ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הסטיקר הראשון

ע"י: הרב שי פירון

שבת חנוכה בפתח, ושולחן השבת, בית המדרש המשפחתי, מזמין אותנו לבירור נוקב בדבר הקשר האישי, המשפחתי והלאומי לחג החנוכה

 


שבת חנוכה בפתח, ושולחן השבת, בית המדרש המשפחתי, מזמין אותנו לבירור נוקב בדבר הקשר האישי, המשפחתי והלאומי לחג החנוכה, או בלשונו של בעל 'נתיבות שלום': "'שואלין ודורשין', מלשון שאלה ובקשה, בהלכות החג, אל תקרי הלכות אלא הליכות, היינו שמבקשים מהי"ת שנזכה להיכנס ולבוא אל פנימיות החג... מה עיצומו של חג וסגולתו המיוחדת, (שכן) לכל יו"ט יש עניינים סגוליים המייחדים אותו...איך הוא יוצא מהחג ועם מה הוא יוצא".  ואכן חג החנוכה, דרך הלכותיו והליכותיו, דרך מדרשיו והסוגיות העוסקות בבירור עניינו, מזמין אותנו למסע אישי.


המאבק בין ישראל ליוון היה קשה ומר. היוונים גזרו גזירות רבות שמטרתן להכניע את עם ישראל ולשעבדו לתרבות יוון. אחת הגזירות נתבארה בדברי המדרש: " נמר שוקד על עריהם - זו יון שהיתה מנמרת בגזרותיה ואומרת לישראל: כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל" (ויקרא רבה, יג').המפרשים הציעו הצעות רבות להבנת גזירה זו ומשמעותה, שהרי מה החשיבות שיש לכתיבה על דבר חיצוני כמו קרן השור? כיצד משפיעה סיסמא זו על עיצוב התודעה האמונית?


נתאר נא אדם עומד בפקק של שוורים, במרכז רחוב יפו, ועל השור שלפניו מדבקה עם הכיתוב: "אין לי חלק באלוהי ישראל". הוא מביט לנתיב הנגדי, וגם שם, שור, גדול, עם סטיקר...."אין לי חלק באלוהי ישראל".


אין ספק  שלסטיקר תפקיד חשוב בעיצוב התודעה. מי מאתנו לא זוכר את המשפט "שלום עם הגולן", או לא יכול שלא להוסיף למילה "שלום" באופן כמעט אינסטנקטיבי את המילה "חבר"? מתברר כי תופעת הסטיקרים נוצרה על רקע המפגש הקשה שבין תרבות יון לתרבות הישראלית: השור, כלי התחבורה המרכזי, מהווה אמצעי להפצת התרעלה היוונית. על כל שור יופיע 'סטיקר' בו מכריז הבעלים: "אין לי חלק באלוהי ישראל".


לאט - אבל בטוח, מחלחלת ההכרה הפסולה לתוככי ההוויה הישראלית. מדרש אחר, מדגיש את היקף הקמפיין. אם השור מביא לידי ביטוי את "פרסום החוצות" הרי שיש גם "דיוור ישיר" - לכל בית, פנימה:"בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקק עליו:"אין לי חלק באלוהי ישראל" (מדרש חנוכה).


במקרה זה לא הסתפקו היונים בכתיבה. כאן התבצעה פעולה של "חקיקה", ומעניין לבחון את דרכי ההתגוננות של העם: " מכיוון שגזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקק עליו:"אין לי חלק באלוהי ישראל". מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם. עוד גזרו, שכל מי שיש לו שור יכתוב על קרנו: "אין לי חלק ונחלה באלהי ישראל". מיד הלכו ישראל ומכרו שווריהם" (שם).


ונשאלת השאלה: האם זו השיטה נכונה? האם הדרך להתמודד עם ההשפעות התרבותיות הקשות היא באמצעות עקירת משקופים ומכירת השוורים? כמוכ' מעניין לבחון האם שיטת התמודדות זו הצליחה גם בטווח הארוך, ולו משום שלאחר שנים אנו מוצאים  תיאור נוקב ביחס לחשמונאים עצמם: "כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית". (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט' עמוד ב').


מעבר לסיפור המזעזע, נשאלת השאלה כיצד יתכן שלמלכי בית חשמונאי קוראים בשמות יווניים כמו אריסטובלוס  והורקנוס? האם עקיפת השאלות התרבותיות, עקירת המשקופים ומכירת השוורים לא הספיקו? האם אין בכל אלה כוח לעמוד בפני ההתלבטויות הקשות המוצבות לפתחו של המאמין.


כאמור, עניינו של הבירור ההיסטורי חשוב. ראשית, אנו מבקשים ללמוד אודות התקופה על מכלול אירועיה. אנו מבקשים ללמוד את אשר אירע לאבותינו. אולם, לא פחות מכך, אנו 'שואלין ודורשין', מבקשים לברר איפה אנחנו בתוך כל הסיפור הזה ,ומה אנו יכולים ללמוד מכך. התרבות העכשווית מקיפה אותנו בשלל של 'סטיקרים' המחלחלים לתוכנו פנימה. בלא בקרה, בלא מחאה.


כאן מוטלת  עלינו חובה רוחנית כבידה לעסוק בהפנמה ו'בתרגום' של אירוע הימים ההם, בזמן הזה. עלינו לשאול מה הם השוורים של דורנו? מה הם המשקופים? ומהי הסיסמא הבעייתית אותה אנו חוקקים על גופנו מבלי להבין את עוצמת המחיר שאנו משלמים ואת היקפו.


בכל מקרה, אין ספק שלא די בהתעלמות, מחאה חיצונית או עקירה של דפוסי חיים פסולים ממחננו, שכן כמו אצל החשמונאים בדורם, פעולות חיצוניות יתבררו לאורך הזמן כלא יעילים אם לא תעקר הסיסמא מהלב, אם לא נתמודד כנגד האידיאולוגיה ושורשיה. כל אלה לא יעזרו אם לא נציב אלטרנטיבה.


בערב שבת חנוכה, ראוי יהיה להקדיש הלל בברכה  ליוצרים שבינינו, העמלים על בניינה של  תרבות יהודית חדשה ואחרת. לכל אלה שלא 'מוכרים' ו'עוקרים', ועוסקים בשלילת היצירה, אלא יוצרים אחרת. בציור, באומנות פלאסטית, בכתיבה ספרותית, בשירה, בקולנוע ובמוזיקה. רק יצירה אחרת: עמוקה, שניחוח של רוח אחרת נושבת ממנה, תסייע לנו להתמודד עם ההשפעות החיצוניות. 
המאמר מתפרסם בעלון 'השבת' של צוהר

 

 

בית המדרש