5 פעמים. חובת ההודאה נסמכת על מעשיו


של הקב"ה ליחיד ולאומה, ובשל כך אין אנו מוצאים חובת הודאה כלל עולמית או קוסמית.


הודו לה' כי טוב...פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה... אודך כי עניתני ותהי לי לישועה... אלי אתה ואודך, אלקי ארוממך... הודו לה' כי טוב. (תהילים קיח)


 


ב. בברכות השחר ניתן להבין שיש מחלוקת עקרונית ביותר בהבנת מהות הברכות ותפקידן, בין הרמב"ם, הרא"ש ותוס' לעומת 'ספר המכתם' והרמב"ן. הרמב"ם וסיעתו טוענים שברכות השחר הם ברכות הודאה על הנאת האדם, ולכן על האדם לאמרם בקשר ישיר לַמעשה עליהם הם נאמרות. אי לכך יש לחבר ולצרף את ברכותיו, הודאותיו, למעשים עליהם הוא מודה, ואם אין האדם נהנה, אינו יכול לברך. לעומתם בעל המכתם וסיעתו טוענים שברכות השחר הם ברכות שבח, בהם משבח האדם את הקב"ה על תכונותיו. לכן האדם אומרם ברצף בתפילתו, בתור שבח והלל לקב"ה על יכולותיו ומעשיו התמידיים, ולא על הנאתו הפרטית.[13]


 


ג. גם ההבדל העקרוני בין שתי ברכות ההודאה, 'שהחיינו' 'והטוב והמטיב' מובן. ברכת שהחיינו נאמרת בסגנון הודאה, ומוזכרת סיבת ההודאה. לשון הברכה מתייחס אלינו, "שהחיינו וקיימנו", והאדם אומרה לאחר נס שקורה לו, או לאחר שהוא משיג דבר שחפץ בו מאוד. היא נאמרת גם על בשרות טובות ובתנאי שהם נוגעות לו אישית. אמירת ברכת שהחיינו נתקנה גם בכניסת המועדים, בעת שהאדם עצמו מתרומם לרוממות היום המיוחד. הגדרה נפלאה למטרת הברכה אפשר למצוא בדברי הרב גאנצפריד:


כי אין הברכה אלא על שמחת הלב שהוא שמח בקנייתם. (קיצור שולחן ערוך  נט, ז)


לעומתה, ברכת הטוב והמטיב היא ברכת שבח והלל לקב"ה שנאמרת על בשורות טובות, המועילות לכלל ולא ליחיד. היא משבחת את הקב"ה לא על עצם המעשים שבגללם היא נאמרת, אלא על עצם תכונותיו המתבטאות במעשיו הטובים, ואין אנו מוזכרים בה כלל, אלא כולה כלפי שמיא, כלפי הטוב העליון שמשפיע מטובו על הכול.


 


ד. מובנת החזרה המיותרת, לכאורה, של פרקי קלה-קלו שאנו נוהגים לומר במסגרת "פסוקי דזמרא" של שבת. בפרק קלה כותב המשורר בסגנון של שבח והלל, ומשתמש בפעלי השבח 10 פעמים. הוא משבח את הקב"ה על תכונותיו ופועליו, ולא עקב הטובה הפרטית והקונקרטית שגמל לנו:


הללויה, כי טוב ה', זמרו לשמו כי נעים... כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלוקים, כל אשר חפץ ה' עשה, בשמים ובארץ, בימים וכל תהומות. (תהילים קלה)


לעומת זאת בפרק קלו מודה המשורר לקב"ה בכל הפרק על מעשיו הטובים שגמל לו אישית, והוא משתמש רק בפועלי ההודאה.


שבשפלנו זכר לנו, כי לעולם חסדו, ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו.(שם קלו)


                                                                       


ה. גם לגבי ההבדל בין חלקי התפילה ב"שמונה עשרה" ניתן כעת בירור מחודש. שני החלקים מבטאים בדיוק את שני הסגנונות שהצגנו והדגמנו כעת. בשלוש הברכות הראשונות אין אנו מודים על ניסים שנעשו לנו באופן אישי, כי אם מהללים ומשבחים את הקב"ה על כוחותיו ומידותיו. משום כך אין רואים כלל בברכות קשר אל האדם (חוץ מתיאור הקב"ה כאלוהינו, וכן תאור השיבוח על ידי ה'קדושים', שיש שפרשו שהם עמ"י).


האל הגדול הגבור והנורא, אל עליון, גומל חסדים טובים, וקונה הכל... אתה גבור לעולם ה', מחיה מתים אתה, רב להושיע, משיב הרוח ומוריד הגשם... מקיים אמונתו לישני עפר, מי כמוך בעל גבורות, ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה. (מן הסידור)


אולם בשלוש הברכות האחרונות, בהן אנו מודים לקב"ה על טובותיו ונִסיו שגמל לנו, אנו משתמשים בפעלי ההודאה, הברכה האמצעית נקראת ברכת ההודאה, ואנו מדברים רבות עלינו ועל השפעות הטוב האלוהי עלינו.


מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלקינו ואלקי אבותינו לעולם ועד, צור חיינו, מגן ישענו... נודה לך ונספר תהילתך על חיינו המסורים בידך, ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל נִסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך...(מן הסידור)


 


ו. ברצוני לציין חטיבת מזמורים שאנו נוהגים לאומרה כל יום, ועליה נאמר בגמרא:


יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום... כי קאמרינן בפסוקי דזמרא. (שבת קיח, ב)


כפי שנראה בהמשך, חטיבה זו היא הוכחה מוחצת לשיטתנו, הטוענת שיש הבדל עקרוני בין פרקי הודאה חד-פעמיים, לבין פרקי שבח תמידיים. פרקים אלו (תהילים קמה-קנ, בנוסף לכמה פסוקים בתחילת ובסוף "אשרי"), שבהם בחר דוד, נעים זמירות ישראל, לסיים את ספרו, ומסדרי התפילה קבעו לאומרם כל יום, לפני תחילת הבקשות והתחינות, הם פרקי שבח מובהקים, לפי כל הקריטריונים שהצגנו:


א. שורשי ההלל והשבח המובהקים נמצאים בהם כ- 50 פעמים.


ב. גבורות ה' נזכרות מספר רב של פעמים, וזהו תוכן השבח.


ג. השבח כולל את כל האנושות והיקום, והמילה "כל", לדוגמא, נאמרת בפרק קמ"ה כ- 15 פעמים.


ד. השבח הוא נצחי, ומבוטא לזמן ממושך.


ה. אין כמעט פעלים והקשרים לגוף שני, אלא תאור פעולות הקב"ה בגוף שלישי. נביא רק כמה פסוקים מקובצים לשבר את האוזן:


תהלה לדוד, ארוממך אלוהי המלך, ואברכה שמך לעולם ועד; בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד; גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר; דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו; תהילת ה' ידבר פי, ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד; גדול ה' ורב כח, לתבונתו אין מספר; הללויה, הללו את ה' מן השמים הללהו במרומים; הללהו שמש וירח, הללוהו כל כוכבי אור; הללוהו בגבורתיו, הללהו כרב גדלו; כל הנשמע תהלל יה, הללויה[14]


 


מועדי ישראל


אבקש להדגים כעת את חילוק הסגנונות שהראינו בשלשה חגים, בהם סגנון ההודאה בתפילת החג מבוטא הן לפי מהות החג והן לפי מהות ההודאה או השבח.


סוכות


כשאנו אומרים את פרקי ההלל בחג הסוכות אנו מנענעים בארבעת המינים שבידינו, על סמך המשנה במסכת סוכות (ג, ט). הנענוע הוא בשלוש מקומות בתוך פרקי ההלל והם "הודו", "אנא ה'" ושוב ב"הודו". מנהג זה עלול להראות מוזר ללא ההקדמות שהקדמנו. אין אנו מנענעים סתם כך בתוך הפרקים, אלא החל מתחילת החלק השני של ההלל, שהוא חלק ההודאה. ההסבר לנענועים[15] אם כן הוא, כמין "שירת הטבע", שבו האדם מביא את תוצרתו,[16] והטבע מצטרף כביכול אל האדם בחלק ההודאה הספציפית על יבולו של האדם בשנה האחרונה. "הישות החדשה" הזאת מודה לקב"ה ומראה את מעשיו הברוכים. סוכות, חג האסיף, הוא הזמן המתאים ביותר להודות לה' על היבול של השנה החולפת, שכן ידוע שענף החקלאות הוא הענף שהכי מושפע מגרמי השמים ומתופעות עליונות שאין לאדם שליטה עליהם. לכן דווקא במקצוע זה, החקלאות, שהיה בעבר נחלת הכלל, יש צורך רב להודות לקב"ה, שבו תלויה עיקר ההצלחה באופן גלוי, ולא כבשאר העניינים ששם הכל תלוי בו, אך באופן נסתר ולכאורה טבעי.


 


חנוכה


בחנוכה אנו מוצאים שני פנים. פן אחד הוא של חג קוסמולוגי טבעי, שכבר האדם הראשון חגג.


ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך... עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים.   (עבודה זרה ח, א)


בחג זה משבחים כל יצורי עולם את הקב"ה על בריאת העולם ועל המסלול והחוקים שטבע בעולם. חג זה, שהוא בימים הקרים ביותר והקצרים ביותר, חל בימים החשוכים ביותר שכן הוא בסביבות ראש חדש טבת. בחנוכה אנו מצווים להגביר את האור והחום, לא לאבד תקווה, לראות את הפרספקטיבה של העולם, לראות איך ממלכות רבות רצו להשמידנו ואנחנו מדליקים נרות באופן של מוסיף והולך, ומדליקים עבור כל אחד ואחד מבני הבית להראות שבקשת ההשמדה נהפכה לגידול והתרבות, ו"כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב). החג הטבעי בא ללמדנו שגם כשנמצאים בשעות משבר, יש  לראות את אור המנורה, ולהבין שהעולם רק מוסיף והולך.


פן שני בחג הוא ההודאה הספציפית של עם ישראל על הנס שנעשה ליהודים בימי מתתיהו, והנצחון הכמעט בלתי אפשרי שארע בזמנם. החשמונאים קבעו בימי החג שכבר היו כחג שבח עולמי, גם את פן ההודאה של עם ישראל, וכך יצא לנו שילוב של סגנונות המתבטא בתפילה:


וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול.  (מן הסידור)                                              


 


פסח


בליל הסדר אנו אומרים רק את פרק קלו, "הלל הגדול", מצמד הפרקים קלה-קלו. ואנו משמיטים את פרק קלה מההגדה, כי בפסח אנו מדגישים את הרגשתנו כאילו אנו יצאנו ממצרים, על סמך החובה של כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ולכן הסגנון המובא הוא סגנון ההודאה, שנמצא בפרק קלו, וסגנון השבח שנמצא בפרק קלה הוא משני יותר.


 


סיכום


לאחר שראינו שישנם שני סגנונות של הודאה: סגנון ההודאה על המעשים הטובים, וסגנון שבח והלל בשל תכונות, גבורות וכוחות, יש צורך לדרג ולהסדיר את היחס בין הסגנונות. הדרוג אינו מבטא את חשיבותם, שכן אנו מוצאים את שניהם, ולשניהם מקום בעולמנו, אלא לדרגם ולמקמם


בזמנם הנכון. מתי תפקידו של כל סגנון? מתי סגנון זה צריך להיות עיקרי? ומתי משנהו? דברים אלו הם בעלי אופי כללי, ואינם נוגעים רק לעבודת הבורא בחיי האדם, אלא אף לחייו במובן הרחב יותר.


כשאנו מביטים בשני הסגנונות, אנו יכולים לחשוב שסגנון השבח והלל, שבו אין האדם נוגע בדבר, הוא סגנון נעלה ומרומם ולכן עדיף יותר. אך הדוגמאות שהבאנו לעיל מלמדות, שסגנון ההודאה קודם לעיתים לסגנון השבח. תופעה זאת תלמדנו שהיהדות מעדיפה ברגעי המעשה את סגנון ההודאה, שהוא טבעי ביותר ברגעים אלו, והוא אף מתחייב מבחינת הכרת הטוב. היהדות אף קבעה שברכות מיוחדות, כגון "כוחו וגבורתו מלא עולם", "עושה מעשה בראשית" וכדו', יאמרו רק במקרי התרוממות רוח, כגון ראיית ים, ברק או קשת, או שמיעת רעם או בשורות טובות. קביעה זו מראה, שעל אף שתופעות אלו נמצאות גם ללא הקשר הזמני של המברך עליהם, ההלכה קבעה שחשיבותן תבוא לידי ביטוי רק בעת המפגש עמן, ובעקבות השינוי הפנימי, הנפשי, שחל עקב המפגש האנושי עם התופעות הללו. דוגמא נוספת מופיעה במסכת תענית בה נפסק שאין להזכיר 'גבורות גשמים' כל השנה, אף על פי שגבורותיו של הקב"ה הם נצחיות, והם נכונות לימות החמה כמו לימות הגשמים.


מצינו בגמרא (שבת קיח) ש"האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף", כעת פירוש משפט זה ממש נפלא. אדם שמשתמש בלשון הודאה בכל יום, על מעשה ספציפי, הוא מחרף ומגדף, כי הוא יוצר תחושה שיש לנו רק מעשה ספציפי וקונקרטי אחד שעליו אנו יכולים להודות לקב"ה, ואין בלתו.[17] אך, מצד שני, אין ליפול לקיצוניות השניה שתתבטא באי אמירת הלל כלל, בשל החשש הנ"ל, אלא ברגעי מעשה אנו חייבים להודות לה' הן מהבחינה הטבעית והמוסרית, והן מהסיבה שסגנון זה בשעתו הוא חזק מסגנון השבח הנצחי. ההלכה העדיפה להביא לידי ביטוי את סגנון הודאה בזמנים המוזכרים, כי סגנון זה בזמנו הוא חזק ביותר, והאדם מלא אנרגיה הרוצה לפרוץ ממנו. כשאנו קמים בבוקר ופותחים את עינינו, ורואים מסביבנו את כל היקום מתעורר, מן הדומם, דרך הצומח ועד לעולם החי והאנושות, המילים הראשונות שיצאו מפינו הן:


מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. (מן הסדור)


כמובן, יש לזכור כי התופעות שגורמות לנו להודאה מוכיחות את יכולת הקב"ה ואת תכונותיו, ועל כך יש לשבח ולהלל את הקב"ה בעיקר בימי שגרה אפרוריים. בשל כך נמצא פעמים רבות בהן סגנונות ההודאה והשבח מתערבים זה בזה, ושניהם מוצאים את מקומם ונחיצותם. דוגמא מאלפת אפשר למצוא בברכה השניה בברכת המזון שהיא, לכאורה, ברכת הודאה מובהקת. מוזכרים בה פעלי ההודאה, היא רוויה בפעלים בגוף שני, וסיבות ההודאה מוזכרות בה לרוב:


נודה לך ה' אלוהינו על שהנחלת לאבותינו, ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועל בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו, ועל חוקיך שהודעתנו, ועל חיים חן וחסד שחוננתנו... (שם)


ובהמשך הברכה אנו מוצאים שהסגנון השתנה בתוך משפט אחד מסגנון הודאה לסגנון שבח, שבו נמצאים הפעלים המתאימים, השבח נאמר על ידי "כל חי", משך השבח ארוך ונצחי וכדו':


ועל הכל ה' אלוהינו אנחנו מודים לך, ומברכים אותך יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד.                                                                                  (שם)


אפשר לומר שאין כמעט מקום בעולם עבודת ה' המתבטא בסגנון אחד בלבד, שכן השבח הוא על מסכת מעשים מרובים שעליהם אנו מודים, וכן אנו מודים על תכונות הקב"ה שאנו משבחים אותו בהם. תפקידנו, אם כן, הוא להתבונן ברגע שאנו נמצאים בו ולהשכיל למקד את עבודתנו במיקוד המתאים ובסגנון המתאים.


 




1. ועל כך יעיד חזקיהו שבגלל חסרון השירה  (הכרת טובה והודאה) שלו, נפסל מלהיות משיח.


2. "ומיד שיעור משנתו יזכור חסדי ה' יתברך שמו אשר עשה עמו שהחזיר לו את נשמתו אשר הפקידה אצלו עייפה, והחזירה לו חדשה ורגועה... ויודה בכל לבבו לה' יתברך על זאת. ובעודו על משכבו יאמר: מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" (קצור שלחן ערוך לרב שלמה גאנצפריד א, ז).


3.  הגמרא (ברכות ס, ב) מחפשת את המקור לחובת האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. היא מציינת כמה פסוקים, מתוכם נביא שניים. "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא" (תהילים קטו), יש לציין שפסוק זה הוא מפרקי ההלל. וכן "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך" (איוב א, כא) שנהוג לאמורו בהלווית האדם לבית עולמו. יש לשים לב שגם בפרקי ההלל ברגעי השמחה הנעלים של עמנו בעת מועדיו וחגיו נזכר ביטוי זה, "יהי שם ה' מבורך" (תהילים קיג, ב).


4. אחר סיום המאמר, הראני הרב צחי את החילוק שהעלינו מפורש בדברי המלבי"ם, בספרו 'יאיר אור' אות ל, סעיף ז: "להודות ולהלל- להודות על טובותיו, ולהלל בספור שבחיו".


5. פרקי ההלל הם פרקים קיג - קיח בתהילים, הנאמרים בתוך מסגרת של ברכת המצוות בתחילתו, וברכת השיר בסופו. מקור לאמירת ההלל אפשר למצוא בפסחים קיז, א: "והלל זה, מי אמרו? נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתם". במסכת ערכין מונה הגמרא את הימים שגומרים בהם את ההלל, ומסבירה מדוע אין אומרים הלל בראש חדש, בראש השנה, ביום הכיפורים ובששת ימי הפסח. (יש לציין שאמירת ההלל בראש חדש אינה אלא מנהג ולא דין, ועל כן, קהילות הספרדים אינם מברכים על אמירתו בתחילה ובסוף. בפסחים קיז, א מציינת הגמרא כמה שיטות תנאים המביאים מקור היסטורי להלל: חנניה, מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנאצר הרשע, חזקיה וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב, מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע. וישנם אף מקורות לאמירתו בזמנים קדומים יותר: בימי יהושע ובימי דבורה, ואפילו בימי יציאת מצרים אמרו הלל המצרי.


6. ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לבין התוספות והרא"ש בקשר לברכת השכוי, האם מברכים אותה גם ללא שמיעת התרנגול, ומחלוקתם תלויה בהבנת ההודאה בברכה. האם אנו מודים על שמיעת התרנגול, או שהוא רק סימן לסיבת ההודאה האמיתית שהיא הנאת מאור היום.


7. מחכמי נרבונה, תלמידו של ר' שמואל בן שלמה שקייל. מצוי בידנו ספר חידושיו על סדר זרעים ומועד (על פי סדר הרי"ף, וכן שותי"ם בודדים לחכמי פרובינציה).


8. גאון בסורא לאחר רב שר שלום. תשובותיו כונסו על ידי מוסד הרב קוק (מהדורת ר"ש וינברג, ירושלים תשל"ו).


9. גאון בסורא אחרי רב נטרונאי (עיין לעיל). חיבר סידור הכולל הלכות תפילה ומועדים (הסידור נחשב לסידור הקדום ביותר המצוי בידינו).


 כך פסק הרמב"ם על סמך הגמרא בברכות לד, א שקבעה שאין להוסיף שאילת צרכים בברכות הראשונות והאחרונות מאחר שהן נועדו להקדים שבח לבקשות ופרידה לאחר הבקשות.


10. על יסוד זה בנו רס"ג (בהקדמה למאמרו השלישי, בספרו "אמונות ודעות") ובעקבותיו ראשונים ואחרונים, כגון רמח"ל (בספרו דרך ה' חלק א, פרק ב), תורה שלמה ביחס לתאור הקשר בין בורא העולם לבריאתו. טענתם היא שכל בריאת העולם היא טובה מאת הקב"ה שהוא מקור הטוב, ובשל טובו ברא את העולם כדי שיוכל להיטיב לבני האדם על מעשיהם, וזהו אחד מהמקורות לחיוב הברואים להישמע לצו העליון.


11. חובה עלינו להבהיר שאין בדברינו משום ראיות מוחלטות, אלא שהממד הנוסף שהעלנו לגיטימי ומתקבל על הדעת. חלק מהטיעונים נשענים על משענת יציבה, וחלקם פחות. סננתי את כל מה שנותר רחוק מהסברה הישרה, אך עדיין אין כל ההוכחות מופתיות. בסיכומו של המאמר נתייחס גם לשאלה זו של ערבוב ובלבול הסגנונות לפרקים.


12. מומלץ מאוד להסתכל בבירור הלכה למסכת ברכות ס, ב, ציון ו-ז. (מוסד הלכה ברורה) שמסבירים את המחלוקת הנ"ל כשיטתנו בפשטות ובבהירות, כדרכם.


13. במסגרת דיוננו בפרקי "פסוקי דזמרא", ברצוני להעלות מחלוקת מוכרת בין נוסחאות הסידורים בקשר למיקומו של פרק התפילה המתחיל "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו". בנוסח אשכנז, פסוקי הודאה אלו נמצאים בתוך מסגרת "פסוקי דזמרא", המתחילה בברכת "ברוך שאמר" ומסתיימת בברכת "ישתבח". לעומת זאת, בנוסחים האחרים נמצא את פרק ההודאה לפני תחילת חטיבת "פסוקי דזמרא". מחלוקת זאת, אף שנראית לכאורה מטעמי הלכה יבשים, יכולה על פי דרכנו להתברר מחדש. בהסתייגות מוקדמת אפשר אולי לטעון שעיקר מחלוקת הנוסחים הוא בהבנת מהות פרק ההודאה, כפרק בסגנון הודאה, לפי נוסחי ספרד ועדות המזרח, שהוציאו את הפרק מחטיבת השבח, או לחילופין כפי שהבין נוסח אשכנז שעיקרו של הפרק הוא בסגנון השבח המתאים מאוד לכל החטיבה, ולכן הכניסו אותו פנימה.


14. אנו מוצאים כמה הסברים לנענועים שאפשר לחלקם בצורה גסה לשני כיוונים: תפילה ובקשות לעומת הודאה ושבח. בכיוון השני אנו מוצאים את המדרש (ויקרא רבה ל, ב) שמציין שארבעת המינים הם ההוכחה של עם ישראל בהצלחת תפילותיו ותשובתו בתחילת החודש, על פי הפסוק "אז ירננו עצי היער (על ידי עצי היער), מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ". אנו מוצאים בפיוטי הקרובות הנאמרים בסוכות כמה פעמים את העיקרון של ההלל על ידי ארבעת המינים: "אקחה פרי עץ הדר... להלל בו בהדר; ...ובארבעת אלה תאב, להללו בהם כאב" (וכן מצוי בויקרא רבה ל, טו).


15. מוכרחים לציין שאין ארבעת המינים מבטאים בצורה אופטימלית את יבולו של האדם, שכן אין האדם מגדל ערבות בתור גידול חקלאי, וכן הלולב אינו החלק בו האדם רואה את תוצרתו השנתית. יש לומר שכנראה האתרוג כן היה גידול חקלאי, את ההדס גידלו לבשמים, והלולב מייצג את התמר שהיה גידול חקלאי, והוא נבחר מסיבות אחרות, גם הערבה באה מסיבה אחרת, ואכמ"ל.


16. ומתרצת שם הגמרא שבכל יום אנו אומרים את פרקי הללויה (קמה- קנ). פרקים אלו הם פרקי שבח מובהקים, כפי שכבר הוכחנו, ולכן ראוי לומר אותם כל יום.

 

 

בית המדרש