ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פרק ב - מרגלי יהושע:חלק א

ע"י: הרב צחי הרשקוביץ

זהו שיעורו הרביעי של הרב צחי הרשקוביץ על ספר יהושע. השיעור דן בחלק הראשון של פרק ב´

 


יהושע פרק ב


(א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה: (ב) וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: (ג) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ: (ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: (ה) וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: (ו) וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג: (ז) וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם: (ח) וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג: (ט) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: (י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: (יא) וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: (יב) וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: (יג) וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת <אחותי> אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת: (יד) וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת: (טו) וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת: (טז) וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם: (יז) וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: (יח) הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה: (יט) וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ: (כ) וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: (כא) וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן: (כב) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: (כג) וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: (כד) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ:


 


הקדמה:


חלק מחוקרי ומבקרי המקרא הסיקו שפרק ב מספר יהושע איננו שייך למחבר המשנה-תורתי, אליו ייחסו את כל החצי הראשון של הספר. מניעיהם אינם פילולוגיים ואטימולוגיים, כי אם תוכניים בלבד. הסיבה המרכזית שהניעה אותם לפירוש תמוה זה היא הסברה שהמהלך המלחמתי שמבצע יהושע בפרק זה איננו תואם את המדיניות המלחמתית של המקור המשנה-תורתי. לדידם, פעולות המלחמה המשנה-תורתיות צריכות לנבוע מהוראה א-להית, ורק המעשה הזה (וכן המלחמה הראשונה בעי) היו פעולות ללא הוראה א-להית. בעי אכן העם נכשל, בגלל היומרה לנהל מלחמה אוטונומית, ואילו כאן, מכך שהעם ויהושע בראשו נחלו הצלחה במעשה שילוח המרגלים, סימן הוא שהמקור של הכתיבה שונה. דברים אלו הם חסרי שחר, ומבטאים בעיה עמוקה של חוסר הבנה יחד עם חולשה עיונית מצד חוקרים אלה. המתבונן כיאות בספר יהושע ימצא שלאורך כל אורכו של הספר הקב"ה ממעט ביותר מלהתערב בפעולות מלחמתיות או אחרות של המנהיגות הרשמית של האומה, וכאשר הוא עושה כן דברים אלו זוקקים ביאור והסבר. הכלל המייצג של הספר הוא דווקא יוזמות עצמאיות של יהושע, התואמות את דרך ה', ונובעות ממעיין הנצח של תורת משה (ודו"ק, של התורה, ולא ממקור נבואי ישיר, כפי שביארנו בפרק א חלק ראשון). לפיכך, סיפור המרגלים, כמוהו כציווי לעם להתכונן לקראת מעבר הירדן, וכן שאר הפעולות מכאן ואילך, כולן מייצגות מסורת אחת אחידה של סיפור, ויש התאמה מלאה בין המבנה המחשבתי של הסיפור לתבנית הלשונית והתחבירית שלו. הגורם המרכזי לבלבולם של החוקרים הוא חוסר ההבנה שלהם שהדמיון בין ספר דברים לספר יהושע אינו מחייב זהות. הם אימצו את מודל המלחמות שניהל משה רבינו בעבר הירדן, וביקשו להעתיקו בכח לספר יהושע, בכדי לתת אימות לתזה הקלושה שלהם. אגב כך הם מחקו את כל הסממנים המאפיינים את מלחמות הארץ בהנהגת יהושע, ובכך פגמו בהבנה של המייחד את מלחמות עבר הירדן, בהן משה איננו מנהיג ומצביא כי אם ממלא פקודות מאת המצביא הגדול - מלך מלכי המלכים הקב"ה. מנגד, יהושע הוא המצביא, ולא ממלא הפקודות, בשל האופי השונה של ההנהגה, ובשל השוני בציפיות מהאומה הישראלית בכל הנוגע לאתגר כיבוש הארץ וירושתה. אנו נציע כיצד גם סיפור המרגלים איננו אלא חוליה אחת מני רבות בעיצוב המדיניות המנהיגותית של יהושע, ושל העם כולו עם כניסתם לארץ. העובדה שיהושע אכן שולח מרגלים ללא הוראה א-להית מעידה כאלף עדים על כך שיהושע אכן מבין כראוי את תפקידו החדש, ואיננו ממתין להוראה א-להית. יתר על כן, ובניגוד לעמדתם של חוקרים רבים שלא ירדו לסוף דעתו של מקרא, שליחותם של המרגלים לא נכשלה כלל, והוראותיו של יהושע היו ברורות למדי. עם זאת, נכונה ההערכה (שהיו שותפים לה גם רבים מפרשנינו) שיהושע החל לנוע לכיוון ארץ ישראל עוד בטרם קיבל את תשובותיהם של המרגלים על המוצאות אותם, וכפי שנסביר לקמן זו אכן היתה התכנית כולה, ואין בכך הבעת חוסר אמון או תחושת כשלון לנוכח פעולות המרגלים[1].


 


 


ביאור הפסוקים:


א. וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן - כאמור, יהושע איננו מחכה למצווה א-להית על שילוח המרגלים. כאשר משה שלח את המרגלים שלא בתיאום מלא עם הקב"ה ורצונותיו, הדברים נזקפו לחובתו (ראה לאורך דברים פרק א), והיו בין הגורמים לאי-כניסתו לארץ הקודש. מנגד, יהושע זוכה לבסס את מעמדו כמנחיל הארץ דווקא בזכות יוזמותיו האישיות, והעצמאות בה הוא נוקט. ההבדל נעוץ בשוני שבין שתי הפונקציות אותן ממלאים שני האישים. משה רבינו הוא המתווך, שאמור לגשר בין הקב"ה לישראל, ובתהליך ארוך ועמוק הוא אמור לקבוע בליבם את התודעה של הציפיות הרוחניות הגבוהות של הקב"ה מישראל, ואת צער הגידול של האומה כנושאת דבר ה' במקום ניטראלי - המדבר. מנגד, יהושע הוא כבר מנהיג של אומה מגובשת, פחות או יותר, ומשימותיו הן להוליך את ישראל במהלך בוגר ואחראי, של השתלטות על תא השטח אותו ייעד להם הקב"ה, ובניית חברה מוסרית ורוחנית, המגשימה את האידיאלים שהובעו עד כה בצורה מושגית בלבד, בחיי תורה בארץ.


וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר - בניגוד למשה, שמשלח את המרגלים בפומבי, יהושע משלח אותם בסתר. משה ביקש ליצור אהדה רחבה ליוזמה הא-להית של הנחלת הארץ, ולפיכך שליחותם של מרגליו מחייבת הכרה ציבורית רחבה. יהושע, לעומתו, מבקש מהמרגלים למלא שליחות צבאית קונקרטית, שאין סיבה שעם ישראל יהיה מודע אליה. יתר על כן, וכפי שנעיר לקמן, העם אכן לא היה מודע לפעילות חשאית זו, שכן הוא לא היה קהל היעד שלה. מטרתה של פעולת המודיעין היתה לעורר תסיסה ובהלה בקרב הכנעניים, ללא קשר לעם ישראל. למעשה, ככל שישראל יידעו פחות על פעולה כן ייטב, שכן הם יראו את הערעור בבטחונם העצמי של הכנעניים כמצב טבעי, שאיננו קשור בהתגרות סמויה של ישראל. על ידי כך, מלחמתו המודיעינית של יהושע תנחל הצלחה הן בערעור הכנעניים, והן בהעצמת האומה הישראלית, וראה לקמן.


מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר - אין לפנינו שום תיאור אופי של המרגלים, ודומה שהם היו אנונימיים למדי גם במחנה ישראל, כך שחסרונם במשך כמה ימים יהיה בלתי מורגש. זאת בניגוד למרגלי משה, שהיו נשיאי עדה, קריאי מועד אנשי שם. אין כאן כשלון של יהושע בבחירה של אנשים נטולי מעמד ציבורי, כי אם בחירה נבונה ומושכלת, המעידה על חשיבה ותכנון מדוקדקים. לקמן נעמוד על הלשון מרגלים.


לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ - המשימה של יהושע איננה מוגדרת דיה, כפי שהעירו רבים, ונדמה שהוא לא מסמן בפני המרגלים מטרות מדוקדקות. זאת בניגוד לציפיה שלנו כקוראים, שיהושע יבקש צי"ח[2] מוגדר ואפקטיבי. אולם, הנחת המוצא שלנו היא שסיפור המרגלים נחל הצלחה מרובה, שכן אין שום רמז במקרא לכשלון שלו, לא מצד המרגלים ולא מצד יהושע. לפיכך, אנו נוטים להניח שיהושע איננו מבקש מטרה מוגדרת שכן מטרתם של המרגלים אינה להיות יחידה איסופית, כי אם חוליית לוחמה פסיכולוגית[3]. לאמור, המרגלים אינם נדרשים לספק מידע, אלא הם מתבקשים לעורר מציאות. אם הם יצליחו להביא מידע איכותי על יריחו - מה טוב, אולם זו מטרה משנית בלבד, והיא אינה מטרה ראשית. הם מתבקשים לפענח את הלך הרוחות אשר בארץ, ואף לתרום לו. יתר על כן, יתכן שהמרגלים קיבלו משימה מעורפלת מתוך רצון שהם ימלאו אותה בתוכן לאור הנסיבות. מכאן שלפנינו יחידה מובחרת ביותר של אנשי שדה, המסוגלים לחולל מציאות מלחמתית נוחה, ולא רק לתאר אותה.


וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה - הפעולה אותה מבצעים המרגלים בראשית שליחותם נדמית במבט ראשון ככשלון טוטאלי, הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה מעשית. המשימה הראשונה במעלה של כל מרגל באשר הוא היא לא להחשף. לשם כך לא נדרשת תבונה גדולה מדי. בבואם לבית האשה הזונה, מקום אשר אליו מתקבצים כל אנשי העיר, וכפי שנראה לקמן, גם אנשי המפתח של העיר, מצביעה על חובבנות יתרה. שהרי במקום זה מצויים על פי רוב אנשים קבועים, המכירים איש את רעהו. בוודאי שבעלת המקום מכירה את כל באיו, ומציאותם של אנשים זרים אמורה להדליק נורה אדומה מיידית. יתר על כן, וכפי שנראה לקמן ביתר פירוט, אנשי יריחו ביצעו משימות מודיעיניות משל עצמם, והם היו ומדעים ביותר לנוכחותם של ישראל בעבר הירדן, על גבולו המזרחי, וגם את שאיפות הכיבוש של ישראל הם הכירו (בוודאי לאור מדרשי חז"ל הקובעים שיהושע שלח איגרות לכל תושבי הארץ). אשר על כן, דריכות רבתי ניכרה בכל יריחו, ותפקידם ש המרגלים היה להצניע את עצמם במיוחד לאור תכונה זו. אולם, כפי שנראה לקמן, החלטתם של המרגלים להתחיל את שליחותם בנקודה זו מצביעה על תכנון מבריק ומדוקדק.


 


ב. וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ - המיידיות של הדיווח למלך יריחיו מצביעה על כך שהמרגלים אף לא ניסו להתחבא. יתכן שהם הגיעו בלבוש זר, המזוהה עם ישראל, ובכך חשפו את עצמם מיידית, ואולי אף עוררו את חשדם של יושבי פונדק רחב באמצעים שונים. מכל מקום, כעת ברור שביתה של רחב הוא המקום האחרון למרגלים לדרוך בו, ובוודאי להתחיל את פעילותם. לשיטת הסוברים שתכלית המרגלים היתה איסופית הרי ברור שמשימתם נכשלה לחלוטין, ומעתה ואילך הם עתידים רק לנהל מאבק הישרדות, ללא פנאי לאגירת מודיעין איכותי.


בנוסף, יש לשים לב לשינויי הלשון באשר למשימתם של המרגלים. בפי יהושע נאמר להם "ראו", אמירה כללית, שקשה למצוא לה פרשנות מדוייקת. מנגד, אנשי יריחו סבורים שתכליתם של המרגלים היא "לחפור" את הארץ, כאשר חפירה משמעותה מציאת הטמון והסמוי[4], ניתוח מעמיק של השטח, הכולל דרכי כיבוש אפשריות, יכולת עמידה בפני מתקפה, ונתונים נוספים להם נזקק הקברניט בבואו לצאת למלחמה. לקמן (ז, ב), כאשר יהושע שולח אנשים לעי, הוא מצווה עליהם: "עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת הָאָרֶץ". הביטוי "ריגול" מתקשר בהקשר שם כניתוח סיכויי הכיבוש, ובעיקר הערכה מספרית של כמות הלוחמים הנדרשים וצורת הפעולה המומלצת שלהם (ראה מיד ביאור מבוסס לפרשנות זו). אמנם גם כאן מתוארים השליחים כמרגלים, אולם משימתם אינה משימת ריגול קלאסית. לאמור, בכל שליח ממין כזה או אחר יש מימד של ריגול, בחינת היכולת של צבאו להתמודד עם האתגר. אולם, זוהי מטרה משנית בלבד, פעמים רבות, ולא מטרה מרכזית. חידוד הדברים: חפירה עוסקת בעיקרה בנתונים משמעותיים ובלתי גלויים על האויב (איסוף איכותי), בעוד ריגול משמעו הערכת כוחות המתקפה אל מול האויב (מחקר)[5].


מכאן נסיק שראייה בעלמא אינה פעולת ריגול קלאסית. יתר על כן, גם אצל משה רבינו, שם אכן משתמשים במילה ראייה, המילה המשמעותית יותר היא משרש תו"ר, שמשמעותו היכרות שטחית עם השטח, שמספקת מידע גלוי אך חיוני, שכינויו 'ויזינט' (במדבר יג, ב-כא[6]):


"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן... אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים. וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת".


בספר במדבר תיאר משה רבינו את תכלית פעולת השילוח מצידו, אולם, בתחילת ספר דברים חושף לפנינו משה רבנו את המניעים הכמוסים של ישראל, ושל המרגלים, המבססים את פרשנותנו ביחס לסוגים השונים של הריגול (דברים א, כב-כד):


"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט. וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ".


העם ביקש חפירה, מתוך רצון להתארגן כראוי למתקפה על האויב. אולם המרגלים סיפקו, כנודע, ריגול, הערכת כשירות כוחותינו אל מול האויב (וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם"), ובזה חטאם (וכן טעותו של יהושע, שנבארה לקמן בעסקנו במלחמת העי הראשונה.


מכל הדברים הללו עולה שיהושע איננו מציב בפני המרגלים משימה איסופית, שהרי הוא איננו מגדיר להם את מטרות האיסוף, מה שמוביל אותנו למסקנה שתכלית שליחותם אחרת - לא איסוף מידע, כי אם שינוי תמונת המצב. בקשתו מהם שיראו את הארץ, אינה אלא שייראו בארץ.


 


ג. וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר ... כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ - פנייתו של מלך יריחו לרחב מתמיהה, שכן אם הוא סבור שהמרגלים אכן מצויים אצלה, מדוע הוא מבקש מרחב להוציאם, ואיננו פורץ לביתה בכח הזרוע? אולם, נדמה שמהסיפא של דבריו מתבאר מצבו הנפשי, שמכוחו נגזרות כל פעולותיו. מלך יריחו מצוי בהיסטריה מוחלטת לנוכח המחשבה על חדירה ישראלית לתחומי עירו, והוא מגיב תגובות רגשיות ובלתי מושכלות. נקודה זו עולה מלשונו המגזימה "לחפור את כל הארץ באו", זאת לעומת הלשון שהורו לו עבדיו: "לחפור את הארץ". לפיכך, הוא תולה יהבו ברצונה הטוב של רחב, שען הוא איננו מאמין ביכולותיו לתפקד. וראה בהמשך.


 


ד. וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ - מלך יריחו שלח אל רחב, במשמע באמצעות שליחים, ולא פרץ לביתה להוציאם. טעות זו איפשרה לרחב להצפין את המרגלים אף לאחר שהיא קיבלה את המסר המאיים מצד המלך. אולם, נשאלת השאלה כיצד סמכו המרגלים על רחב שתצילם, ולא תסגיר אותם לידי המלך. נדמה שהצעד שעשו בבואם לביתה ללא חשאיות מיוחדת נועד לכבול את רחב בכח להמשך תכניותיהם. שכן, אם וכאשר יימצאו המרגלים בביתה של רחב - סביר להניח שדינה יהיה כדינם. שהרי מאחר שהיא לא דיווחה עליהם, אלא קיבלה התראה מהמלך, היא תואשם מיידית כמי שהסתירה אותם. אולם, כפי שביארנו, המרגלים לא הותירו לה ברירה, מאחר שנכנסו בפומבי, ומתוך בטחון עצמי לביתה, דבר שגרם לאזעקה מיידית בבית המלך. כך כרכו את גורלה בגורלם. זו גם הסיבה שהם מתחייבים להצלתה בהמשך, שכן הצעד שהם עשו היה, במידה רבה, בלתי הוגן, אך נחוץ כאמצעי מלחמתי (שאיננה צודקת בהכרח, כנודע). הדרך היחידה של רחב להמלט מאימת המלך תהיה להכחיש את נוכחותם בביתה, ולהבהיר שכשם שבאו כך הלכו, ללא מגע משמעותי.


וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה - זו פעולת היתממות, שכן כולם ידעו מנין האנשים הללו באו (כפי שניכר מידיעותיו של המלך). ואכן, אלמלא היתה רחב ממשיכה בדבריה ללא ספק היתה מוצאת עצמה במציאות מסובכת ביותר. אולם, שליח המלך, כמו גם המלך עצמו, כמהים לתוצאות, הן מבחינה אישית והן מבחינה ציבורית. לכן, סיפור המעשה אותו משווקת להם רחב, חרף חוסר ההגיון שבו (היא מטילה, למעשה, את החריות על המחדל על כתפי שומרי המלך) מספק להם קצה חוט חיוני, והם קונים אותו בחפץ לב.


 


ה. רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם - במציאות נורמאלית היו דבריה של רחב נתפסים כחוצפה יתרה, שכן היא מחלקת פקודות לשליחי המלך. אולם, בעורמתה, מנצלת רחב את הפאניקה שאחזה בחיילים ובמשלחם, והם נענים להוראותיה, ראה בהמשך.


 


ו. וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג - רחב נוקטת משנה זהירות, שכן היא יודעת שהרעה טרם כלתה, וברור לה שכעת, עם סגירת החומות שתתואר לקמן, לא תהיה למרגלים דרך קונבנציונאלית לברוח. מציאות זו תאפשר לחיילי המלך לערוך חיפוש נוסף, בו הם עשויים למצוא את המרגלים. פסוק זה איננו אלא תמורת התיאור הקודם "ותצפנו", ואיננו בא לתאר שלב נוסף במחבוא. אולם, מחמת הרצון לשמור על רצף סיפורי מותח, ולא לקטוע את השיח בין רחב לשליחים בתיאור הטרחני של מקום המחבוא, נדחה ההסבר לכאן.


 


ז. וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ - התובנה הטבעית של חיילי המלך היא שהמרגלים יברחו בחזרה למקומם, לכיוון מעברות הירדן. בריחה כזו, יש להעיר, תהיה טעות חמורה, שכן השטח מישורי כמעט לחלוטין, וקשה מאוד למצוא בו מפלט. יתר על כן, מרביתו צחיח, וגם מקורות מים ומזון נעדרים בו. זו הסיבה בגללה הזדרזו החיילים לעוט על השלל, מתוך בטחון גדול שהם יצליחו למצוא את המרגלים. אין ספק שכגודל תקוותם כן יגדל מפח הנפש שיתלווה לכשלונם. יתר על כן, משלא יצליחו למצוא את המרגלים יעצים הדבר עוד יותר את מעמדם בעיני אנשי יריחו, שכבר כעת, כפי שנראה מיד בדברי רחב, רואים את בני ישראל כעם א-להי. כן יגביר הכשלון את תחושת חוסר האונים של אנשי יריחו ביחס למבצרם, שהוכח כבלתי יעיל, וביחס לחייליהם, שכשלו במשימה כה פשוטה, במשך ימים מספר. סגירת השער מלמדת על פחד מפני פלישה נוספת של מרגלים, ואין ספק שהיא הותירה את אנשי העיר בחרדה גדולה, לנוכח העובדה שחוד החנית של כוחות המלך מצוי מחוץ לחומות. נשווה בדעתנו עד כמה תגדל החרדה משתבוא השקיעה והזריחה שלאחריה, והחיילים טרם שבו עם טרפם, וכן הלאה במשך שלושה ימים.


 


ט-יג. נאום רחב:


רחב משתמשת בשם הוי"ה ארבע פעמים בדבריה, ומוסיפה עליו פעמיים את שם א-להים. זאת לעומת פעמיים בלבד בה משתמשים המרגלים בשם הוי"ה, אחת בתשובתם לרחב, ואחת בדווחם ליהושע. שני לקחים אפשריים ניתן ללמוד מפרופורציה זו. האחד - רחב נמצאת במעלה רוחנית גבוהה למדי, חריגה בנוף הכנעני, ותובנה זו (בשילוב של סייעתא דשמיא מופלגת) היא שהדריכה את המרגלים לבחור בה. בחירה זו מצאה עצמה נבונה ביותר. אולם, האפשרות השניה היא שרחב מייצגת היטב את הנוסף הכנעני, ולא לחינם מתאר אותה המקרא כאשה מן המעמד הנמוך ביותר בהירארכיה הכנענית (תהא אשר תהא משמעות הביטוי "זונה" ככל הנראה אין כוונת הכתוב לתארה כאשת רוח מופלגת בחכמה וביראה, וזיל קרי ביה רב). באמצעות נאומה אנו נוכל לדלות מידע חיוני על אודות פחדם של הכנענים הן מהקב"ה, והן מישראל. אם הנאום של רחב מייצג רק אותה, הרי שאין טעם במסירתו ליהושע, שהרי המאבק איננו מול רחב, אלא מול כל יריחו בפרט, והכנעניים בפרט. לפיכך, שומה עלינו להניח שבפיה של רחב הושמו בידי הנביא דברים רוחניים נעלים, שנועדו יותר מכל לטובת קוראי הספר, בחינת מסר א-להי לדורות. כאמור, תפיסתנו הבסיסית את ספרי הנבואה היא כספרים הנושאים בחובם לקחים רוחניים מהותיים, שאמורים לעצב את תפיסת עולמנו במגוון סוגיות. ביחס לספר יהושע תכלית הספר היא לרומם את ערכם של ישראל כנושאי שם ה' בעולם, שכל פעולה שלהם שאיננה נעשית מתוך מניע אגוצנטרי הינה פעולה המחזקת את התגלות ה' בעולם. לפיכך הם גם עתידים לזכות לסיוע א-להי מסיבי, בתנאי שהם יהיו אלה שידריכו וינהיגו את הפעולות, וכביכול יורו לקב"ה את הדרך בה יסייע לישראל. בארץ ישראל יש לעם סמכות אוטונומית מלאה לנהוג בדרך הטוב והישר, המדיניות והמנהיגות בידיהם נתונות, אם וכאשר ילכו בדרך ה'.


לפיכך, אל לנו להתקשות בכל הנוגע ליכולתה האינטלקטואלית והרוחנית של רחב להציג נאום נשגב וקולע כל כך, שכן אחת משתיים, או שנזרקו הדברים בפיה, או שהנביא ביאר את כוונתה מבחינה מהותית, וניסח אותם כמשקפים את התכלית הא-להית שהיו אמורים לייצג, בחינת ניסוח אידיאי ולא מילולי.


וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.


ניתוח רעיוני של דברי רחב מגלה שמצוי בדבריה משחק מרתק בין מפעלות א-להים למפעלות בשר ודם. הניסוח המחוכם של הדברים בא להמשיך את רעיונות היסוד של הספר, והם שדגש חשוב ביותר מושם בארץ ישראל על מעשיהם של ישראל, ואם וכאשר הם יורישו את הארץ במצוות ה', הפעולות המעשיות תתבצענה על ידם, אך מבחינה מהותית אנו נכיר כי דבר ה' התממש, בכוחם ובידיהם של ישראל.


ראה את לשונה של רחב. תחילה: "כי נתן ה' לכם את הארץ", אולם, כיצד חלחלה בקרב העם תודעה זו? "נפלה אימתכם עלינו", "נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם". לאמור, ההכרה העמוקה שהארץ ניתנה לישראל מיד ה' מתורגמת במציאות לפחד עצום (בתיאור כפול, המדגיש את עוצמתו) מפני ישראל דווקא. וכן בהמשך: "אשר הוביש ה' את מי ים סוף", פעולה א-להית מובהקת, אך לא פחות ממנה נולד הפחד כתוצאה מ"אשר עשיתם לשני מלכי האמורי", "אשר החרמתם אותם". הפחד מפני הלא-נודע העל-טבעי הוא פחד מה', אך המורא הגדול הוא דווקא מהפעולות הטבעיות של נצחון וחרם, שמתפרשות בידי הכנעניים כמעשי ישראל. השיא של נאום רחב מגיע בסופו, בקובעה את הקביעה החזקה והמסכמת: "ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם", מפני ישראל, וכל זאת למה? "כי ה' א-להיכם הוא א-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". חשוב לשית לב לשינוי בלשון הנביא משם הוי"ה לשם א-להים, שינוי שמשמעותו רבה בכל מקום. שם הוי"ה מתפרש במקרא תדיר כשם המיוחד בהתגלותו לעם ישראל, ולדמויות נבחרות מהאומה מכוחה (בעיקר משה רבינו, כמובן)[7].


הביטוי ה' א-להיכם מורה על הבנה מעמיקה שהקב"ה, המתאפיין בשם הוי"ה, איננו טרנסצנדנטי, מנותק מן העולם. ההכרה בהיותו א-להי ישראל, במשמע מנהיגם ומקדם, מחייבת אימננטיות מרשימה. מכאן אנו מגיעים לתובנה הכוללת של רחב, שא-לוה זה הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. כלומר, שלא כאלילי העמים, הנהנים משלטון מקומי, המקובל בכל מחוז ומחוז לפי מנהגיו, יש כאן ביטוי שלם של א-להי אמת, שנצחיותו ואמיתתו אינם תלויים בזמן ובמקום. זהו, מבחינת רחב, הערך המוסף שיש לישראל על פני העמים, וערך זה הוא המזין את כוחם הצבאי, ומעורר את יראת העמים.


כמובן שיש קשרים לשוניים ברורים בין פרשיה זו לפרשת המרגלים של משה, אולם ברור שקשרים אלה אינם אלא הנגדה. המרתק הוא שאת מה שלא הבינו אז ישראל כולם, מבינה כעת רחב, הזונה הכנענית.


כעת יש לחקור למי נדרש נאום מלהיב זה של רחב. אין ספק שעם ישראל, שלא היה מודע כלל למהלך שילוח המרגלים, ואף לא לתוצאותיו, איננו קהל היעד של הנאום. גם המרגלים, שאמנם לא מתוארים במקרא במיוחד כאנשים גדולים, אולם סביר להניח שיהושע לא היה מבזה עצמו ושולח מפשוטי העם למשימה כה רגישה וחשובה, אף הם אינם זקוקים לנאום נפלא זה, שכן הם כבר משוכנעים. קל וחומר שיהושע, ששמע דברים דומים, אם כי בניסוח שונה, מפי הגבורה, איננו זקוק לחיזוק מרחב הכנענית. ומכאן אנו מגיעים למסקנה שנאומה חוצב הלהבות של רחב היה, למעשה, נאום אילם, שלא חילחל בקרב האומה, ולא חדר לתודעתה. אשר על כן, מדוע מגולל הנביא דברים אלו בשם רחב?


נדמה שמטרת הנאום אינה שיישמע וישפיע בפני ישראל בדור ההתנחלות, כי אם לחשוף בפני הקוראים אמת יסודית ובסיסית, עד כדי כף שאף הזונה הכנענית מודעת אליה. בעזרת המנגנון המחוכם של נאום רחב, המזהה בין פעולות הא-ל ופעולות האדם בכל הנוגע למאמצים המלחמתיים על ארץ ישראל, למד הקורא שערכם של ישראל רם ביותר, ובנוסף הוא מבין שאמירה זו איננה מופשטת, כלי לשכנוע פנימי של האומה, כי אם נחלת קבוצות אוכלוסיה רבות משל אויבינו המושבעים[8].


תגובות,הערות והארות (ענייניות) יתקבלו בברכה והרב ישתדל להשיב עליהם




[1] ראה רש"י, רד"ק, ועוד פרשנים רבים שהתקשו בשאלה זו.


[2] צי"ח = 'ציון ידיעות חשובות'. הצי"ח הוא מאבני היסוד של כל יחידה מודיעינית, המורכבת מכלי איסוף וכלי מחקר. הגוף המחקרי (בהקשר שלנו - יהושע) איננו יכול לצפות מהגוף המתמחה באיסוף (אצלנו - המרגלים, מקור יומנטי, אנושי) שיהיה בעל יכולת לבחור מטרות מודיעיניות, וכן למקד עצמו באוםי המודיעין המבוקש. יש צורך בהפעלה נכונה של גורמי האיסוף ובמקצועיות רבה שלהם. איש איש בתחומו.


[3] לפירוט נאה על אודות הלוחמה הפסיכולוגית ראה ר' שלייפר, 'לוחמה פסיכולוגית בישראל - עיון מחדש', עיונים בבטחון המזה"ת 50 (יולי 2002), מרכז בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים. לסקירה היסטורית על הלוחמה הפסיכולוגית בעת העתיקה (אם כי למרבה הצער החוקר לא הגיע ליהושע בן-נון, מושא שיעורנו) ראה http://www.psywarrior.com/psyhist.html, במאמרו של מייג'ור אד ראוז (צבא ארה"ב בדימ'). בעיקר חשוב להביא משם את המובאה של סאן צו, מגדולי הטקטיקנים הצבאיים שקמו באנושות, שדבריו הולמים ביותר לספר יהושע (תרגום שלי):


"עדיף ללכוד את כל צבאו של האויב מאשר להשמידו; עדיף לשבות פלוגה, מחלקה או חוליה של האויב מאשר להשמידן. שכן, מאה נצחונות במאה קרבות אינם תוצר של כשרון. מנגד, להכניע את האויב מבלי להלחם - זוהי שלמות עליונה. לפיכך, הצעד הראשון במעלה במלחמה הוא לתקוף את האסטרטגיה של האויב. צעד נחות ממנו הוא לשבש את הבריתות המדיניות של האויב. צעד נחות יותר הוא לתקוף את צבאו של האויב, והנחות מכולם - לתקוף את עריו".


כפי שנדגים בהמשך הפרקים, וכקביעת חז"ל, היתה העדפה גדולה של יהושע וישראל להמנע מלהלחם באוכלוסיה אזרחית. גם כאשר נאלצו להלחם, העדיפו להגיע להכרעה עוד לפני תחילת הקרבות. מנגד, על השאלה המוסרית של דין "לא תחיה כל נשמה" נעמוד בהמשך הפרקים, ונבחן את יישומה לאורך הספר.


[4]  אבן עזרא דברים א, כב: "כי החופר יחפש מה שיש בסתר". ראה גם מלבי"ם על אתר.


[5] השווה בראשית פרק מב, שם משמש התואר "מרגלים" שבע פעמים כהאשמה חריפה של יוסף כלפי אחיו.


[6] השווה דברים א, לב-לג:


וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם. הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם:


 


 


[7] לנקודה זו ראה שמות ו, ב-ח:


וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.


רבים התעסקו בפסוקים הראשונים של התגלות יסודית זו, ובעיקר בשניים הראשונים, המתארים את הפער האיכותי בין מרע"ה לאבות. אולם, המתבונן בעין חדה ימצא שאין שום אפשרות פרשנית לנתק בין המימרה הפותחת את הפרשיה: "אני ה' ", לבין המשך הדיבור של הקב"ה למרע"ה. זאת בשל העובדה שההיגד היסודי הזה חוזר ונשנה עוד שלוש (!) פעמים. המתבונן בפרשיה כולה ימצא שהצידוק להבחנה בין משה לאבות אינו תלוי (לפי המתואר כאן) בשוני במעלתו הרוחנית של משה, כי אם בעובדה שהוא פועל כמנהיג של אומה, בעוד הם היו אנשים פרטיים. לאמור, שמו של ה' מתגלה במלוא עוזו רק באמצעות ההנהגה הרוחנית השלימה של ישראל ומכוחה. אף משה רבינו בכבודו ובעצמו איננו יכול להיות בשיח עם שם הוי"ה ללא מעמדו כמנהיג האומה. ראיה מכרעת לכך היא שבהתגלות הראשונה של משה, בטרם נתמנה בפועל למנהיג האומה, הוא קיבל את דבר ה' בסנה ממלאך, ולא מה' ישירות. רק כאן (ולא כאן המקום להאריך מה השתנה בתווך) זוכה מרע"ה למעמד הנשגב של שם הוי"ה.


יתר על כן, המתבונן ימצא ששלושה שלבים שונים של התגלות שם הוי"ה מתוארים כאן, וכל אחד מהם מוכתר בהוראה "אני ה' ". השלב הראשון - יציאת מצרים. השלב השני הוא "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", במשמע - מתן תורה. אולם, שלא כבשלב הראשון, שם היתה רק אמירה לבני ישראל, אך לא נבעה מהם ידיעה, הדיון כאן הוא על 'ה' א-להים', ולא על שם הוי"ה. הפעם הראשונה בה זוכים ישראל לידיעה, כלומר הבנה וחיבור מלאים, עד כמה שניתן לשכל האדם להשיג, נמצאת בארץ ישראל: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' ", אני ה' כעובדה, ולא כאמירה מבחוץ. קרי, נוכחותם של ישראל בארצם, כאומה עצמאית ובוגרת - היא מימוש האמירה אני ה' בצורתה המלאה ביותר במציאות. הכל תלוי במעלתם של ישראל, ולא של מנהיגיהם, גדולים ככל שיהיו.


[8] אנו מוצאים פעמים מספר במקורות יראה עזה של נכרים לנוכח הקשר שבין ישראל לקב"ה, והדוגמה המובהקת ביותר לכך היא בהלתם של הפלישתים לנוכח הבאת אורן הברית לתוך מחנה המלחמה הישראלי (שמואל א ד, ו-ח):


"וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה. וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱ-לֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱ-לֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱ-לֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר".

 

 

בית המדרש