ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מדוע התעקש יעקב לשכל את ידיו?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

האם יעקב לא ראה את הסכנה שבהעדפת הבן הצעיר? ומדוע המדרש טוען שיש קשר בין הכרעתו של יעקב לבין סיפוריהם של ראובן ויהודה?

 


וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" (בראשית מ"ח, יח-יט) - "יָדַעְתִּי" - מעשה ראובן ובלהה, ["יָדַעְתִּי"] - מעשה יהודה ותמר. מה דברים שלא נתגלו לך - נתגלו לי, דברים שנתגלו לך - על אחת כמה וכמה! בראשית רבה צ"ז, ד.


לפי פשוטו של מקרא יעקב אמר ליוסף "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" בכדי להדגיש ששיכול ידיו לא נבע מחוסר ידיעה שמנשה הוא הבכור, אלא מכך שאפרים "אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (שם). אך דרשתנו מכניסה לדיון שבין יעקב ויוסף שני סיפורים שנראים לכאורה כלל לא קשורים לעניין. הבנה פשטנית של המדרש הוא שיעקב הביא שני סיפורים שיוסף כנראה לא היה מודע אליהם, בכדי להראות לו שמודעותו של יעקב לתולדות המשפחה - גדולה ממודעותו של יוסף, וכי הוא מכיר היטב את משפחתו.


אך מבט מעמיק יותר במדרש, מעלה כי בהבאת שני הסיפורים הללו מנסה יעקב להתמודד עם טענות העומק של יוסף. יוסף חושש מכך שאפרים יוכר כבכור במקומו של מנשה, אף אם הוא ראוי לכך. כמי שחווה על בשרו את המחיר של קנאת האחים, הוא יודע עד כמה חשוב ש"לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י' ע"ב). לאור ניסיון חייו המר, בכדי לשמור על שלומה ואחדותה של המשפחה, יוסף מעדיף שלא לערוך שינויים במעמדו של הבכור.


לא רק ניסיון חייו של יוסף מורה כן, אלא ספר בראשית כולו מורה על המחיר שיש לנטילת הבכורה מן הבכור: הרצח הראשון בהיסטוריה ארע בשל תחושתו של קין כי ה' מעדיף את הבל אחיו הקטן; עד היום אנו סובלים מצאצאי ישמעאל, בכור אברהם שנדחה; עשו, בכור יצחק שנדחה, אמר בליבו "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי"; אחי יוסף רצו להורגו נפש; ולבסוף - גם חששו של יוסף התממש כאשר מלחמות עקובות מדם פרצו בין אפרים ובין מנשה.


על המתח בין שבטי אפרים למנשה ניתן ללמוד כבר ממריבתם הקשה של בני אפרים וגדעון, השופט משבט מנשה: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן - וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה" (שופטים ח', א). גדעון אמנם הצליח לפשר בין השבטים היריבים, אך לאחר שיפתח הגלעדי הנהיג את בני שבט המנשה לניצחון על נחש העמוני, באו בשנית בני אפרים בתואנה: "מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ - בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ" (שם י"ב, א). הפעם תגובתם של בני שבט המנשה היתה נחרצת: הם נלחמו באנשי אפרים, שחטו את פליטי אפרים שניסו לברוח על מעברות הירדן, והרגו בהם ארבעים ושנים אלף איש. סביר להניח שאנשי שבט מנשה ראו בניסיונם החוזר של בני שבט אפרים לכפות עליהם את הנהגתם, ניסיון שיש להלחם בו בכל תוקף - מתוך תפיסתם את עצמם כמי שראויים להנהגה, והבנתם ששבט אפרים הצעיר מנסה לתפוס את מקומם.


אל מול חששו המוצדק של יוסף, טוען יעקב את הטענה הכפולה "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי". מן הצד האחד 'דברים שנתגלו לך' בוודאי שנתגלו לי - ומודע אני למחיר הכבד שעלול להיות להעדפת מי שאיננו הבכור, וכלשון המדרש: 'מה אתה סבור? מפני שהייתי שואל אותך בכל שעה מה עשו לך אחיך - ולא היית אומר לי, סבור אתה שאיני יודע?! "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" ' (בראשית רבתי, ויחי, עמ' 226). יעקב מכיר את המחיר הכבד לא רק מתוך מודעותו לסיפור בניו, אלא גם מסיפורו האישי ומהשנים הרבות בהן נאלץ לברוח מפניו אחיו עשו.


אך מן הצד השני יעקב טוען ש'דברים שלא נתגלו לך - נתגלו לי'. יעקב טוען שבניגוד ליוסף, הוא גם מודע למחיר של השארת הבכור בתפקידו - אף על פי שהוא אינו מתאים בעליל להנהגה. לאורך הפרשות האחרונות נהג ראובן בכורו באופן קבוע כ"פחז כמים": בעצתו לזריקת יוסף אל הבור תוך שהוא משקר לאחיו, בהצטדקותו והאשמתו את האחים "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד", בניסיונו הפזיז לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין תוך כדי ההצהרה "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ", ולפני הכל - בחילול יצועי אביו.


לעומתו, יהודה הוכיח את מנהיגותו באופן קבוע: בכך שהצליח לשכנע את אחיו שלא להרוג את יוסף אלא למוכרו (ללא רמאות כלפיהם); בהצעתו השקולה והמתוזמנת כראוי לערוב את בנימין; במימוש הערבות בזמן שהציע את עצמו לעבד במקומו של בנימין; ומעל לכל - בנכונותו להודות בטעויותיו וחטאיו, במעשה יהודה ותמר.


טענתו המרכזית של יעקב היא שאין להירתע מפני המחיר הכבד שעשוי להיות לדחיית הבכור, אם ההנהגה מתאימה לאחד מן הבנים האחרים. יעקב פועל כך כלפי בני יוסף בתחילת הפרשה, אך גם כלפי בניו שלו בהמשכה: הוא מכריע שראובן לא יוותר מנהיג השבטים - "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (מ"ט, ד) וממנה את יהודה למחליפו  - "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" (מ"ט, י).


ספר בראשית לא רק מלמדנו על המחיר הכבד שעלול להיות לדחיית הבכור - אלא שעל אף המחיר הכבד, חובה לדחותו אם הבן האחר הוא שמתאים: למרות שתגובתו הכאובה של קין היתה צפויה, ה' העדיף את מנחתו של הבל ודחה את מנחתו של קין; ה' ציווה את אברהם לשמוע בקול שרה - וישמעאל בסופו של דבר גורש; למרות בכורתו של עשו - רק יעקב נבחר להמשיך את דרך האבות; ראובן נדחה מבכורתו -בעוד שיוסף זכה למלוך בטווח הקצר, ויהודה נבחר להנהגה בטווח הארוך; וגם המנהיגות המשמעותית משבטי יוסף לא צמחה משבט מנשה - אלא משבט אפרים כאשר יהושע היה לכובש הארץ, וירבעם בן נבט הקים את מלכות עשרת השבטים.


עמדתו הנחרצת של יעקב מלמדת אותנו כמה עקרונות חשובים: בהתנגשות שבין בחירת האדם לבכורתו - על הבחירה לנצח; בהתמודדות בין מאמציו הרוחניים והמוסריים של האדם לבין מעמדו הפורמאלי - יש לתת משקל יתר למעשיו הבחיריים של האדם; אמנם למסגרת ולכללים החברתיים יש חשיבות -  אך אין להירתע מהמחיר הכבד שעלול להיות ליציאה כנגדם, במקרה של התנגשות בינם לבין המהות והתוכן שבמעשיו הבחיריים של האדם.


המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת ויחי

 

 

בית המדרש