ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שינוי קונה (א)

ע"י: הרב מומי פאלוך

מדי יום שני בע"ה יועלה באתר סיכום סוגיא בגמרא.בשבועות הקרובים ימשיך העיסוק בסוגיות בב"ק


 


מקורות:


ב"ק סו. - רבה


שם, סז. - רב יונתן


שם, צג: - צד: - אביי ורבא


שם, צד: - רבי יוחנן


ירושלמי ט,א


תמורה ד:; ו.


תוס' סה:


קצות ש"ס,ב ; שנד,ג


קוב"ש יג-יד


גר"ח גזילה ב,טו


נתיבות שנא


א' גולדברג פירוש מבני ואנליטי פ"י


י' ברנד, תקנת השבים, דיני ישראל כ-כא


ח' אתרוג, כנפי יונה (תשובת אנשי נינוה)


מבוא


בדברי המשנה מצינו למדנו שגזלן אשר גזל חפץ ונשתנה משלם כשעת הגזילה.בין חכמי א"י ובבל ניטש ויכוח בשאלת הטעם להלכה זו. האם מה שעומד בבסיס דברי התנאים שמשלם כשעת הגזילה נעוץ בעובדה שהגזלן קנה את הגזילה בשינוי זה או שטעם אחר לדבר?מדוע שינוי קונה? מנין ששינוי קונה? מה עמדות הצדדים? בשאלות אלו נעסוק .


 


רבי אלעי
"אמר ר' אלעי גנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו. טבח ומכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר". בדברי רבי אלעי מצינו את ראשית התפיסה ששינוי מחולל תהליכים משפטיים. עפ"י פרש"י על אתר יש להבין את דברי ר"א כנוגעים רק לשאלת דין טביחה ומכירה. לדעתו אם גנב טלה ונעשה איל וטבחו ומכרו אינו משלם ארבע וחמשה והנימוק הוא ש"קנאו בידו ושלו הוא טובח שלו הוא מוכר".  בדברי ר"א אלו אנו מוצאים את ראשיתו של השינוי כארוע משפטי. בגין השינוי בטלה, שהפך איל, אין אנו רואים את מעשה הטבחיה כהמשך למעשה הגזילה. יש כמובן לחלק בין מקרה זה ובין המקרה בו אנו עסוקים במשנה גנב עצים ועשאם כלים . במקרה של ר"א מדובר בשתי פעולות שונות שכל אחת נעשית בנק' זמן אחרת האחת לפני השינוי והאחרת לאחריו. השאלה היא האם ניתן לצרף את המעשים, הגניבה והטביחה, לכדי מעשה אחד ובכך להעצים את מעשה הגניבה? או שהשינוי בחפץ גורם להתבונן על שתי פעולות אלו כפעולות בלתי תלויות? חידושו של ר"א הוא שיש לראות בשינוי כמי שמנתק את הפעולות ובכך הוא מוריד מעצמת מעשה הטביחה. רבה הפך את הרעיון הנקודתי של ר"א לעקרון כללי הקובע ששינוי קונה בכל מצב. גם במקרה שבו נגזל חפץ ולאחריו ארע שינוי בחפץ אנו קובעים שהשינוי מכריע את מעמד הגזילה מן העבר  . קביעה זו אינה (רק) צופה פני עתיד כדעת רבי אלעי, אלא נגעת גם לעבר למעמד החפץ שנגזל.


 


תוספתא


"זה הכלל כל גזילה שהיא בעינה ולא שינה אותה מברייתה אומר לו הרי שלך לפניך ואם שינה אותה מברייתה משלם כשעת הגזילה" (תוס' י,ב).  בדברי התוס' מוצאים אנו עקרון מרכזי הקובע מתי יש להשיב את הגזילה ממש ומתי יש להשיב דמים. בין התנאים הם אם הגזלן  שינה את הגזילה . המונח שינוי אכן  מופיע כאן (אף שאינו מופיע במשנה). ואולם פשוט הדבר שהשינוי מופיע כאן כמונח טכני (תאורי) בלבד ולא כגורם משפטי מחייב.


 


רבי יוחנן ורבי יונתן


הירו' מנמק את דין המשנה  (לאחר נסיון לתלות את דין המשנה ביסוד השינוי) בתקנת השבים. הגוזל עצים  ועשאם כלים אינו חייב להשיב את הכלים אלא משלם דמי עצים משום שזו קולא שהקלו על הגזלן.


רב יוחנן בבבלי דורש דרשה המחזקת את הקביעה הנ"ל. לדעתו כל גזילה שנשתנית חוזרת כמות שהיא שנא' והשיב את הגזילה אשר גזל מכל מקום. ע"כ שואלת הגמרא "וא"ת משנתינו (כיצד יש להבין את הדין שמשלם כשעת הגזילה ולא משיב את הכלים)?". תשובת ר' יוחנן היא שזו תקנת השבים.


בדברי ר' יונתן (סז.) מופיעה דרשה זו ג"כ והגמ' מוסיפה לכך את הפתיח הבא "מנין ששינוי אינו קונה?"


סכומם של דברים עפ"י העמדה הא"י יש להבין את דין המשנה על בסיס תקנת השבים. גזלן שגזל גזילה והיא בעינה אף אם נשתנית עליו להשיבה .


חשוב לציין בנקודה זו שישנו הבדל משמעותי בין שינוי ובין נזק. אנו עוסקים רק בשינויים אשר אינן בכלל נזק המהווה שיוני משמעותי וחריף


 


רבה


לדעת רבה שינוי קונה. ראיה לכך היא דרשה הפוכה מדעת רבי יוחנן רק "אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעי לשלומי". רבה תומך את דעתו גם בדין המשנה גזל עצים ועשאם כלים וכן צמר וצבעו פטור (מראשית הגז).


עפ"י עמדת רבה השינוי איננו תאור המצב בו חל הדין שמשלם כשעת הגזילה (כתוספתא), אלא המניע והסבה המשפטית לדין זה שמשלם כשעת הגזילה.


בדברי הראשונים לא מצינו, ככל שידינו השיגה, הסבר ברור מדוע התחדש דין זה ששינוי קונה.


לעומ"ז, בדברי האחרונים מצינו מס' דעות. נפרטם מן הפשוט אל המחודש בתוספת ראיות וחיזוקים.


 


קובץ שיעורים - תורת  חילוף  חילוף החומרים.


לדעת הקוב"ש אין להבין את דינו של רבה כפשוטו, כאילו בא לומר שהשינוי  קונה ממש, אלא הקנין הוא תוצאה של השינוי ולא סבתו. על הגזילה רובצת חובת השבה מדין התורה. כאשר חל שינוי בחפץ באופן שלא ניתן לזהות אותו עוד עם החפץ שנגזל נחשב הדבר לחפץ אחר לחלוטין ומתבטלת חובת ההשבה שרבצה עליו. משכך קנה הגזלן את הגזילה. נכנה עקרון זה תורת חילוף החומרים. כאשר חפץ משנה את מהותו הופך הוא להיות חפץ שונה לחלוטין וכל ההיסטוריה המשפטית שלו מתבטלת. (רעיון דומה למהלך בעל התשובה בדברי הרמב"ם.). עקרון זה נכון בכל התורה כולה כאמור בדברי אביי (צג:) ובדברי רב ששת (סה:) . אתנן זונה של חיטים  אשר משתנה להיות סולת מתנער מן האיסור שרבץ עליו ומותר לבוא למזבח (לדעת ב"ה).


למעשה ניתן לומר שמעשה הקניה ורגע הקניה אינם בעת השינוי, אלא בעת ההגבהה של החפץ. ברגע זה של ההגבהה לא ניתן היה לקנות את החפץ, חרף מעשה הקנין שנעשה, משום שרבצה עליו חובת השבה. ואולם, השינוי שהסיר את חובת ההשבה בעין, מגלה למפרע שמעשה ההגבהה בעת הגזילה הוא הוא מעשה הקנין


 


נתיבות - ביטוח הנגזל


את עמדת הנתיבות בשאלת ההיגון של דין השינוי שקונה ניתן ללמוד מדבריו במקרה של גזילה שנעשתה עם חילול שבת. דינו של גזלן זה הוא בידי שמים וממילא פטור הוא מתשלומים. יחד עם זאת פוסק הרמ"א שכל דין פטור מחמת קלבד"מ הוא רק במקרה שהגזילה אבדה אך אם החפץ בעין עליו להשיבו. מה הדין כאשר החפץ השתנה?


לדעת הנתיבות חייב  הגזלן להשיב את החפץ בעין. סבת הדבר נעוצה בשאלה מדוע קנה הגזלן את הגזילה בשינוי? לדעת הנתיבות אנו לומדים על קנין הגזלן בשינוי דוקא מן הסיפא של הדרשה של רבה: "אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעי לשלומי". התורה מחייבת את הגזלן לשלם דמים כל אימת שהשתנתה הגזילה. לדעת הנתיבות חובת תשלומים זו של התורה מהווה את מקור הקנין של הגזלן. לאמור מאחר והוא חייב בתשלומים כאשר השתנתה הגזילה לא ניתן לחייבו להשיב גם את הגזילה נוסף לחובת התשלומים , וממילא קנה את הגזילה. ניתן להבין את המהלך הנ"ל באמצעות מוסד חברת הביטוח. התורה חסה על ממונו של נגזל. ברצונה למנוע ממנו כל הפסד. משכך קבעה התורה שכל אימת שישתנה דבר מה בגזילה יחוייב הגזלן לשלם לנגזל שווי הגזילה שגזל ובכך נמנע כל הפסד של הנגזל. חובה זו של תשלום גוררת אחריה את חובת(!) הקניה של החפץ הנגזל.


מכאן מסיק הנתיבות שגזילה בשבת הפוטרת מחובת התשלומים איננה מקנה לנגזל את החפץ וממילא חייב להשיב.


 


גר"ח - מעשה קנין


הגר"ח בדבריו המפורסמים מחלק בין שתי רמות של שינוי. האחד פוטר מחובת ההשבה בלבד והאחר קונה ממש. הראשון הוא שינוי קטן ושולי והאחר הוא שינוי משמעותי. בכך מסביר הגר"ח מדוע מוצאים אנו בדברי הרמב"ם מצב בו ניתנת אפשרות בידי הנגזל (הבעלים) להחליט אם ברצונו לקבל את הגזילה או את דמיה. מצב ביניים זה קיים רק כאשר מדובר בשינוי מזערי, לא כן במקרה של שינוי גדול. אם נחדד את דבריו נמצא  שלדעתו פעולת השינוי היא מעשה קנין לכל דבר וענין והיא מקנה לגזלן את הגזילה בעל כורחו של הנגזל. כאשר לא מדובר בשינוי כה גדול כוחו של הנגזל גדול מזה של הגזלן ובידו להחליט האם לדרוש את הגזילה או דמיה.


 


 


תשובת הגזלן


כיוון אחר ושונה ניתן למצוא מתוך עיון בדברי המקרא. האיסור לגזול מופיע בפרשת קדושים. שם לא מצוין מה דינו של הגזלן.  לעומ"ז האיסור לגנוב מופיע בכמה מקומות (משפטים ועוד) ולצידו מופיע גם דינו  - חובת התשלום (כפל). על פניו ניתן לומר שגם ביחס לגזלן קיימת חובת תשלום בלבד! (ההבחנה בין גזלן לגנב, האם כפל או רק קרן, אינה מעניינינו מאחר ובשניהם מדובר בחובת תשלום.)


החובה להשיב את הגזילה בעינה מופיע בדיני אשם גזילות בלבד. מדוע דוקא שם?


בלימוד המקרא ראינו שדינו של הגזלן אשר נשבע לשקר בכפירת ממון חברו הוא תשלום קרן חומש ואשם. שלושת אלו מהווים את תהליך הכפרה של גזלן. בסופו של פרק  ט בב"ק מצינו שישנה תלות בין המרכיבים השונים הללו ולא ניתן לפתוח בכפרה ללא השבת הקרן.


מכאן אנו למדים באופן ברור שחובת השבת הקרן-והשיב את הגזילה- היא תנאי ומרכיב בסיסי בהליך הכפרה של הגזלן.


אם נכונים דברינו הרי שגם במקרים שאין חובת הבאת קרבן אשם מאחר ולא היתה שבועה (שהפכה את הגזילה למעילה) ונותרה רק חובת ההשבה בעין, יש לראות בחובה זו מעשה תשובה וכפרה!


נחדד את הדברים. בדברי האחרונים השונים ובראשם הנתיבות עולה בברור שדין חובת ההשבה נעוץ וכרוך בפיצוי הנגזל. הקניה בשינוי מתמקדת בחובתו של הגזלן וזכותו של הנגזל. לדעתינו ניתן לראות את החובה הנ"ל מנק' מבטו של הגזלן כחלק מהליך התשובה. גזלן אשר שב בתשובה, איננו יכול להסתפק בפיצוי כספי בלבד, אלא עליו להשיב את הגזילה שבעין. לא יתכן שהגזלן ישוב בתשובה והחפץ הגזול יהא מונח בביתו כמות שהוא!!


אם נכונים דברינו הרי שעתה ברור לחלוטין מדוע כאשר משתנה הגזילה ואיננה עוד מה שהייתה לא חייב הגזלן להשיב את הגזילה. כאשר חל שינוי בגזילה מתפוגג האבסורד של גזלן ששב בתשובה והשרץ בידו.


 


ראיות


א.ניתן להוכיח כדעתו של הקוב"ש מדברי הגמרא בתמורה. הגמרא שואלת על עמדתו של רבא שפוסק "מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני" כיצד יתכן שבגזילה שישנו איסור של לא תגזול ובכ"ז משלם כשעת הגזילה(=קנה)? הנחת היסוד של הגמרא בשאלתה  היא שהשינוי הוא מעשה של קנין המועיל בדרך כלל (ועתה אין לתת לו תוקף מאחר שנעשה באיסור).


(עוד על שאלת הגמרא עיין בדבריהם של הקצות (משובב נתיבות) והנתיבות בסי' לד)


תשובת הגמרא היא שישנה דרשה מיוחדת, היא דרשתו של רבה , ממנה ניתן ללמוד שקנה חרף העובדה שהמעשה נעשה באיסור. תוכן הדרשה כאמור הוא אם כעין שגזל ישיב ואם לאו וכו'. בפשט הדברים עולה שסיבת הקנין איננה מעשה הקנין שהרי מעשה זה נעשה באיסור ואין לו תוקף משפטי לדעת רבא, הסבה שבכ"ז קונה היא שלא מדובר באותו חפץ שגזל=תורת חילוף החומרים. מצב זה הוא עובדה קיימת שלא דורשת תוקף ואישור משפטי, החפץ אינו אותו חפץ!


 


ב. על דברי הגר"ח ששינוי קונה ממש כחלק מדיני הקניינים יש לשאול שתי שאלות


1.גם במקרה של בהמה והזקינה  שלא עשה הגזלן שום מעשה קנה


2.היכן מצינו בדיני הקנייני במס' קידושין מעשה קנין שכזה שאינו משקף לא הפגנת בעלות ולא הכנסה לרשות?


ראיה לדברי הגר"ח ניתן להוכיח מדין שינוי החוזר לברייתו. תוס' מוסיף להלכת ר"פ (צו:) הטוען ששינוי החוזר לברייתו לא קונה כגון נסכא ועבד מטבע, וקובע שאם עשה מן הנסכא גביע קנה, מאחר והגביע הוא דבר חשוב.  כלו' אף שבפועל יתכן ולא ישתנה דבר מאחר והחפץ ישוב לקדמותו, קנה, היות ונעשה בו מעשה של שינוי חשוב קנה.  במילים אחרות הדגש אינו על תוצאת השינוי בזהות החפץ אלא במעשה האדם.


ניתן לצרף גם את עמדת הקצות (שס,ד) הסובר שנסכא שעשאו מטבע ושוב נסכא קנה משום שבמהלך השינויים עבר גם שינוי שלא חוזר (ממטבע לנסכא). גם במקרה זה החפץ שלפננו הוא אותו חפץ שגזל ובכ"ז קנה מאחר ונעשה בו שינוי משמעותי.


 


ג.במהלך הקושיות על עמדת רבה  שיאוש  קונה הוקשה לו מדיני חמץ שעבר עליו הפסח. תושבת הגמרא במקרה שם היא שבסיטואציה זו הגזלן  אינו קונה את החמץ משום שאינו מעוניין בכך. משמע שקנין הגזלן נתון לבחירתו שלו ואיננו הליך כפוי וחובה. ניתן אמנם לחלק ולומר שזהו רק במקרה של יאוש ולא במקרה של שינוי מאידך ניתן לומר שאם ביאוש כך ודאי וודאי שבשינוי.


 


ד. תוס' (סה:) טורח לבאר מדוע מוצאים אנו שני מקורות שונים לדין שינוי שקונה האחד הם דברי רבה מן הפסוק בויקרא: "והשיב את הגזילה" והאחר מובא בשם דעת ב"ה בדין אתנן זונה מספר דברים :" הן ולא שינוייהן".


לדעת תוס' פסוק אחד לגופו ופסוק אחד בא לחדש שגם במקרה של שינוי החוזר קונה. ע"מ לחדד מדרג זה יש צורך בשני פסוקים.


לדעת הקוב"ש הצורך בשני פסוקים אלו נועד למטרה כפולה האחד בא לציין ששינוי בחפץ אכן משנה את זהותו. והאחר פוטר מחובת ההשבה כאשר השתנתה זהות החפץ.


הקצות (שס,ב) מבאר את הצורך בשני הפסוקים באופן שונה. לדבריו עיקרם נועד לדעת רבא הסובר בתמורה שכל מה שאסרה תורה אם עשה לא מועיל. לשם כך בא הפסוק בויקרא ללמדינו שבמקרה זה הדבר יועיל (והפסוק בדברים נועד לגופו ששינוי קונה). לעיל הראינו שמפסוק זה ניתן  אולי ניתן להבין ביתר הבנה את עמדת הקוב"ש שבא לטעון שלפננו הליך אובייקטיווי, החפץ השתנה, שאינו זקוק לאישור משפטי.


האחרונים (פרי יצחק ח"ב סי סג ) מחדדים את דברי התוס' והקצו באופן הבא: רש"י מעמיד את דברי רבה במקרה של שינוי בידים. מדבריו עולה, לכאו', ששינוי הנעשה ממילא איננו כלול בדברי רבה ששינוי קונה, והדברים תמוהים. לאור דברי הקצות שהעמיד את דרשתו של רבה עפ"י רבא בדין אי עביד לא מהני מתבארים הדברים. פשוט הדבר ששינוי שבא ממילא קונה מאחר ואין מדובר באותו חפץ. הבעייתיות היא במקרה שהשינוי נעשה באופן יזום, בידים, כאן נתקלים אנו בהלכתו של רבא דאי עביד לא מהני. לשם כך ורק לשם כך נדרש פסוק. מדברים אלו עולה בברור שהפשטות בדיני שינוי הוא דוקא שינוי ממילא! ע"מ להתיר גם מקרה של שינוי בידים שנעשה בו מעשה של שינוי יש צורך בפסוק מיוחד המלמדנו שכל עוד לא מדובר באותו חפץ אין חובת השבה. כאמור, דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו של הקוב"ש המעמיד את דברי רבה ודין השינוי על תורת חילוף החומרים.


 


סכום ביניים


אם נעמת את העמדות דלעיל העוסקות ביסודות המשפטיים של דין השינוי נמצא מס' כיוונים בשאלת ההיגיון המשפטי של  דין שינוי הקונה. לדעת הנתיבות שינוי קונה הוא מהלך הממוקד בזכויותיו של הנגזל ונעשה בעל כורחו של גזלן. לדעת הקוב"ש שינוי קונה הוא מהלך נייטרלי לחלוטין ואדיש לזכויותיהם או של הצדדים. המצב העובדתי (מנקודת מבטו של החפץ הנגזל) הוא שאין חובה להשיב. הקניה היא פטור מחובת ההשבה.


לדעת הגר"ח ברור הוא שהקנין נועד לטובתו של הגזלן ואינו נעשה בעל כורחו. עפ"י הגשה האחרונה השניוי הוא חובה של הגזלן כחלק מהליך התשובה שלו.

 

 

בית המדרש