ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אחרי האונס: מדוע אמנון שנא - בעוד ששכם אהב?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

דרשה אשר שמה בפיה של דינה את מילותיה של תמר, מדגישה את ההקבלה הניגודית בין שתי פרשיות האונס. אך מדוע בעוד שכם מחזר אחרי הסכמת יעקב לנישואיו לדינה - אמנון משליך את תמר מביתו למרות כל תחנוניה?

 


"[וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר...] וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ" (בראשית ל"ד, כה-כו) - ר' יודן אמר: גוררים בה ויוצאים... אמר ר' הונא: אמרה "וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי" (שמואל ב' י"ג, יג) - עד שנשבע לה שמעון שנוטלה [ונושאה לאשה]. בראשית רבה פ', כו.


מדוע שם המדרש בפיה של דינה, פסוק אותו אמרה מאות שנים לאחריה תמר, בעת שנאנסה על ידי אמנון? מה ראה הדרשן להשוות בין שתי הדמויות ולקבוע כי דינה, כמו תמר, העדיפה להישאר בבית האנס (שמ"ב י"ג, טז-יז)? נראה שהתשובה לשאלות אלו, טמונה בכך שדרשתנו משתייכת לאותן הדרשות שמגמתן היא העצמת המקבילות המקראיות הקיימות בין שתי הפרשיות.


כשם ששכם בן חמור, שביצע את האונס היה בנו הבכיר של השליט המקומי - כך היה אמנון אמור להיות יורש העצר של המלך דוד.  דינה היא הבת היחידה של יעקב המוזכרת בכתובים, ואף תמר היא הבת היחידה ממשפחת המלוכה של דוד, שהמקרא נוקב בשמה. אבי הנערה יעקב, כמו דוד, לא מגיב לאונס בצורה פעילה, כך שלבסוף אחיה פועלים. בשני המקרים האחים מן האם בוחרים להרוג כנקמה, תוך מעשה רמאות המציג אותם כמי שמעוניינים להשלים עם האנס: מתוך ברית רמיה שמעון ולוי הורגים את שכם (האדם והעיר), וגם אבשלום הורג את אמנון, לאחר שהזמין אותו כידידו לחוג עמו את גזיזת הצאן.


בשתי הפרשיות המקרא מתאר רגש המכונה 'אהבה' של האונס כלפי הנאנסת - "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָה" (בראשית ל"ד, ג) אל מול "וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד" (שמ"ב י"ג, א). עם זאת, בשני המקרים גם מתוארת האכזריות של האונס, המכונה 'עינוי' - "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית ל"ד, ב) אל מול "וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ" (שמ"ב י"ג, יד). בשני המקרים המקרא משתמש בלשון כמעט זהה לגינוי המוסרי של המעשה: נראה שהמקרא ממש שם את מילות הפסוק "נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה" (בראשית ל"ד, ז),  בפיה של תמר, המתחננת בפני אמנון: "כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת" (שמ"ב י"ג, יב).


אך נראה שדרשתנו שמעבה את ההקבלות הללו כאשר היא קובעת שדינה ביקשה להישאר בבית האנס - מעצימה לא רק את ההקבלה בין שתי הפרשות, אלא גם את ההנגדה בין שתיהן. אל מול השתוקקותו ומאמציו הגדולים של שכם להשארת דינה בביתו ולהסדרת הנישואין עמה - עומדים תחנוניה של תמר להישאר בבית אמנון, ותגובתו האכזרית של אמנון: "וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ" (שם יז). בעוד שתמר התחננה בפני אמנון "וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ" (שם יג) אך נתקלה בסירוב מר - דווקא שכם ניגש לאבי הנערה והיה מוכן לשלם מחיר כבד בכדי לשאת את דינה לאישה.


נראה כי הסיבה לכך נעוצה בהבדל המרכזי שבין שכם לאמנון: בעוד שבמעשה שכם מתואר קודם כל האונס - ורק בעקבותיו אוהב שכם את דינה ומעוניין בה, במעשה אמנון מתוארת ה'אהבה' של אמנון לתמר לפני האונס (מתוך הנחה שגם רגש רדוד של משיכה גופנית, ניתן לכנותו 'אהבה') - אך לאחריו: "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד - כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי" (שמ"ב י"ג, טו).


על רקע תחנוניה של תמר להישאר בבית אמנון, ניתן להבין את הרקע של מצוות התורה במקרה של אונס בתולה "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (דברים כ"ב, כט). ציווי זה הנראה תמוה מנקודת מבט מודרנית, מובן יותר על רקע המציאות התרבותית-חברתית בה כנראה האפשרות הטובה ביותר מבחינת הנאנסת, היא להישאר בביתו של האנס כאשתו. ציווי התורה ודבריה המפורשים של תמר לפיו גירושה הוא "הָרָעָה הַגְּדוֹלָה" - אף יותר מעצם אינוסה, מורים על כך שהתנהגותו של אמנון היתה לכאורה עוד פחות מוסרית ממעשיו של שכם.


עם זאת, נראה שניתן להסביר את ההבדל בין שני האישים דווקא על רקע השתייכותו של אמנון לזרע ישראל. שכם לא חש תחושה של בושה על מעשיו, ואף לא ראה סתירה בין מעשיו לבין הצעתו ה'מהוגנת' ליעקב להתחתן עם ביתו. פתיחת מערכת היחסים הזוגית באונס אכזרי, לא היתה נראית לו בעייתית באופן שיגרום לו לוותר על אותה האשה שליבו נמשך אחריה. כפי שניכר מהמשך הפרשיה, התרבות שבה חי וגדל שכם לא ראתה במעשיו מעשים של דופי - ואולי זו גם ההצדקה לענישה הקולקטיבית בה נקטו שמעון ולוי.


לעומת זאת, ניתן להסביר את שנאתו של אמנון לתמר, כבבואה לשנאתו לעצמו על שנפל בחטא - שכן אף הוא ידע ש"לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל". בכל פעם שהביט אמנון על תמר, נאלץ בעל כורחו להיזכר עד כמה שפל וחוטא הוא, עד כמה היה עבד ליצריו האפלים. ייתכן שכדרכם של חוטאים, אף נטה להאשים אותה בחטאיו - ולראות ביופיה את הסיבה לחטאיו ולנפילותיו. בין כך ובין כך, לא יכל לסבול את נוכחותה, ובמקום לשנוא את עצמו על מה שהינו - העדיף לשנוא אותה על שלכאורה הביאה אותו לידי כך.


נראה כי דרישתה של התורה "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" - לא נועדה לאנשים כשכם, שכלל לא חשים בושה על חטאיהם. דרישה זו מופנית דווקא לאותם אנשים שתגובתם הטבעית לחטא הנוראי - היא רצונם להתנער מן החטא ולהתנתק ממנו. לאותם אנשים פונה התורה בתביעה קשה: למרות רצונך המצטדק להתרחק מרגעיך השפלים ביותר ולהטילם אל תהום הנשיה - הדרך האמיתית לתיקון חייבת לעבור דרך פיצוי מקסימלי של נפגעי רגעים אלו (והשווה להשארתה של בת-שבע בביתו של דוד לאחר תשובתו - ואף להבטחתו להקים את זרע המלוכה דווקא ממנה). דווקא מחטא נוראי שכזה, נוכל גם אנחנו ללמוד שתשובה אמיתית איננה השלכת העבר מאחורי גבך תוך האשמת האחר בחטאיך - אלא לקיחת אחריות אישית תוך עמידה כנה אל מול טעויותך.


המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון'


 

 

 

בית המדרש