ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הכתובת שעל הקיר

ע"י: אורי קראוסהר

מוזר הוא צום עשרה בטבת - הארץ בו לא נחרבה, העם לא הוגלה. אחרי אסונות, נמשכים הלבבות. בדרך כלל כולם זוכרים היכן הם היו, כשהתאומים נפלו, כשרבין נרצח ועוד שלל אירועים שעבור רבים הם מכוננים. לקבוע צום לדורות, זה להפוך אירוע למכונן, להוציא אותו מהמקום ההיסטורי ולהשליכו אל עבר העתיד. לגדל דורות על ברכיו, להכניסו אל תוך מעגל השנה ובמובן מסוים גם אל תוך מעגל החיים.


מוזר הוא צום עשרה בטבת - הארץ בו לא נחרבה, העם לא הוגלה. אחרי אסונות, נמשכים הלבבות. בדרך כלל כולם זוכרים היכן הם היו, כשהתאומים נפלו, כשרבין נרצח ועוד שלל אירועים שעבור רבים הם מכוננים. לקבוע צום לדורות, זה להפוך אירוע למכונן, להוציא אותו מהמקום ההיסטורי ולהשליכו אל עבר העתיד. לגדל דורות על ברכיו, להכניסו אל תוך מעגל השנה ובמובן מסוים גם אל תוך מעגל החיים.


 


אז מה בעצם קרה בעשרה בטבת?


על מה ולמה צריכים אנו במדינת ישראל כיום לצום, על מה שאז אירע?


כדי להביט קדימה, יש צורך במבט לאחור, אז בואו נסע בזמן אל בית ראשון. נתבונן בעיתון המקומי, כי הרי דרכו נתן לדעת מה החדשות. בעיתון מדווחים על כך שנבוכדנצר מלך בבל ביחד עם צבאו מתקרבים אל ירושלים ומטילים עליה מצור. שלוש שנים מחזיק המצור, עד שב-ט' בתמוז הובקעה החומה. בין לבין זועקים העיתונים על מצוקה קשה, אין מה לאכול, כבד הרעב מאוד. מי שקורא את הדיווחים כבר מרגיש שזה רק עניין של זמן, עד שיגיע החורבן.


 


מדוע חכמים ראו לקבוע את י' בטבת כזמן המכונן ולא את ט' בתמוז שבו הובקעה החומה ובעצם התחיל באופן מעשי החורבן?


אני חושב שיש דברים שרק שמתבוננים על כל התמונה, אפשר להבין. לעיתים דווקא מבט על ההיסטוריה, גורם לנו לראות תהליכים, להבין דברים. כשחכמים מתבוננים לאחור, הם מבינים שהרגע המכונן, הרגע שבו נגזר החורבן, הוא הרגע שבו ירושלים נמצאת תחת מצור. הם מבינים שנפילת החומה, היא באמת רק עניין של זמן. עשרה בטבת ממחיש לנו את הרעיון שגם לתחילתם של תהליכים, יש משמעות. כיום כשהתרגלנו לקרוא רק את השורה התחתונה, מה גדולה הבשורה. לו נבין לרגע אחד שהבעיה איננה בכותרת הענקית בעיתון, אלא היא מתחילה הרבה קודם בדברים הקטנים, נוכל לשנות את פני הדברים. אינני אומר שאין חשיבות לציין ולזכור את האסון עצמו, אבל אסור לשכוח ממה הוא התחיל. הבעיה הקשה מתחילה כשעיוורים לתהליך, לא קוראים את הכתובות שעל הקיר ומתפלאים אח"כ מדוע ולמה קרס הקיר.


לצערי, במדינת ישראל רק תשעה באב קנה מעמד של קבע בחברה. רק החורבן בכבודו ובעצמו מחייב אותו לעצור ולחשוב, רק כאשר מישהו נפגע, נזכרים להקים ועדת חקירה. איש לא מדבר על אלימות במגרשים, עד אשר יש פצועים. איש לא מתייחס להסתה, עד אשר נרצח ראש ממשלה. איש לא מדבר על הזנחת מקלטים, עד אשר נופלים הפגזים. התרגלנו לקיים חשבון נפש, רק כאשר נשברים הכלים. אני חושב שכדאי לחברה הישראלית להקשיב למסר של חכמים - חורבן לא מתחיל רק ברגע שהאש נדלקת, אלא קודם לזה בתהליך. תהליך שבתוכו יש ניכור חברתי, משבר הנהגתי, חומות שנבנות בין אנשים ובעיקר המון כתובות על הקיר. יש צורך לקחת כיום את ימי הצום האלה ולהפוך אותם לימים של חשבון נפש, ימים של בדיקה - האם אנחנו לא נמצאים בעיצומו בתהליך מסוכן? האם אנחנו לא עיוורים לכתובות אשר מרצדות על הקיר? כדאי להתעורר עכשיו, כי בהמשך אנו עלולים לגלות שהרכבת כבר התחילה להידרדר אל תוך התהום.

 

 

בית המדרש