ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ארץ ישראל השלמה

ע"י: הרב שי פירון

מלחמת ששת הימים למדה אותנו שהחלום בר מימוש. למדה אותנו לשאוף לעיצובה של חברת מופת מוסרית, לחנך לאחריות ולשליחות: בהתיישבות, בצבא, בחינוך כמו גם בעולם האקדמיה והמדע.

בליל יום העצמאות תשכ"ח, כשלשה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, בסמוך לחצות הלילה, נשא הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת 'מרכז הרב' בירושלים את נאומו המרכזי  לכבוד יום העצמאות הי"ט של מדינת ישראל.


במהלך הנאום תאר הרב בפני תלמידיו את הרגשותיו המעורבות לאחר ההצבעה במוצאי שבת  פ' וישלח, אור לי"ז בכסלו ה'תש"ח, כ"ט בנובמבר 1947, כשהחליטו שני שלישים מנציגי האומות בלייק-סקסס על חלוקת ארץ ישראל. לאחר ההצבעה יצאו ההמונים לרחובות. חלום המדינה היהודית העצמאית נראה קרוב מתמיד. אולם, דווקא באותו לילה מיוחד, מתאר הרב צבי יהודה את הרגשתו המורכבת:


"עד כמה שהייתי, והנני, קשור ברוחי ונפשי ונשמתי לא יכולתי לשמוח... לא יכולתי להשלים עם אותה בשורה נוראה כי 'את ארצי חילקו'". ובהמשך מתאר הרב את שאירע בהמשך: " למחר או למחרתיים בא איש ברית קדשנו ר' יעקב משה[1] זצ"ל, ויחדיו המתקנו סוד בחדר הקטן והקדוש של אאמו"ר (אדוני אבי מורי ורבי)  הרב זצ"ל מזועזעים והמומים. לבסוף התאוששנו ואמרנו: "מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו".


 


ההשלמה החלקית עם המדינה שקמה נבעה מאמונה שהמסגרת הלאומית היא רק ראשית  צמיחת גאולתנו". אולם כאן  זעק הרב צבי יהודה[2] והרעים בקולו:


 


"איפה חברון שלנו, האנחנו שוכחים את זה?!


והיכן שכם שלנו?!


ויריחו שלנו האם נשכחן?!


וכל עבר הירדן שלנו הוא.


כל רגב ורגב, וכל ד' אמות של ארץ ה',


הבידנו לוותר איפה על מילימטר כאן?"


 


שלשה שבועות אח"כ הובל הרב אחר כבוד אל שריד בית המקדש, וליד הכותל המערבי  קרא:


 


"הננו מודיעים לכל ישראל ולעולם כולו שבפקודה אלוקית חזרנו הביתה במעלות הקדש ועיר מקדשנו. ומהיום ואילך לא נזוז מכאן".



רבים מתלמידי הרצי"ה ראו בסמיכות המפליאה שבין הדרשה שזכתה לכינוי: "מזמור י"ט למדינת ישראל" יותר מקורטוב של נבואה. על מה ולמה, זעק הרב דווקא בשנה זו היכן ירושלים, וחברון ושכם?


גילי הצעיר לא אפשר לי להיות נוכח באותו נאום שחולל מהפכה גדולה. אולם, בני דורי שמעו קלטת של השיחה המפורסמת עשרות פעמים. היא הביאה אל תוכנו את הבשורה הגדולה של הרצי"ה.


מדוע לא הסתפק הרצי"ה  בגבולות החלוקה? מה מנע ממנו לשמוח שמחה שלמה בתקומתה של המדינה לאחר אלפיים שנות גלות? מה  הסתתר מאחורי הזעקה: "איפה חברון?"


במידה רבה, יש לומר שלתלמידי הרב צבי יהודה מתוח קו אחד מהכרת המדינה בתש"ח ועד כ"ח באייר תשכ"ז עת אוחדה ירושלים והגענו אל שריד בית המקדש ואל המחוזות העתיקים של העם היהודי.  


למתבונן מן הצד, נראה כאילו כאן הולכת וצומחת תורת גאולה משיחית, בעלת סממנים פונדמנטליסטיים שרואה בגאולת הקרקע חזות הכל.


ניסוח תמציתי של העמדה המקובלת ניתן למצוא בדבריו של ידידי גדי טאוב, בספרו "המתנחלים":


 


העלאת מצוות ישוב א"י לדרגת ציווי עליון, שלא לומר הציווי העליון בה"א הידיעה, והבסיס  לאורח חיים שלם, מקורה, אם כן, בחידוש הלכתי במשנה משיחית מהפכנית, פרי רוחו של הרב קוק הבן. המסגרת התיאולוגיה החדשה קיבלה המצווה הזאת את מקומה המרכזי קודם כל בשל היותה אמצעי להבאת הגאולה, ומאז ה"נס" של ששת הימים היא נעשתה קונקרטית בעיני הרצי"ה ותלמידיו, וגם דחופה" (עמ' 53)


 


על יסוד אלה צמחה ההשוואה בין 'אדם' ל'אדמה'. בני הציונות הדתית הואשמו כמי שחונכו להעדיף רגב של אדמה על חיי אדם. האומנם?


אני מבקש להדגיש שבמסגרת המצומצמת קשה לבאר את תורת הגאולה של הרצי"ה. אולם, בשורות הבאות אנסה לנסח, בקצרה את יסודות השיטה.


 


  • א. מהי ארץ ישראל בשבילנו? בספר 'הכוזרי' (מאמר שני, סעיף ח' ואילך) עסק רבי יהודה הלוי, ריה"ל, בהגדרת הקשר המיוחד שבין ארץ ישראל לעם ישראל . השימוש ב'משל הכרם', נועד לבאר את עומק הרעיון המיוחד. כשם שלכל עץ יש צורך באדמה מסוימת, באקלים שרק בהם יוכל למצות את מלוא כוחותיו ולתת פירות בעין יפה, כך גם לאומה יש קרקע מתאימה לגידול תרבותה וייחודה. ההתאמה בין עם ישראל לארץ ישראל איננה התאמה אקראית. האמונה היהודית לדורותיה מצביעה על כך שהתפתחותו התרבותית והרוחנית של עם ישראל יבואו לידי ביטוי רק כשעם ישראל יחיה בארץ ישראל. אכן, ניתן לגדל שתילים במשתלה, ניתן לזייף אקלים, ולפזר אדמה מתאימה בעציץ או בחממה. אך זהו זיוף, עמוק. זוהי מניפולציה בוטאנית שמדמה חיים. לא בכדי פתח הרב אברהם יצחק הכהן קוק את הספר 'אורות' באומרו: "ארץ ישראל איננה קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של התאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני". (אורות ארץ ישראל, א')


על יסוד ההנחות הללו אפשר להבין מדוע בתוך תרי"ג מצוות יש קבוצה מצוות הנקראת: "מצוות התלויות בארץ". היהדות הניחה שרק מי שמתגורר בארץ יוכל להגיע למיצוי הקשר שלו עם     הא-ל. לא ניתן לקיים  את כל המצוות אלא אם כן אתה חי בארץ ישראל. גם הנבואה תוארה ככישרון ייחודי שלא מצוי בגלות ובלשונו של ריה"ל: "כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בארץ הזאת או בעבורה. כך זכה אברהם לנבואתו הראשונה כאשר צוה ללכת אל הארץ הזאת, ויחזקאל ודניאל בעבורה ניבאו. אכן שניהם ראו עוד את הבית הראשון ואת כבוד ה'שכינה', אשר כל ימי היותה שורה בבית ההוא היה כל אדם המוכן לכך מצד הסגולה מגיע לנבואה" (כוזרי, שם). רק המפגש בין המסוגל לנבואה לארץ ישראל עשוי להוליד את הנבואה המיוחלת . על יסוד זה,  יש להבין את התשתית לדברי הרצי"ה. ארץ ישראל ללא חברון ושכם אינה שלמה. חלקים אלה, מעבר למטען היחודי שלהם, מהווים חלק מרכזי מהסיכוי לבניינו התרבותי והרוחני של העם.


  • ב. מהי מדינת ישראל ? על אף העובדה שבספר המצוות לרמב"ם נמנו כל המצוות המחייבות את היחיד, לא נמנתה מצוות ישוב ארץ ישראל. העדרה של המצווה החשובה כל כך העלתה שאלות פרשניות רבות, בעיקר לאור העובדה שהרמב"ם מנה חובות אישיות רבות הנובעות ממצווה זו והשיתן על חיי היחיד. על רקע זה, צמחה חלוקה פנימית בתוך מערכת המצוות. יש מצוות המוגדרות כ"מצוות פרטיות" ויש מצוות המוגדרות כ"מצוות כלליות". ישוב ארץ ישראל אינה רק חובה פרטית של כל אחד אלא היא חובה לאומית. הרעיון העומד בבסיסה של ההנחה הוא הרצון להקים חברת מופת מוסרית, חברתית ורוחנית. מדינה לדוגמא. אנו ראינו בהקמתה של מדינת ישראל התגשמות חזונה של המצווה הכללית. עד לה' באייר, מימות תלמידי הגר"א והבעל שם טוב היו שזכו לקיים את ההיבטים הפרטיים השייכים למצוות ישוב ארץ ישראל. החל מה' באייר החל להתממש הרעיון הציבורי שבחזון המדינה היהודית.


ראוי לבחון את המצוות התלויות בארץ. כמעט כולן נוגעות לדמותה המוסרית של החברה ולא רק לאופיה הדתי של המדינה. ביסודן של מצוות "לקט", "שכחה" ו"פאה" עומדת הדאגה לעניים. כך גם ביחס לשמיטת כספים. ביסודה של מצוות השמיטה, עומדת הדאגה לחקלאי ולאדמתו. זוהי ורסיה מוקדמת, ראשונית, בסיסית של 'שנת השבתון'. כיצד היו נראים חיינו אם כולנו היינו חווים שנה של התמלאות. מה היתה מערכת היחסית  שבין רוח לחומר? כיצד היו נראים חיינו המשפחתיים?!


  • ג. האם העמדה הציונית דתית יכולה לחיות בתוך מדינה דמוקרטית ולקבל את הכרעות הרוב? גם כאן, גדולה הטעות. האם משטר מלוכני הוא המשטר הרצוי על פי התורה? לא בהכרח. הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין ) מבטא גישה מורכבת לסוגיה הדמוקרטית באומרו:


"...אין זה מצווה במוחלט למנות מלך אלא רשות... והרי ידוע בדברי חז"ל דמצווה למנות מלך! ואם כן, למה כתיב 'ואמרת'? ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט...משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך. ואף על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומשום הכי כתיב 'ואמרת', שיהא העם מבקשים כך, אז 'שום תשים'" (העמק דבר, דברים י"ז, י"ד).


דברי הנצי"ב מבוססים על עמדתם של חכמים: "...אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור..." (בבלי, ברכות נ"ה ע"א). אנו רואים ערך גדול בערכים המרכזיים של החברה המודרנית: זכויות הפרט, שיווין הזדמנויות, חובת הכלל לפרט, ועוד. אין ספק שהמשטר הדמוקרטי הוא המתאים ביותר. 


הרב קוק, נתן למשטר הדמוקרטי מעמד מקביל למעמד המלכות: "וחוץ מזה נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה. וכל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו לעניין כמה משפטי המלוכה ובייחוד למה שנוגע להנהגת הכלל" (שו"ת משפט כהן תשובה קמ"ד אות י"ד).


עקרונות אלה, מלווים את מערכת החינוך הדתית לאומית מיסודה. אנו חיים לכתחילה במדינה דמוקרטית.


אולם, יש להדגיש שני עניינים מרכזיים ביחס למעורבותנו במדינת ישראל: ראשית, הגדרתה של מדינת ישראל היא "יהודית דמוקרטית". אומנם, שאלת הפרשנות נתונה בויכוח עמוק. אולם, תחושתנו היא שהמשוואה אבדה את האיזונים שבין יהדותה לדמוקרטיותה.


שנית, בימים של התנגשות בין יהדות לדמוקרטיה, אני נזכר במשל ששמעתי מפרו' שלום רוזנברג. משל לקבוצה הנוסעת, בחשכת הליל, בדרך מסוכנת ומפותלת. אחד הנוסעים משוכנע שהדרך מובילה את כל הנוסעים אל מותם. הוא יודע על מפולת צפויה שתסכן את חיי כולם. הוא מנסה לשכנע בדרך פשוטה, אך לא מצליח. הוא יודע בוודאות שהצדק עימו. מה עליו לעשות?


בפניו שלש אפשרויות: האחת: לנקוט במעשה אלים כדי לסלק את הנהג מן ההגה. השניה: לברוח, לקפוץ מן המשאית. השלישית: רגש האחריות לא  מאפשר לו לנטוש את העגלה. נכרתה ברית פנימית, עמוקה, בינו לבין חבריו והוא לא מסוגל לבגוד בהם.


לדידנו, עמדנו בפני כמה אירועים בהם חשנו שהנהג מוביל את העגלה הלאומית לאבדון: רוחני, תרבותי וגם בטחוני ומוסרי. החינוך הדתי לאומי שולל את האפשרות הראשונה מכל וכל. זוהי מציאות מסוכנת המאיימת על חזון המדינה.   יחד עם זאת, חשוב להדגיש שלעמדה הראשונה יש גם דרכים 'מנומסות' שאין כאן המקום לפרטן. אנו מחנכים שלא לנקוט בדרך השניה: לא לברוח מאחריות, לא לרדת, לא לקרא 'יש גבול'. אנו רואים בדרך השלישית את הדרך הראויה: השותפות והאחריות. זוהי בחירה עצובה, אך אנו נוקטים בה כיוון שמדינת ישראל, על פי תפישתנו הדתית איננה ענין פרטי של מגזר או קהילה, זוהי מצווה כללית.


לפיכך, על אף כמיהתנו לארץ ישראל השלמה, אנו מחויבים  וחשים אחריות עזה לשלומה של המדינה הזו. אינני מכיר ציבור אחראי כל כך כמו הציבור הדתי לאומי. אני מציע לבחון את התנהלותו בשנתיים האחרונות ולראות האם יש ציבור אחר שהיקר לו נרמס ונדרס, והוא - ככלל - שמר על כללי המשחק הדמוקרטיים בקנאות.


אומנם, מלחמת ששת הימים, נתנה לנו תחושה שאנו "על הסוס". בני הציונות הדתית, חשו שהם ממשיכי דרכם של החלוצים הראשונים. חשנו שקו אחיד מתוח מסג'רה וראש פינה (ג'עוני) עד עפרה ואלון מורה. התחושה היתה שקו רציף מוביל אותנו בדרך להתגשמות  החזון  המלא של ארץ ישראל השלמה. תוצאות מלחמת ששת הימים, והמפעל ההתיישבותי שבאו אחריהם, לא הותירו מקום לספק: אנו בדרך הנכונה.


כיוון שכך, שגתה המערכת החינוכית בכך שלא העניקה כלים להתמודדות עם שעות משבר. מדרש חכמים שגור על שפתיו של כל מחנך בחמ"ד:


 


רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא


היו מהלכין בבקעת ארבל בזריחת השמש, וראו איילת השחר שבקע אורה.


אמר רבי חייא לר' שמעון בן חלפתא:


בירבי, כך היא גאולתן של ישראל,


בתחילה קימעה קימעה,


כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. 


מאי טעמא? "כי אשב בחושך ה' אורי לי" (מיכה ז, ח).


 


קראנו, למדנו ושיננו:  "קמעה, קמעה", לאט לאט. אבל, לא הפנמנו שיכולות  להיות נסיגות, עיכובים קשים מנשוא. ואף על פי כן, גם הם, העיכובים, חלק מתהליך ההתקדמות של החברה הישראלית. הראי"ה קוק (עולת ראיה א', עמ' קס"ה- קס"ו), כותב שהעולם מתקדם ומתעלה על ידי  כך שיש לפעמים סדרים שנהרסים ברעש ובעוצמה גדולה, אבל כל זה כדי שתבנה קומה עליונה גבוהה וטובה יותר. בכל מקרה, לתחושתי, עבודת הכנה זו, לא נעשתה כהלכה ובעקבותיה בא משבר רוחני  וערכי, אף שגם הוא צריך להמדד בכלים פרופורציונאליים. 


אולם, הטעות הגדולה ביותר של הציונות הדתית היתה בכך שלא הצליחה להבהיר לציבור הכללי איזה מטען נושאת בקרבה השאיפה לארץ ישראל השלמה. ראשית כמיהה להגשמת חזון הנביאים ולהתפשטותה של הארץ לכל אורך גבולותיה המובטחים. זוהי כמיהה נורמאלית של כל אומה בעולם. עם שלא מבקש לשוב לארצו מאבד את קיומו. לכן, בישיבה התיכונית ובאולפנא, אנו מבקשים לחנך את הצעירים לחלום. לא להסתפק במציאות הקיימת אלא לשאוף להשלמתה של המציאות. לכן, החלום על הארץ השלמה, מהווה תשתית קיומית בסיסית בכל תורת החינוך שלנו. אבל, וכאן מגיע "אבל" גדול, לא מדובר על המשמעות המצומצמת של חזון ארץ ישראל השלמה. מבחינתנו, לא מדובר רק במסגרת. לכל אורך שנות חינוכו של הנער או הנערה בחינוך הדתי, הוא לומד לשאוף לקראת מימוש החזון השלם של ארץ ישראל. זהו חלום הצובר בתוכו ארץ שלמה, המביאה לידי ביטוי חיים שלמים: עולם מוסרי, תרבותי ורעיוני.


לדידנו, המחלוקת על שכם וחברון איננה סתמית. המקומות הללו מעוררים ריחוק גם בשל המטען ההיסטורי שהם נושאים. המטען הדתי שיש בהם לא מאפשר לישראליות חדשה לפרוח על בסיס העתיד. תכנית ההתנתקות מחברון מבקשת להבחין בין המדינה היהודית למדינה הישראלית. היא מבקשת להתחיל מחדש כשהמטען התרבותי המרכזי הוא ישראל החדשה. הפיכת המונחים היהודים לפולקלור תוך עיקור הדרישה והמשמעות של היותה של מדינת ישראל ארצו של העם היהודי, מהווה בסיס עמוק למחלוקת.


לא בכדי, לצעירים רבים בארץ אין קשר רגשי או תודעתי לא רק לחברון, לשכם לבית לחם ולג'נין אלא אפילו לירושלים.


אל תטעו: לא מדובר במחלוקת פוליטית הנוגעת לעתיד  המקומות הללו. שאלת ההסדרים הפוליטיים העתידיים צריכה להבחן בכלים אחרים, אף שלעמדה התשתיתית הנוגעת למשמעותה של הארץ לעם, יש משקל עצום, אך אין כאן מקומם. מדובר על הזיקה, על הקשר הפנימי, על התחושה שיש המשכיות היסטורית. יתכן, וזוהי המחלקות מסביב לסוגיות רבות: דמותה היהודית של המדינה, חקיקה דתית, ועוד. במובן זה, היתה לנו תחושה שמלחמת ששת הימים והחזרה אל הנופים המקראיים של הארץ  יחייבו חיבור עמוק יותר אל התכנית היהודיים ההיסטוריים של עמנו.


הניכור שבין חלקים נרחבים בציבוריות הישראלית לערכיה היהודיים מדאיגה ומובילה להקצנת העמדות. האשמה, כאילו הממסד הדתי הוא האשם היחיד בניכור הנורא מעוררת דאגה. אכן, הממסד הדתי עשה כל טעות אפשרית בניהול יחסיו עם האוכלוסיה החילונית, אך האם הוא האשם לדחיקתה של התרבות היהודית לשולי השיח הישראלי? שמא, היותנו חברה פוסט מודרנית המדגישה את מקומו של הפרט ושואפת להיטמע במרחב  העמים, היא הגורם המרכזי לניוונה היהודי של המדינה? 


מלחמת ששת הימים החזירה אותנו אל המקומות הללו והכריחה אותנו לקיים בירור נוקב בדבר זהותה של המדינה הצעירה. כאן, התגלעה המחלוקת הגדולה. לחינוך הציוני הדתי חשובה הזיקה העמוקה אל עברנו הלאומי והדתי כיוון שהוא המצע היחיד לקראת בנייתה של חברת מופת יהודית עתידית. לאותה חברת מופת אנו מחנכים. זהו החלום הגדול הנמצא בבסיסה של כל ישיבה ואולפנא.


 


אינני מכיר את מערכת החינוך הכללית לפרטיה, ולפיכך אינני מבקש לעסוק בהשוואה אלא בתיאורה של מציאות אותה אני מכיר היטב במערכת החינוך הממ"ד. מובן, שגם בתוך המערכת החינוכית הציונית דתית משברים, כאבים ותהיות חינוכיות מורכבות הנובעות מההרכב המיוחד של החינוך הממ"ד. אבל, אני מבקש לתאר את 'שביל הזהב' החינוכי של החינוך הדתי.


החינוך לארץ ישראל השלמה כולל גם את החינוך לשלמותה החברתית והמוסרית של החברה הישראלית.


על רקע זה, צמחו עשרות  גרעינים משימתיים לעיירות הפיתוח. רק מי שמכיר את המתרחש באופקים, שדרות, נתיבות, קרית שמונה, אילת, ירוחם, צפת, ועוד. למתריסים כנגד הפקרת חזיתות "פנים ארץ ישראליות" במאבק על צביונה היהודי של המדינה, נציין שהגרעין הגדול ביותר נמצא בלוד.


מה הוביל את צעירי הציונות הדתית אל עיירות הפיתוח, כשחלק מהפונים לעיירות הפיתוח היו בני הדור השני למתנחלי יש"ע אם לא הרצון לארץ ישראל השלמה?


בכל שבוע, עוצרת מערכת החינוך הדתי את מערכת הלימודים האינטנסיבית של תלמידי השמיניות ושולחת אותם ליום התנדבות. מיותר לציין את המחיר הגדול שעלולים לשלם תלמידים המפסיקים את לימודיהם בשנת הסיום. הפרוייקט, "לאורו נלך" על שמו של הרב נריה, ממחוללי המהפכה החינוכית בציונות הדתית,  מאריך את  יום הלימודים  בשאר ימות השבוע, אך התלמידים מבית אל נוסעים לקרית גת ואילו מעפרה לאור יהודה, מפתח תקווה לרמלה ומאלקנה לדרום תל אביב.


לא אתאר את השלכות המפגש על התלמידים. לאן מוביל המפגש המעמיק עם אוכלוסיות אחרות. מה מניע את הפרויקט הזה אם לא הכמיהה לארץ ישראל השלמה?


ולאן אנו מפנים את בנות השירות הלאומי? בכל שנה, הדגשנו בפני הבנות שעליהן לחפש מקומות בהן תוכלנה להביא לידי ביטוי שליחות ומסירות, נתינה ואכפתיות, מעורבות חברתית ועשיה קהילתית. בנות רבות מגיעות אל המקומות הקשים ביותר בחברה הישראלית, אל החצר האחורית של החברה, וממלאות את תפקידן במסירות. אלה אותן בנות שמשתתפות בהפגנה בעמונה ויורדות לחזק את תושבי גוש קטיף. מדוע? מפני שגם אתגרי השירות הלאומי שואבים את כוחם מהאידיאל של ארץ ישראל השלמה.


תנועה גדולה קמה בשנים האחרונות: היא מבקשת להלחם בהעסקה פוגענית המקפחת את זכויותיהם של העובדים, היא מבקשת מהצעירים שלא לקיים חתונה באולם בו לא מקפידים על חוק שעות עבודה ומנוחה, משלמים לכל הפחות שכר מינימום, מנגישים את המקום לנכים, ועוד. כבר קבלתי עשרות הזמנות לחתונה של תלמידי או בניהם של חברי, ובתחתית ההזמנה הופיע כיתוב קטן אך משובב נפש: "לאולם תו תקן חברתי".


המדובר בחבורה נפלאה, 'מעגלי צדק' המבקשת להחזיר אל מרכז  השיח הציבורי סוגיות  הנוגעות למוסריותה של חברתנו הדורסנית. בעצרות התנועה, מופיעים בני הציונות הדתית, חלקם בחולצות כתומות וחלקם בכיפות צבעוניות. כולם, שותפים לחזון גדול של בניית חברת המופת המושתתת על ערכי הנביאים. האין זו כמיהה לארץ ישראל השלמה?


 


נוח לרבים להפריד בין הכמיהה לארץ לבין המעורבות החברתית הגבוהה, בין הכמיהה לעיצובה של חברת מופת. חברה שמתנדבת ותורמת, שרואה בכל משימה לאומית חובה אישית.


מלחמת ששת הימים למדה אותנו שהחלום בר מימוש. למדה אותנו לשאוף לעיצובה של חברת מופת מוסרית, לחנך לאחריות ולשליחות: בהתיישבות, בצבא, בחינוך כמו גם בעולם האקדמיה והמדע.


לדידנו חזון ארץ ישראל השלמה מקבל בתוכו גם היבטים גאוגרפיים אך גם ערכים מוסריים ויהודיים רבים. מערכת החינוך מניעה את התלמידים לקראת המימוש השלם של האתגר. לצערי, לא הצלחנו להקרין את משמעותה המלאה של האמירה: "ארץ ישראל השלמה", מה שגרם לרבים מבני הארץ הזאת שלא (לרצות) לראות את פועלם ההמוני של בנינו במפעלים ציוניים רחבים במרכז ובפריפריה, בקרב שכבות ציבור רחבות.


ארץ ישראל השלמה איננה הרעיון המצומצם. ארץ ישראל היא חזון גדול, חי ונושם.


 


 


 


 


המאמר התפרסם בכתב העת פנים, אייר תשס"ז




[1] חרל"פ, מבחירי תלמידיו של הרב קוק


[2] להלן: הרצי"ה

 

 

בית המדרש