ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"ועשית הישר והטוב" - על חינוך, שוויון ודרך ארץ

ע"י: הרב רונן נויברט

הרב רונן נויבירט ביחד עם אשתו פנינה חיבר מסמך הדן באפלייה במוסדות החינוך הדתיים על רקע השבועות האחרונים


מערכת חינוך הינה צורך חיוני ובסיסי של כל חברה תרבותית המכבדת את עצמה. הצורך בקיומה של מערכת חינוך נולד בעקבות חטאו של האדם הראשון. האדם נברא במדרגה עליונה בה לא נזקק לחינוך. האדם היה בעל מוסר טבעי, הרגיש בחושיו את הטוב והרע, ופעל באופן כמעט אינסטינקטיבי לעשיית טוב . חטאו של האדם באכילה מעץ הדעת דרדר את האנושות לעולם של ספקות ובלבול. האדם איבד חושיו הטבעיים. הוא איבד את היכולת להרגיש טוב ורע, וממילא חייב האדם ללמוד ולהשכיל בכדי לדעת ולהבחין בין טוב לרע בבחינת "עץ הדעת טוב ורע". (מבוסס על שיטתו של הרב קוק)


תכלית חינוכו של האדם במציאות שלאחר חטא האכילה מעץ הדעת הינה לפיכך חידוד החושים הטבעיים של האדם, ושחזור המוסר הטבעי. מערכת חינוך לא רק נועדה להנחיל ידיעות, כי אם להקנות למתחנך כלים להפנמתן של ידיעות אלה. לא רק רכישת מידע כי אם פיתוח מודעות,  לא רק הוראה כי אם חינוך. כיצד, איפה, מחנכים להפנמה? כלי מרכזי לחינוך להפנמה הינו עידוד וטיפוח נטייתו הטבעית של האדם ל"דרך ארץ".


על  הפסוק המתאר את גירושו של האדם מגן העדן, דרשו חז"ל את היסוד לפיו: "דרך ארץ קדמה לתורה", וכך כתבו (תנא דבי אליהו): "'לשמור את דרך'  זו דרך ארץ, 'עץ החיים'  מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים. ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה". ע"פ הסברו של הרב חרל"פ (מי מרום ה'), נשאר לאנושות טעם מסויים מאותו מוסר טבעי שקינן בקרבנו בעת שהיינו בגן עדן. גם כיום, האדם הפשוט והישר מיטיב עם הזולת באופן טבעי, ללא צורך בלימוד מוקדם. לאדם יש נטייה מולדת לאהוב, לרחם, לעזור. דרך הארץ הינה זכר לקיום מוסר טבעי וידיעה מופנמת של כל התורה כולה, כפי שחי האדם הראשון בגן עדן. טיפוח נטייתו הטבעית של האדם לנהוג בדרך ארץ הינו לפיכך כלי לשחזור יכולת הפנמת כל ידיעותיו, ולחזרה למדרגת הרגשת טוב ורע.


התורה גדושה בציוויים לדרך ארץ: "ואהבת לרעך כמוך", "וחי אחיך עמך", "לא תשנא את אחיך בלבבך" וכדומה. קיום מצוות אלו נועד, בין השאר, להקנות לאדם כלים לקיום אמיתי, טבעי של כל התורה כולה: הלכות כשרות, שבת, צניעות וכדומה. פיתוח רגישות למוסר הטבעי, נוטע בקרב המתחנך שורשים אמיתיים של תורה פנימית. דחיקת המוסר הטבעי בשל שיקולים רוחניים לכאורה, פוגמת למעשה ביסודות החינוך להפנמה של תורה.


חינוך לתורת אמת חייב לפיכך להיות מבוסס על הקפדה יתרה על ראיה חברתית כוללת: כבוד לזולת, קבלת השונה והחלש והקניית שוויון הזדמנויות לכל אדם. כל זאת ככלי להקניית כל התורה, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. מוסד "חינוכי" אשר בו אין כבוד לשונה - בין בשל צבע עורו, בין בשל מוצאו ובין בשל רמתו הרוחנית - אינו יכול לחנך לתורת אמת. כיצד ניתן להפיץ תורה בהיעדר יסודותיה - דרך הארץ? אליטיסטיות, התנשאות והתנתקות מהעם -  כל אלה אינם יכולים לשמש בסיס לחינוך ערכי יהודי. כך לא מחנכים לתורה - כך יוצרים חילול ה'. " היכי דמי (=כיצד הוא) חילול השם? ... מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!!! (יומא פ"ו)".


חינוך לצדק חברתי אינו מתבטא אך בנתינת צדקה לעני ובסגירת דלת הבית בעדו. חלוקת מזון לנזקקים, התנדבות במרכזי קליטה ובבתי אבות - כוחם של כל אלה יפה וחשוב, אך אין בזה די כדי למלא את הצו האלוקי של "וחי אחיך עמך". אנו מצווים להביא את הנצרך אל תוך בתינו ולהעניק לו חום ואהבה מתוך תחושה של שותפות ולא מתוך רגש עליונות. המצווה הראשונה בפרשת משפטים הינה מצוות "עבד עברי", המצווה השוויונית ביותר. בעל הבית העשיר מכניס לתוך ביתו את "העבד", יהודי עבריין אשר עונשו הוא עבודות שירות בבית היהודי. אסור לבעל הבית להתנשא ע"פ העבד. הוא אינו יכול לאכול לפני שנותן לעבדו לאכול. בעל הבית נאלץ להכניס לביתו את העבריין ולחבק אותו בחום, באהבה ובשוויון, כחלק מתהליך חינוכי הן לעבד והן לבעל הבית.


אפליה חינוכית אינה דרכה של תורה. מערכות החינוך מחוייבות למצוא את האיזון העדין שבין הראייה הממלכתית וההתחשבות בצרכי החברה לבין החשיבות של החינוך האינדיווידואלי של "חנוך לנער ע"פ דרכו". כל תלמיד צריך לקבל את הכלים הראויים לו, אך בד בבד להכיר ולהוקיר את השונה.


חורבן בית המקדש השני הינו תולדה של הקפדה יתירה על מצוות התורה על חשבון דרך ארץ. היטיב לתאר את המציאות דאז הנצי"ב מוולוזין בהקדמתו לספר בראשית הנקרא גם "ספר הישר". "...שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים ... ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ". צדיקות יתר הגורמת לאפלייה ופילוג הינה גורם ישיר לחרבן הבית, העם והמדינה.


ומסיים הנצי"ב :" וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשרי עוד היו 'ישרים'". זהו שבחם האמיתי של  האבות. זו אינה רבותא להיות צדיק או חסיד בלבד. הרבותא היא להיות צדיק וחסיד ולהישאר מוסרי וישר. הצדיקות אמורה לשפר את מידות דרך הארץ הטבועות בנו, ולא חלילה למעטם.


אם אנשי תורה ואמת אנו, שומה עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולסלק מקרבנו תופעות של אפלייה עדתית, ויצירת אליטות תורניות.  רק חינוך תורני עמוק, המלווה בחינוך לערכי דרך ארץ ורגישות חברתית, יגדל דור של תלמידי חכמים, אשר דעתם מעורבת עם הבריות, לא רק צדיקים וחסידים, כי אם גם ובעיקר - ישרים. זהו תנאי הכרחי לשלמות החברה, העם והארץ בבחינת:


"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטובה..."

 

 

בית המדרש