ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שיעורים בספר יהושוע (6) -פרק ב - מרגלי יהושע:חלק ב´

ע"י: הרב יצחק הרשקוביץ

סיכום ניתוח פרשת המרגלים, תוך הפרכת דבריהם של החוקרים הביקורתיים על פרק זה.זהו השיעור השישי המועבר במסגרת שיעורים בעיון בספר יהושע

 


(א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה: (ב) וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ: (ג) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ: (ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: (ה) וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: (ו) וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג: (ז) וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם: (ח) וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג: (ט) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: (י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם: (יא) וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת: (יב) וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: (יג) וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת: (יד) וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת: (טו) וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת: (טז) וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם: (יז) וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: (יח) הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה: (יט) וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ: (כ) וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ: (כא) וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן: (כב) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: (כג) וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: (כד) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ:


 


המשך ביאור הפסוקים:


יד. וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת - אמנם אנו מוצאים לשון מרגשת של ערבות בין המרגלים לרחב, אולם, חשוב לשים לב שמהרגלים מדברים עימה לא כשווים אל שווה, כי אם ממעמד של איום והתראה. נקודה זו צפה ועולה בכל מהלך השיח ביניהם: "נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה", "וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת", "נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ... וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם", "וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ"). באמצעות העמידה על נקודה זו נקל להבין שרחב אינה עושה טובה למרגלים, כי אם היא זקוקה נואשות להגנתם. המרגלים מצידם מבטיחים לרחב מעל ומעבר לחובותיהם כלפיה, שכן את טובתה בלבד הם חייבים לזקוף לזכותה. ההגנה על משפחתה ושאר בני ביתה נובעת רק מכח רחמנותם, והיא החסד, שנספח אל האמת[1]. יתר על כן, לא נכרתת כאן ברית הדדית, כי אם יוזמת הצלה מצד המרגלים כלפי רחב ומשפחתה. הרקע לכל זה הוא החשיבות המיוחסת לטוהר הנשק בספר יהושע, וההקפדה על התחייבויות של כבוד בעת מלחמה, בדומה לברית עם הגבעונים.


 


טו. וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן - העובדה שרחב יכולה לשלשל את המרגלים מבעד לחלון ואל מעבר לחומה, מלמדת שאין אבטחה רצינית מעל החומה. נקודה זו התאפשרה בזכות ריכוז המאמצים לטובת תפיסת המרגלים שיצאו, כך על פי עדותה של רחב (ראוי להעיר שרחב לא יכולה היתה להעיד שראתה את עצם יציאתם מחוץ לעיר, שהרי היא היתה ספונה בתוך ביתה. עדותה יכולה היתה להכיל רק את היציאה מביתה והערכה על כוונת המרגלים. מכאן נלמד עד כמה נחפז המלך למלא את הוראותיה ולהתלות בהן). החשיבות שבפעולה זו היא ההטייה של מרכז הכובד המגננתי של יריחו מהחומה אל מאמצי החיפוש אחר המרגלים. חשוב להבין שתפארתה של יריחו היתה חומתה, ומעשה המרגלים הוביל, בין השאר, לריקון החומה מערכה. נקודה זו בולטת גם בהמשך תהליך כיבוש יריחו, כאשר המאמצים של יהושע מכוונים לריקון החומה מערכה (העובדה שישראל מקיפים את החומה פעם אחר פעם, ללא כל מענה מיריחו, ובדממה מוחלטת; גם נפילת החומה, בעוד אנשי יריחו עצמה לא נפגעו, מלמדת שזוהי עיקר מפלתם. הרי גם לאחר נפילת החומה הם יכלו לצאת לקרב, אך הם נמנעו מלעשות כן בגלל שהחומה היתה ליבת הדוקטורינה ההגנתית שלהם, ובנפילתה נפל "קו בר-לב" של יריחו).


כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת - קירבתו של ביתה לחומה של אמור לשמש דווקא מוקד להגברת כוננות בסביבתה, ולא להורדת כוננות. כאמור, בריחתם של המרגלים דרך החומה מלמדת על כשל חמור במערך ההגנה של יריחו. ראה במשך, על פסוק כא.


 


טז. וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ - צעד זה של רחב היה גאוני, והוא מעיד על תבונה רבה, יחד עם היכרות מצויינת של תנאי השטח הטופוגרפיים, ועם מדיניות המערך הלוחם של יריחו (ראה רד"ק בבארו את ההגיון שבקביעתה של רחב על שלושה ימי המרדף). יריחו שוכנת למרגלות מצוק נישא (ג'בל קרנטל וג'בל אבו-סרג' לשלוחותיהם השונות - גובהם כ-350-400 מטר ויותר מעל פני השטח, בצד הפונה ליריחו), באזור שופע נקיקים טבעיים, מערות ומקומות מסתור. למרגלים נותרו כעת שלושה ימים להתחפר על הצוק, ללא חשש מחיפושים, שהרי החיפוש מתמקד דווקא במקטע שבין יריחו לירדן, מן העבר השני של יריחו, בעוד הם שוכנים מערבית לה, על ההר. העיר פרושה לפניהם ממבט עילי, כך שיכולתם לתצפת עליה יומם וליל, ולהפיק מידע מודיעיני יקר ערך על המערך הלוחם שלה, סדרי כוחותיו, שדרת הפיקוד, ריכוזי החיילים, עמדות השמירה, ועוד ועוד.


יז. וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ - שלוש פעמים מתריעים המרגלים בפני רחב על נקיותם משבועתה (פס' יז, יט, כ), ונדמה שהם מכוונים לשלוש מטרות[2]. לראשונה אומרים המרגלים את תנאם על רקע ענין תקות חוט השני, הסממן החיצוני שאמור לסייע ביד ישראל באיתור בית רחב. התנאי השני הוא התחייבותם לדאגה רק כלפי האנשים הנמצאים בגבולות בית רחב, ולא כלפי היוצא מן הבית. התנאי השלישי נאמר בהקשר של האזהרה מפני חשיפת הסוד בין רחב למרגלים לאיש זר. חשש החשיפה של הקשר ביניהם נעוץ בשני מוקדים. האחד - גילוי הדבר בפני המלך, שיגרור בעקבותיו מצוד אחרי המרגלים במקום מחבואם. חששם השני הוא מפני החשיפה בקרב רבים מבני יריחו, שתוליד בלבול בבוא ישראל לכבוש את העיר, כאשר ימצאו כמה וכמה בתים מעוטרים בתקות חוט השני, או שמא גם גילוי ממין זה עתיד לחשוף את מסתור המרגלים (חברא דחברך, חברא אית ליה...). נדמה שכלפי החשש מגילוי הסוד ברבים אמרו המרגלים את דבריהם בפס' יד: "וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה", שהרי בפסוק הקודם לזה ביקשה רחב על הצלתם של כל בני משפחתה. מנגד, בסופם של הדרים מבטאים המרגלים חשש מפני חשיפת סודם בפני השלטונות, שהרי הם אומרים אותם עם פרידתם מרחב.


מכל אלה ניתן ללמוד שהקשר בין רחב למרגלים לא היה קשר של אמון עמוק, אלא קשר מלא חששות וחשדות, שהושתת על אינטרסים הדדיים יותר מאשר על אידיאולוגיה צרופה. הסיבה שבגינה נאמה רחב את נאומה הנשגב נתבררה לעיל, והיא איננה מחייבת שרחב אכן התבטאה בדיוק כך, אלא תיארה בלשון מליצית את חששותיה הבסיסיים כבת יריחו. לפיכך, סביר להניח שמטרת הפרק אינה לחשוף את רמתם הרוחנית של בני כנען, וגם איננה לספק מידע על יריחו ליהושע, כנזכר לעיל. מטרת הפרק היא לחשוף בפני הקוראים כיצד הקשר העמוק בין הקב"ה לישראל, שאמור להתבשל ולהתפתח בספר יהושע, משתקף מכל צד בסכסוך המתרגש ובא, ומלמד את הקוראים את טיבו של כיבוש הארץ, כהשתקפות מעשי ה' בעליונים במעשי ישראל בתחתונים.


חשוב לציין כהערה פרשנית שהדברים הללו לא נאמרו מתחתית החומה, אלא הם חלק מהשיח של רחב עם המרגלים. אולם, מתוך רצון לתאר את הזמן שחלף בין השיחות, כחלק ממשא ומתן על תנאי הכניעה וההצלה, תיאר הכתוב את ירידתם מהחומה בין לבין. אמנם, ראה מלבי"ם לביאור שונה ומעניין לכל פסוק זה, כמו גם לענין הנקיות מהשבועה.


 


כא. וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן - יכולתה של רחב לקשור את החוט הבולט בצבעו (עד כדי כך שהכח הכובש אמור לזהותו מיד, ולהתרחק מסביבתו) מלמדת שוב על חוסר האבטחה של החומה, שהרי החוט חייב היה להיות במקום בולט, ומכאן שהנחתה של רחב שלא תהיה שום שמירה חיצונית על החומות מתאמתת במלואה. אמנם, ראה רד"ק שרחב לא קשרה מיד את החוט, אולם, מאחר שהמרגלים לא שיתפו את רחב בלוח הזמנים של כיבוש העיר, נדמה שיש מקום להנחה שקשירת החוט היתה מיידית, כפי שעולה מפשט הכתוב (כך עולה גם מהמלבי"ם).


 


כב-כג. וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן - רבים מהפרשנים, ישנים גם חדשים, נתקשו בהסבר שהותם הארוכה של המרגלים, ומועד פגישתם המאוחר עם יהושע, זמן מה אחרי שיהושע וישראל יצאו כבר לדרכם. שהרי, בפרק א ציווה יהושע את העם להתכונן ליציאה לדרך בעוד שלושה ימים, וזה היה, על פי פשט לשונות הכתובים, לפני מועד שילוח המרגלים. לפיכך, רבים סברו שהמרגלים שולחו לפני דיבור ה' עם יהושע[3]. יש שהסבירו שהכתוב הקדים את דיבור ה' בכדי שישמש פתיח נאה לספר כולו. מנגד, יש שסברו שהמרגלים אכן שולחו לאחר דבר ה' ליהושע, ותכליתם היתה לחזק את לב הלוחמים ויהושע. גם פירוש זה קשה, שהרי כבר ביארנו שיהושע התכוון מראש לצאת לדרכו לפני חזרת המרגלים, ולא לקח את שיבתם בחשבון. יתר על כן, פירוש זה זר, שהרי העם איננו מודע כלל לשליחותם של המרגלים, ומנין ישאב חיזוק ובטחון?


לפיכך, נראה בבירור שיהושע שילח את המרגלים בשביל שיחוללו מהומה בחזית של אנשי יריחו, מהומה שאכן התחוללה בהצלחה גדולה, ואגב כך הוא שמח, כמובן, בשיבתם בריאים ושלמים, ובתוספת מידע מודיעיני חשוב[4]. אולם, נשית לב ללשון התחקור של יהושע, ונמצא שהמרגלים פנוא ליו בשתי לשונות:


"וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם. וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ".


ההיגד הראשון מתעסק בקורותיהם, ולא בנתונים עובדתיים על יריחו וסביבתה. הם גם אינם מספקים שום נתון מדויק, בניגוד למרגלים שיהושע שולח לעי (לקמן ז, ג). מכך שיהושע איננו מבקש דיווח מפורט, ואף איננו מקבלו אנו למדים שהוא לא מצפה לדלות מהם מידע חיוני[5]. יתר על כן, ההיגד השני של המרגלים חיוני עוד יותר, והוא תיאור של הלך הרוח של הכנעניים. ניתן להבינו כתיאור מצב, ללא קשר לתרומתם של המרגלים לענין, אך ניתן גם להבין שהם מתארים את הלכי הרוח שהם חוללו, או לכל הפחות תרמו להתפתחותם[6]. חשוב לשים לב שגם התבנית בה מדווחים המרגלים ליהושע תואמת לתבנית נאומה של רחב, מבחינת הלשון הכפולה בין מעשי ה' למעשי ישראל. תחילה הם קובעים ש"נתן ה' בידינו את הארץ", מכאן משמע שהפעולה המרכזית היא פעולת ה', אולם מיד לאחר מכן הם מבהירים: "וגם נמוגו כל ישובי הארץ מפנינו", מפני בני ישראל, ולא רק מפני ה'.


 


חלק שני - מהות הפרשה:


כלל


כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם


 


פתח


פעולות כיבוש וירושת הארץ מתבצעות בשני מישורים מקבילים, האחד - מישור א-להי, בו ישראל משמשים כידו הארוכה של הקב"ה, והשני - מישור ארצי, בו ישראל מנהלים קרבות ומאמצים אנושיים בכדי לבצע את מצוות ה' עליהם. התבוננות מן הצד (כְּזו של רחב) מעניקה הבנה של סדרי הכוחות הללו בהתגלותם, ומכריעה את הכף לטובת המאמצים האנושיים בכיבוש הארץ.


 


ביאור


המפגש עם רחב מאפשר לקוראי ספר יהושע להחשף למבט חיצוני על כניסת ישראל לארצם, מבט אובייקטיבי. ברחב נזרקה נבואה[7], והיא מגוללת לפנינו תיאור א-להי-מהותי של כיבוש הארץ.


פענוח הכלל היסודי של הפרק מאפשר להבחין בין שתי צורות ההסתכלות על כיבוש הארץ, וכן להכריע איזו מהן משמעותית יותר בפעולת הכיבוש[8]. אמנם, רחב מקדימה את המעורבות הא-להית בירושת הארץ, כיאה למעשה גבוה, אולם, היא מחדדת את יחסי הכוחות בציינה שתי פעולות לישראל, מעשי הדיוט. אם כי הדמיון הראשוני מקשה על עיון דק בשתי הפעולות הישראליות, יתר עיון בהן מלמד שהן מתייחסות לתוצאה שונה. "נפלה אימתכם עלינו" מתייחס למצב הנפשי של עמי כנען, כאשר פעולת ישראל היא סבילה. מנגד, "נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם" מלמד שלישראל נוכחות משמעותית בפעולת ההפחדה. לאמור, ביטוי זה מלמד הן על עמי כנען, שמכירים (לא מדובר בהכרח בהכרה קוגניטיבית רגילה, אלא שהפער האיכותי בין העמים מתבלט לכל בר דעת) בפחיתות מעלתם הרוחנית למול ישראל, ובעוצמת הקשר שבין ישראל לא-להיהם, דבר שזורה בהם אימה. מנגד, לא רק פחיתות מעלה מצד הכנעניים, אלא גם רום ערכם של ישראל מתבלט, ומוג הלבב של עמי כנען הוא מפני ישראל, מחמת גדלותם.


פרק זה תיאר מהלך טקטי חשוב של יהושע, שאיננו מותיר את פעולות הכיבוש בידי ה', כראוי לתפקידו שהתבאר בפרק א. יתר על כן, יהושע מממש הלכה למעשה את דבר רחב, בכך שמצד אחד נחשף לפני הקוראים שאימתם של ישראל נפלה על הכנעניים ממילא, אף בלא שום פעולה ישראלית, אולם התגלה לנו גם שיהושע זומם ומבצע הטלת מורא נוספת, המתבטאת במעשי המרגלים, ואכן, נבואת רחב מתממשת כאמור. חשוב לשים לב שבניגוד לכיווני הפרשנות של כמה חוקרים[9], מרגלי יהושע רק מאששים את טענתנו, שבהמשך פרקי הכיבוש תוכח בצורה מובהקת, שגם במלחמות הבודדות שיהושע אכן מקבל הוראות א-להיות (יריחו והעי), מתגלית דמותו כמנהיג אוטונומי, והוא מוסיף משלו, כפי שיקול דעתו, לטובת שיפור תוצאות המלחמה[10]. הווה אומר, יהושע איננו מסיר מעצמו אחריות מנהיגותית גם כאשר הקב"ה נוטל, כביכול, אחריות זו על עצמו. בכך מגלה יהושע את עצמאותו וגדלותו כמנהיג אחראי, המבין שתפקידו בכיבוש הארץ מחייב נקיטת יוזמה, ולא הסתמכות על גורם עליון.




[1] רחב ביקשה הדדיות, שכן היא נתנה חסד, ובתמורה היא במקשת חסד. אולם, המרגלים מבהירים לה שהם אינם רואים כך את פני הדברים, ומבחינתם יש להם מחויבות של אמת ומחויבות של חסד. מחויבות החסד אינה השבה כגמולה, כי אם יציאה משורת הדין לטובת רחב.


"כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת... וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה ... וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת".


אמנם ראה מלבי"ם פירוש באופן אחר.


[2] פירושו של רלב"ג על אתר, הסובר שנקיותם מהשבועה כוונתה שבחפצם לקיים את השבועה במלואה, כך שלא תהיה להם אבן נגף במאמצי המלחמה, איננו עולה בקנה אחד עם לשון הכתוב, המצביע על כך שנקיות מהשבוע באה בתגובה להפרת החוזה. ואכן, ראה פירושו לפס' כ.


[3] ראה רש"י (יהושע ב,א):


"על כרחי אני צריך לומר שבתוך ימי אבל משה שלחם, שהרי לסוף ג' ימים שתמו ימי אבל משה עברו את הירדן, ... ועל כרחך משנשתלחו המרגלים לא עברו את הירדן עד יום החמישי, שנאמר: 'וישבו שם שלשת ימים עד שבו הרודפים', בו בלילה 'ויעברו ויבאו אל יהושע בן נון', 'וישכם יהושע בבוקר ויסעו מהשיטים'. הרי יום ד', 'וילינו שם טרם יעברו' נמצא שלא עברו עד יום ה' ".


ראה גם רלב"ג על אתר,


[4] אחיטוב (מקרא לישראל על ספר יהושע, תל אביב תשנ"ו, עמ' 87) עמד נכונה על הזרות של העדר הצי"ח של יהושע למרגלים, אולם, צימצם את שליחותם של המרגלים לכדי תיאור הצלתה של רחב בלבד (כאילו לרחב מעמד עצמאי בספר יהושע, שלא בהקשר של הכרעת יריחו), וסבר שאכן לא היתה למרגלים שום תרומה משמעותית למאבק על יריחו. אין ספק שעמדה כזו, המייתרת למעשה את פרק ב כרכיב משמעותי במהלך הספר,  הינה בלתי קבילה למבקשים למצוא עומק ועקביות במהלך הרוחני-ערכי של ספרי הנביאים בכללף ושל ספר יהושע בפרט.


[5] ראה הערתו החשובה של מלבי"ם על אתר, על ההבדל בין קורות למוצאות.


[6] שמחתי למצוא שגם מלבי"ם ביאר באופן דומה: "וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם - ממש, שראו איך התירא מלך יריחו ודרש אחריהם וממה שנודע להם מפי רחב".


[7] ליתר ביאור וחידוד ההבחנה שהבחנּו בעיון הקודם, בין האפשרות שדברי רחב הוצגו באופן שהולם את כוונת הנביא, ראה ז' לוי, הרמנויטיקה בממחשבה היהודית בעת החדשה, ירושלים תשס"ו, עמ' יג, על ההבחנה בין אקסגזה מקראית להרמנויטיקה מקראית.


[8] עמד על כך גם עסיס (הערה הבאה) עמ' 70, אולם הוא לא הבחין בעקביות שביחסי הכוחות בין הגורמים השונים.


[9] ראה א' עסיס, ממשה ליהושע ומנס לטבע, ירושלים תשס"ה, עמ' 54 ואילך, בעיקר הערות 9, 15, המשקפות דמיון פורה, אך תלוש מן הטקסט, של חוקרים שונים.


[10] כדאי לשים לב לסתירה פנימית בדבריהם של החוקרים, המניחים שבספר יהושע, מתוקף היותו מסונף למחבר משנה-תורתי, קיימת מחד גיסא מגמה אנטי-קוויאטיסטית (כת נוצרית הדוגלת בהתמסרות מוחלטת של האדם לא-להיו, תוך הכרה בכך שאין מקום לאדם לפעול בעולם, אלא רק להתבטל אל מול פעולות הא-ל), ומאידך גיסא רואים בפרק ב סתירה למגמת הכתוב, בהיותה יוזמה אנושית מלחמתית. ראה על כך א' רופא, מבוא לספרות המקרא, ירושלים תשס"ו, עמ' 50-51, ובהערה 16. סתירה נוספת לכך נמצאת אצלו בעמ' 156, בקובעו שנית שהתפיסה האקטיביסטית היא המאפיינת את כיבושי יהושע, תפיסה לפיה ישראל נלחמים, וה' נלחם בצידם. אמנם, רופא מגלה, כדרכו, חוסר-עקביות בולט, בקובעו בעמ' 105 מספרו המהולל שהכתוב "שני מלכי האמורי אשר בעבר-הירדן" (יהושע ב, י), הוא "מחידושי האסכולה המשנה-תורתית". גם בעמ' 161 הוא קובע שמדובר בסיפור רציף, בין הפרקים א-יב.


כשל נוסף במארג המסובך עד כדי גיחוך של תפיסתו עולה מעמ' 153, שם מסביר רופא בכשרון רב:


"בסיפורי הכיבוש של יהושע (א-יא), כמו גם באלה של דברים א-ג קיים הדגם של מאמר ה' למנהיג, ביצועו בידי המנהיג, ניצחון. למשל, 'ויאמר ה' אל יהושע אל תירא... וקום עלה העי... שים לך אורב לעיר מאחריה. ויקם יהושע וכל עם המלחמה לעלות העי ויבחר... אורבים לעיר מאחרי העיר' (יהושע ח, א-ד). הדגם מתאמת גם מצדו השני של המטבע: במקום שעשה המנהיג מהלך שלא על פי ה', נחל כישלון. משה שלח מרגלים שלא על פי ה' ונכשל.... יהושע שלח לכבוש את העי שלא על פי ה' ונכשל...".


כצפוי, רופא איננו נותן לעובדות לבלבלו עד כדי שינוי התיזה המבריקה שלו. אולם, שימת לב לפרטי טיעונו מגלה את חולשתו העיונית המופלגת. כמובן, רופא הסתמך אך ורק על מרגלי העי, להם מעניק הכתוב שני פסוקים בלבד, והתעלם מכל פרק ב, שמפריך לחלוטין את תפיסתו מניה וביה. אולם, כנודע, כבר ביאר רופא כי פרק ב איננו שייך לאסכולה המשנה-תורתית. דא עקא שכאשר נוח לו, ובאין רואים, הוא מביא ראיה פילולוגית מפרק ב כאישוש של מקורו המשנה-תורתי של חציו הראשון של ספר יהושע! יתר על כן, רופא מעלים מקוראיו שהסיבה האמיתית להבאת הראיה דווקא מכיבוש העי היא שאין עוד מלחמה (למעט יריחו, עליה נדבר אי"ה בהמשך עיוננו באריכות) בספר יהושע שמאמתת את המודל המרשים שגילה, לאמור, המקרה היחיד בו מתאששת התיזה שלו איננו תואם לכל מהלכי המלחמה, כי הוא בא לאחר כשלון חרוץ של יהושע כמצביא, ומתוך רצון לשקם את מעמדו. ראיה ניצחת לכך היא שבשום מקום אין ולו רמז לכך שסיבת הכשלון בעי היתה שילוח המרגלים, אדרבה! סיבת הכשלון הראשון בעי כתובה שחור על גבי לבן לאורך הספר, והיא מזינה פרק שלם של החרם, והריגת עכן. כנודע, החרם הוא אחת מהראיות החזקות לשיוכו המשנה-תורתי של ספר יהושע, ובוודאי שאין בכוונתו של רופא לטעון שטענת החרם היא תוספת שמקורה איננו משנה-תורתי, אשר על כן הוא איננו יכול לתלות את כשלון העי בשילוח המרגלים בשום אופן!


למעשה, העובדות מדברות בעד עצמן, וכל ספר יהושע מציג רקמה לשונית אחידה, וכן רקמה רעיונית אחידה, ששונה מהותית מהתפיסה המוצגת בתורה בשל העובדה שהיא מוענקת לדור אחר, שלפתחו ניצב אתגר אחר. מודל המלחמה התורני אכן איננו מותיר מקום לאדם, כי במדבר ישראל לא היו אומה עצמאית, אלא בני חסות של הקב"ה. כניסתם לארץ שינתה את כל תמונת המצב, וכל פסוק מספר יהושע תומך בעמדה זו, ללא קשיים מיוחדים.


מסקנת הדברים: יש מי שמסוגל לטעון (עמ' 156) שכל סיפור גדעון שייך למספר "אפרתי", הדוגל בכך ש"ה' הוא המלך, כי הוא המושיע את ישראל", ומתעלם במופגן מהפסוקים המשמעותיים ביותר בתחילת סיפור גדעון (שופטים ו, יב-טז):


"וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל... וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ... וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד".


כפי שהבאתי לעיל מעט מזעיר, ברי שזו עמדה שנובעת מהכרעה א-פריורית נגד חיבור אחיד של ספר יהושע ושופטים, לא מתוך אובייקטיביות מדעית (חרפה היא לקרוא לגיבוב מסוג זה מדע, המשקף מוצקות של ידיעה, מתוך שימוש בדיסציפלינה ברורה, ולא עמדה משתנה לפרקים, בהתאם לנוחות), כי אם מתוך הזיות לב וסגירות מחשבתית.

 

 

בית המדרש