ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הנלך במורשת בית חשמונאי?

ע"י: הרב צחי הרשקוביץ

האם מתתיהו התכוון להוריש לבניו מורשת של מגורים בערים ובשכונות נפרדות משאר האומה, לנוכח עוצמת קנאותם? האם התכוונו יהודה המקבי ואחיו להפריד את בתי הספר וגני הילדים, ולהשכין חלק מאחיהם (בעיקר את אלה שהקב"ה לא חנן אותם בצבע עור נכון, למרבה הצער) בכיתות נפרדות, ובשעות הפסקה נפרדות (אם וכאשר הם הסכימו לקלוט אותם לתוך בתי הספר החשמונאיים שלהם, בשל אילוצים תקציביים וכדומה)?


מדי שנה בשנה, עם פרוס ימי החנוכה, צף ועולה המתח בין החג שהפך ברבות השנים לסמל לאומי של גבורה וחירות, לתוכן המוסף שיצקו לו מתתיהו ובניו - הקנאות הדתית. שהרי, כל המתבונן בקורות החנוכה בספרי החשמונאים ימצא שבנוסף למימד הלאומי המשמעותי של החשמונאים, המימד הדתי, של הדבקות באמונת האבות, והנכונות חסרת הפשרות לקיים כל תג ותג מדברי תורת ה'. הבנה זו מחייבת מחשבה, כיצד, והאם ניתן, להמשיך את מורשת החשמונאים גם בזמן הזה.


למעשה, יש מי שיטען שהקווים הקנאיים המאפיינים כיום חלקים מהציבור הדתי, הבאים לידי ביטוי במאבקים נחושים על קיומה של ההלכה, וגם על אופיה של המדינה הם המשך המורשת הייחודית הזו, וטענה זו מתקבלת מאוד על הדעת. אולם, כאן המקום להעיר לא רק על תוכן המאבק של בית חשמונאי, כי אם גם על האמצעים בהם הם נקטו, וקהל היעד של שאיפותיהם. האמצעים שנקטו בהן החשמונאים הינם בלתי קבילים לחלוטין במערכת הקיימת היום, וטוב שכך. דרך החרב אינה רלוונטית, ב"ה, בבואנו לנהל מאבקים פנים-ישראליים. בפני מתתיהו, שהכה בחרב את היהודי שהשתחווה לצלם היווני, לא עמדו ברירות של שכנוע והסברה. הוא עמד בפני משבר מזעזע בעוצמתו, של פריקת עול התורה ופנייה לעבודה זרה, מצד אנשים שאך ימים ספורים קודם לכן היו עובדי ה' נאמנים. רסן השלטון לא היה בידיו, ונדמה היה שכל עולם התורה נמוג והולך. אנו, במדינת ישראל בת ששים השנה, נמצאים בחסדי ה' במציאות מבורכת הרבה יותר. כלל ישראל דבקים בזהותם הלאומית, פחות או יותר, אין נהייה אחרי עבודה זרה תוך סתירת אמונת הייחוד, "ציפור נפשה" של תורת ישראל, ועולם התורה איתן יותר מאי פעם. כלומר, תורת ישראל אינה ניצבת בפני סכנה קיומית, ומכאן שאין שום אילוץ להשתמש באמצעים כה דראסטיים, שאין מהם דרך חזרה.


אולם, בצד ההתנהגות שיש מי שיכנה אותה "פונדמנטליסטית" של בית חשמונאי (שכאמור, אני חושב שהיתה נחוצה ביותר בתנאים הסביבתיים של אמצע ימי בית שני), החשמונאים גילו פרגמאטיות שמפתיעה עד היום, למעלה מאלפיים שנה אחרי מפעלם המבורך. מתתיהו, ובניו אחריו, השכילו להעניק לעם הזדמנות שנייה. לאמור, אף אלו שבמשך זמן מה נהו אחרי התרבות היוונית הקלוקלת, ואף השתחוו לצלמיהם, נקראו לשוב הביתה, והתקבלו בזרועות פתוחות. כך מתוארת לנו קריאתו הנצחית של מתתיהו (חשמונאים א ב,כז):


"אחרי כן קרא מתתיה בעיר בקול גדול ויאמר: כל המקנא לתורה ועומד בברית - יבוא אחרי!".


מתתיהו לא תר אחר מוצאו של המקנא לתורה, ולא פישפש בציציותיו. שכן, כאשר מבקשים לנהל מלחמה תרבותית, כאשר מבקשים להפיץ את בשורת ה' בלב האומה, אין מקום לסנן את החיילים, כולם אהובים ורצויים לפניו יתברך. זהו גם שורשו של המנהג הנפלא המובא ע"י הרב אליהו כי-טוב, בספר התודעה (פרק יא על חודש כסלו; המנהג מובא במגן אברהם על שלחן ערוך אורח חיים, ריש סימן תר"ע(:


"וכן היה מנהג בהרבה קהילות ישראל שבימי החנוכה שקדו על חינוך הבנים ופרנסי הקהל היו נאספים לתקן תקנות כדי למשוך לתורה את נערי בני ישראל והמון העם. כי חנוכה מלשון חינוך, ועיקרו של חינוך הוא חינוך הבנים לתורה. ומן הטעם הזה מקובל ברוב בתי אבות בישראל שהאבות נותנים מעות חנוכה לבניהם, כלומר, מתנות אלה שאתם מקבלים היום, כדי שתקבלו עליכם עול תורה לתמיד. ונהגו הרבה רבנים בתפוצות ישראל, שבימי החנוכה היו יוצאים מעריהם ובאים אל הישובים הכפריים ומלמדים שם את העם תורה ויראת שמים, והיה העם שבשדות נהנה מתורה זו של רבותיהם כל השנה".


אולם, יש מי שסובר בימינו שניתן לעשות מעשה זמרי, ולצפות לשכר כקנאתו של פינחס. פינחס, כידוע, קם מתוך בני ישראל, מתוך המחשבה על כלל ישראל, ומתוך רצון להשכין שלום בעם ישראל, וביצע את מעשה הקנאה הנורא (נורא הוד) בזמרי. אך פעולות קנאיות שאינן מונעות ממניעים כלל-ישראליים - אלה לא עלו במחשבה לפני פינחס, אליהו, מתתיהו ושאר קנאי ישראל מקדמת דנא. הבנתם היתה שההיתר היחיד לבצע מעשי קנאה, להשתמש בכח, פיסי כמילולי, נגד הזולת, היה רק אם הזולת פגע באומה, איים עליה ועל שלמותה. כמשה רבינו, המכריז: 'מי לה' אלי' מיד לאחר חטא העגל, מתוך הבנה שעובדי עגל לא יקבלו תורה ולא יירשו את הארץ.


האם מתתיהו התכוון להוריש לבניו מורשת של מגורים בערים ובשכונות נפרדות משאר האומה, לנוכח עוצמת קנאותם? האם התכוונו יהודה המקבי ואחיו להפריד את בתי הספר וגני הילדים, ולהשכין חלק מאחיהם (בעיקר את אלה שהקב"ה לא חנן אותם בצבע עור נכון, למרבה הצער) בכיתות נפרדות, ובשעות הפסקה נפרדות (אם וכאשר הם הסכימו לקלוט אותם לתוך בתי הספר החשמונאיים שלהם, בשל אילוצים תקציביים וכדומה)?


קנאת המקבים היתה למען העם, ולא נגד העם, למען רוממות העם, העצמת כל שכבות החברה המצויות בו, תוך הגברת רמתם הדתית והרוחנית, ולא העלאת רמה של פלח מסויים, הפלח המקבי-חשמונאי, על חשבון שאר חלקי האומה. מתתיהו הבין שללא כל פנייה לכל חלקי האומה, גם אם פנייה ביד קשה, אבל מתוך אחריות עליהם ועל מדרגותיהם, אין טעם בכל המאבק. אמנם, מעטים היו שתמכו במרי, ומעטים עוד יותר נלחמו, אבל החזון שלהם היה חזון כלל לאומי. כך אומר הגאון הגדול, בוצינא קדישא, ר' ישראל ב"ר שבתי, המגיד מקוז'ניץ, מגדולי החסידות, בספרו עבודת ישראל (בפרק על ענייני חנוכה):


"ואמרו בגמרא 'ת"ר נר חנוכה איש וביתו'... ורמזו חז"ל כי אין די שיביא האדם הבהירות לעצמו, רק להשפיע לכל ביתו שיעבדו גם כן את ה' באהבתו ויראתו, ולהשפיע להם קדושה על ידי הדלקת נר חנוכה. והמהדרין נר לכל אחד ואחד, דהיינו אם בני ביתו הם אנשי לבב ויכולים למשוך להם בעצמם קדושת השם אז נר לכל אחד ואחד. ואמרו ג"כ מניחו על פתח ביתו מבחוץ, כי עיקר הארת חנוכה לכל מי שיש בכוחו להמשיך הקדושה מבחוץ רצ"ל לאותן העומדים עדיין מבחוץ ואינם משיגים הקדושה, ולהאיר לכל העולמות שיכירו וידעו כי ה' לבדו הוא המושל בכל אפסי ארץ. ... כי עיקר הבהירות לשלשל הקדושה להאיר מבחוץ...


כי צריך להשפיע בחנוכה למי שהוא במדרגת נער... ונחזור לענינינו, אם יש צדיק גדול כזה שהוא מבני עליה ונקרא 'דר בעליה', ואי אפשר לצדיק כזה לרדת למטה לגמרי להאיר מבחוץ כנ"ל, אז אמרו: 'אם היה דר בעלייה מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים', דהיינו שצריך לשלשל אורו".


סיכומם של דברים, אלה המבקשים ללכת באורם של החשמונאים, ורוצים לקיים בחייהם קנאה לה' צבאות, מוטב יעשו אם יתבוננו על תכלית עבודתם, שהיא עבודה כלל-ישראלית של ה', בחינת יחוד קוב"ה ושכינתיה (היא כנסת ישראל, כנודע). ללא עבודה כזו ספק אם נחשבת עבודתם מאומה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאותן תופעות מכוערות הנגלות לנגד עינינו, באותם קנאים המכלים שדה ישראל בקנאתם, רומסים את זכויותיהם וכבודם בשם קנאותם, שזוהי אש זרה, אשר לא נצטווינו בה, והארתה אינה נר ה' נשמת אדם.


המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת מקץ


 

 

 

בית המדרש