ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חופשי זה לגמרי לבד?

ע"י: הרב שי פירון

התקופה שבה אנו חיים מתאפיינת דווקא בבעיה הפוכה והיא חוסר היכולת לקבל שונות ולהכיל ייחודיות. הרעיון שיש לטפח את תרומתן של כל הקהילות והעדות מבלי למיין אותן לקרובות ורחוקות, עדיין לא הפך לנחלת הרבים.

בקריאת פרשת 'ויחי' אנו מסיימים את החומש הראשון, חומש בראשית. שנה אחרי שנה אנו חוזרים וקוראים בפרשיות השבוע ומגלים פנים חדשות ומשמעויות עמוקות המכוונות את חיינו. פעם אחר פעם מתגלה העוצמה הגדולה הגלומה בביטוי "מעשה אבות סימן לבנים".

פרשת ויחי מציבה את ברכת יעקב לבניו במרכזה. ברכת יעקב משולה לקשת של צבעים, כשכל אחד מהאחים זוכה לברכה מיוחדת המדגישה  את הגוון הייחודי לו ואת תרומתו הסגולית למרקם הלאומי. הברכה איננה עניין אישי כי אם הצבת ייעוד שבטי עם תפקיד לאומי.

המדרש המתאר את רגעי פרידתו של יעקב מבניו מספר כך: "'הקבצו ושמעו בני יעקב' - ...אלעזר בן אחוי אמר: מכאן זכו ישראל לקריאת שמע. בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים-עשר בניו אמר להם: "שמעו אל ישראל שבשמים אביכם, שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה?!". אמרו לו: "שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת. אלא ה' אלהינו ה' אחד". אף הוא פירש בשפתיו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (מדרש רבה פרשה צ"ח, ד').

בקריאה ראשונה לא ממש ברור מה הטריד את יעקב? ממה הוא חשש? מדוע ביקש יעקב לברר האם בניו אכן מתכוונים לשמוע בקולו של הקב"ה? ומה הקשר בין כל זה לחשש שמה יש בין האחים שנאה או פירוד?

מתברר כי יעקב היה מוטרד מתוצאותיה של ברכתו. יעקב מבין שברכותיו לבנים עלולות להוביל למשבר רוחני גדול הנובע מהדגשת השונות והייחודיות של כל אחד מהבנים שעלולים דווקא בגלל אותה ייחודיות לחפש דרך עצמאית ואישית לכל אחד ואחד.

יעקב שחושש לתשתית הרוחנית והלאומית של הכלל, אוסף אותם למעמד של קבלת עול מלכות שמיים שבו מודגשת העובדה שלמרות שמדובר ב"אלוקינו" - בלשון ריבוי, הרי שעדיין ההכרזה המרכזית שעל אף השונות, בעומק החיים, ה' הוא אחד.   

כאן, מבקש יעקב ללמד את בניו, ששונות אישית ופיתוח ייחודיות אישית צריכים לשאוב את כוחם מהגרעין המרכזי המחיה את הכלל. ההכרזה 'ה' אחד' זוקקת קריאה משותפת, או בלשונו של הרמח"ל: "והוא מה שנאמר:  "איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מ"ט, כ"ח). ואז אין לשום אחד לעבור את תחומו, כי כל אחד מכיר את מקומו ועושה את שלו". אין הכיסא שלם אלא אם כן יקראו כל השונים בשמו של ה', 'ה' אחד'.  יעקב אמנם מטיל על כל מבניו תפקיד מיוחד, כשלכל תפקיד יש שורש רוחני, אולם הוא גם מבקש מהם לשמר את ייחודיותו מבלי לגרוע ממרכזיותה של האמונה באל אחד.

התקופה שבה אנו חיים מתאפיינת דווקא בבעיה הפוכה והיא חוסר היכולת לקבל שונות ולהכיל ייחודיות. הרעיון שיש לטפח את תרומתן של כל הקהילות והעדות מבלי למיין אותן לקרובות ורחוקות, עדיין לא הפך לנחלת הרבים.

דוגמא לכך היא הסערה התקשורתית מסביב לקליטת העולים מאתיופיה שהסעירה את החברה הישראלית בשבועות האחרונים. הדיון המקומי שהתקיים שהתמקד בעיר מסוימת בארץ חוטא לתיאור העמוק והשורשי של בסיס הבעיה שהוא הקושי העמוק של החברה לקבל לתוכה את מי שתרבותו שונה. כך אנו הולכים ומאבדים את המצווה הגדולה: לקבץ את השונים לקריאת 'ה' אחד'.

הנצי"ב מוולוז'ין  שחי בתקופת ההשכלה, תקופה בה הייתה לגיטימציה לפירוד הקהילות, כתב באותם ימים: "עצה זו להיפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט קשה כחרב לגוף האומה וקיומה. הן בשעה שהיינו בארץ הקודש וברשותנו כמעט כבית שני, ...וחרב הבית וגלה ישראל בסבת מחלוקת הפרושים עם הצדוקים וגם הסב מחמת שנאת חינם הרבה שפיכות דמים, מה שאינו מן הדין ... ונתרבה שפיכות דמים בהיתר ולשם מצוה, בטעות... וכל זה אינו רחוק מן הדעת להגיע ח"ו בעת כזאת גם כן (דהיינו - למצב של בית שני ע"י יסוד קהלות נפרדות) אשר על פי דרכו בעבודת ה' וישפטנו למינות ויתרחק ממנו, ויהיו רודפים זה את זה בהיתר בדמיון ח"ו, ושיחת כל עם ה' חלילה" (שו"ת משיב דבר, א', מ"ב). ספר בראשית נקרא גם ספר הישר. בספר זה אנו רוכשים דרכי הנהגה, מוסר ודרך ארץ.  לקראת סיומו של הספר, מבקש יעקב מבניו להקפיד על ה'יחד'. ומה אנו מבקשים מעצמנו?

המאמר התפרסם בעלון 'השבת' של צוהר

 

 

בית המדרש