ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

זה נהנה וזה לא חסר (דפים כ-כא בב"ק)

ע"י: הרב מומי פאלוך

נסיון לסכם את סוגיית ´זה נהנה וזה לא חסר´ המופיעה בב"ק תוך תפיסת השלד של הסוגיה.שיעור נוסף בסיכומי סוגיות עיוניות בב"ק

 


מקורות:
בבלי ב"ק כ-כא


בבא בתרא ד., יב.


תוס הא, זה, את, ויהבי


תוס ב"ב יב:


רי"ף, רא"ש


רמב"ם הלכות גזילה
מרדכי, או"ז


רבנו יונה בבא בתרא ד.


רבנו ירוחם יב,א


טוש"ע שסג


ביאור הגר"א


קצות שצא סק"ב


שערי יושר ש"ג פ"כ


חי' רש ב"ב יט,כ


ברכת שמואל יד,ב


חי' רב"ד פוברסקי


הר"א ליכטנשטיין כופין על מדת סדום


ב' ליפשיץ הפרקליט


ח' דגן משפט והיסטוריה


א' כהן


מ' סבתו תרביץ


 


פתיחה
מבנה הסוגיה בנויה משלושה מוקדים מרכזיים:


1.רב חסדא ותלמידיו 2.תלמידי ר' יוחנן 3.תלמידי רב


 


רב חסדא ורמי בר חמא


הדיון בסוגיין פותח בדילמה שהציג רב חסדא לתלמידו ותשובת תלמידו הלקוחה מן המשנה שלנו. לדיון זה מצורפים נסיונות הגמרא להוכיח מכמה מקורות תאניים את ההלכה כאחד מן הצדדים. נסיונות אלו נדחים.


 


רבי יוחנן


בקרב תלמידי רב יוחנן מוצאים אנו כמה התבטאויות:  רבי אמי מכריע חד משמעית את השאלה וקובע שהדר בחצר חברו פטור כי לא חסרו דבר. רבי חייא בר אבא נותר בספק ואילו שניים מתלמידי ר' יוחנן ר אבהו ורב כהנא נחלקים בשאלה מהי עמדת רבי יוחנן בענין. הגמרא מדגישה שאת דעתו של רב כהנא הסובר שרבי יוחנן מחייב את הדר בחצר חברו לא שמע רב כהנא מפורשות מרבי יוחנן אלא למד זאת משתיקתו של רבי יוחנן.


 


רב


בחלק השלישי של הסוגיה מופיעה דעתו של רב. רב  הונא תלמידו כשנשאל לא ענה מפורשות אך לאחר מותו התקבלה תשובה בקרב תלמידיו שהדר בחצר חברו פטור מן הנימוק שההדר עצמו מיטיב עם בעל הבית כיון שהוא מגרש את השדים (לדעת רב יוסף הנימוק הוא שונה)


סופו של הדיון הוא בפסיקתו של רב נחמן אשר חייב את הבונה בקרקע של יתומים לפייסם ומשלא עשה זאת חילט רב נחמן את הבית שנבנה בקרקע זו.


 


דר בחצר חברו - זה נהנה וזה לא חסר


אם נשווה בין סוגי הדיונים המופיעים בכל שלושת המוקדים דלעיל נמצא שרק בקרב רב חסדא ותלמידיו עולה דיון עקרוני האם זה נהנה וזה לא חסר חייב או לא . רבא ורמי בר חמא הם אלו אשר ניסחו את הדיון באופן זה ומדבריהם לא נראה שישנה פסיקה לאחד מן הצדדים. מוקד הדיון של אמוראים אלו הוא בשאלה האם ניתן להוכיח מתוך המשנה שלנו (אם נהנית משלמת מה שנהנית) את הדילמה העתיקה  האם זנזל"ח חייב או לא. אם נתעקש נוכל לומר שהדעה הרווחת בקרב אמוראי בבל היא שהנהנה חייב והשאלה היא האם ניתן להוכיח דעה זו מן המשנה. לדעת רמי בר חמא נמיתן הדבר ואילו לדעת רבא אין לראות במשנה מקור להכלכה שחייב מאחר והמשנה עוסקת במקרה של חסר ולכן חייב.


כאשר עוברים למוקדים האחרים דלעיל מוצאים אנו שהדיון הוא רק אודות השאלה ההלכתית הקונקרטית  האם דר החצר חברו שלא מדעתו חייב או פטור ללא ציון הדיון הכללי זנזל"ח. כפי שנראה בהמשך הדברים להבחנה זו השלכות רבות. די בכך אם נאמר שיתכן וההכרעה בשאלה מקומית זו לא תגרורו אחרירה מסקנות מרחיקות לכת מאחר ומדבור במקרה יוצא דופן הנוגע לדיני שכירות קנין וגזילת רכוש ולא ניתן ללמוד ממנו על מקרה טהור ותיאורטי של זה נהנה וזה לא חסר.


נוסף לכך בקרב אמוראי א"י וכן בקרב האמוראים הקדומים יותר בבבל (רב רב הונא) נמצאת הכרעה ברורה שאינה קיימת (במפורש) בדיונם של רב חסדא וחביריו.בא"י כך נראה ההלכה הרווחת שהדר בחצר חברו פטור . הנימוק המפורש מצוי בדברי רבי אמי שאמר " וכי מה חסרו מה הזיקו". לדעתו יסוד החיוב היחיד שקיים הוא החסרון או הנזק. מכאן ניתן


ללמוד על הדיון העקרוני (זנזל"ח) ולטעון שלדעת רבי אמי ההלכה בדילמה עקרונית זו היא שפטור.בדעת רבי יוחנן קיימת מחלוקת בשאלת ההלכה במקרה הקונקרטי. ואולם כפי שכבר נאמר לעיל העמדה המייחסת לרבי יוחנן את הדין חייב בדר בחצר חברו שלא מדעתו לא נאמרה מפי רב יוחנן


באופן מפורש אלא נלמדה משתיקתו של רבי יוחנן ויותר מכך הועלתה כסברא ע"י שמואל.


בדעת רב ותלמידיו נראה שההלכה הפוכה מן האמור בא"י. רב אמנם פוטר את הדר בחצר חברו אך נימוקו הוא שהדר עצמו בעצם מגוריו מיטיב עם בעל הבית בכך שדיורו מגרש את השדים הקיימים שם. ניתן להבין מעמדה זה שההלכה הקונקרטית לגבי הדר(שפטור) אינה משקפת את התפיסה העקרונית ביחס לזנזל"ח. ויותר מכך ניתן לומר שההלכה בדיון העקרוני שחייב אלא שבמקרה של דר בחצר חברו החוב של הדר מתקזז בתמורה שהוא נותן בעצם מגוריו. הערה אחרונה לסיום. כפי שעולה בברור מתוך הנסיונות של הגמרא להוכיח את דינו של הדר נראה הוא שהדיון התפתח סביב המשנה בבא מציעא העוסקת ביחסי בעל העליה והבית כאשר הבית התמוטט.


 


הדילמה


מה היא הדילמה שהעסיקה את האמוראים במהלך שנים כה ארוכות?


 


ראבי"ה,מרדכי, תוס ב"ב


בדעת ראשוני אשכנז מתברר שהדיון איננו דיון כללי ומהותי אלא עוסק רק בשאלה הקונקרטית של דר בחצר חברו בלבד. מסגרת הדיון ומערכת המושגים ההלכתית  בה ניצבת שאלת דר בחצר חברו היא יחסי הנאה וחסרון ואולם בעצמותה של השאלה  מה דינו של הנהנה ללא חסרון חברו


ישנו קו הלכתי ברור הקובע שבכל מקרה של הנאה ללא חסרון חברו לא די שאין הנהנה חייב אלא ישנה חובה של המהנה לאפשר לו את ההנאה שכאמור לא כרוכה בחסרון. חובה זו באה לידי ביטוי במערכת ההלכתית של כופים על מדת סדום. בית הדין כופה על מהנה לאפשר הנאה למי שאינו גורם לו חסרון. יותר מכך מוסיף המרדכי שאף אם יתנגדלכך המהנה (בעל הבית), בית הדין יכפה אותו לאפשר לנהנה לגור בדירתו.


כמה הנחות עומדות בבסיס התפיסה הנ"ל.1. ניתן לחייב  אף ללא יסוד של חסרון. 2. הנאה היא משאב מחייב ומדיד. 3. ישנה חובה מוסרית לאפשר את ההנאה של הזולת.


התפיסה המוסרית העולה מדברים אלו היא שטובתו של הפרט והזולת עולה וגוברת על יסודות הקנין הפרטי או במילים אחרות מידת הערבות ההדדית מהווה שקול מרכזי וגובר במסגרת דיני הנזיקין והקנין .הדילמה עפ"י ראשונים אלו היא בנקודה זו בדיוק האם גם במקרה זה של דר בחצר חברו מתקיים היסוד של כופין על מדת סדום. עומק הספק יובהר בהמשך לאור דבריהם של בעלי התוס'.


 


תוס', רא"ה(נ"י)


בעלי התוס' אוחזים גם הם בתפיסה הכללית של חובת ההנאה במקרה של העדר חסרון מדין כופין על מדת סדום. גם לדעתם יש להבין את מיקוד הסוגיה רק בשאלה הקונקרטית האם הדר חייב או לא ולא בשאלה המהותית האם זה נהנה חייב. ואולם לדעתם קו הגבול בין הפרטי והציבורי ומדת המחוייבות הקהילתית של כל אדם שונה מדעתם של ראשוני אשכנז. לדעת בעלי התוס'  אין לכפות לכתחילה על בעל נכס שנכסו אינו מיועד להשכרה לאפשר לזולת להנות ממנו. אמנם אין לו חסרון אך מדובר בשמוש במתקנו האישי ובכך נפגעת האינטימיטיות שלו. כופין על מדת סדום נאמרה רק במקרה שההנאה מגיעה ממקור חיצוני והיא עובדה נתונה. במקרה כזה בי"ד כופין על האדם שלא למנוע את ההנאה מן הזולת . דוגמא לכך היא ירושת קרקעות  של אחים  במס' מקומות כאשר לאחד האחים ישנה עדיפות לקבל קרקע במקום מסויים. במקרה שכזה כופין על מדת סדום כלו' מחייבים את האחים לאפשר לאחד מהם להנות כל עוד להם אין חסרון. ההנאה כאן היא דבר נתון והכפיה נועדה למנוע את ההתנגדות . במקרה של בעל הבית ודר בחצרו משמעות הכפיה תהיה לחייב אותו ליצור הנאה ולא רק לא למנוע הנאה קיימת. מדת פגיעה שכזו בפרטיותו עוברת את קו ההקרבה הנדרש ולכן אין חובה לכתחילה לאפשר לדר לדור אף אם הדירה אינו מיועדת להשכרה. הדילמה בסוגיה לדעת בעלי התוס' היא רק לאחר מעשה קרי לאחר הדר אדם ללא דעתו האם מחוייב הוא להעלות שכר או לא. במקרה זה הדיון הוא בשאלה האם העובדה שמדובר במצב של דיעבד משתנה הבעייתיות של כפיה על מדת סדום. מחד ניתן לומר שכל ההסתייגות של הכפיה מקרה שמדובר בנכסיו של הזולת הוא רק כאשר אנו עומדים לפני מעשה וכל כפיה תהווה פגיעה באינטימיות שלו, ואולם עתה עוסקים אנו במצס שלאחר מעשה עתה שאלת הכפיה עוברת לשכר בלבד שאין בו את החשש של פגיעה אישית וממילא שייך לומר שהמנה חייב לוותר על דמי השכירות מאחר והדירה אינו מיועדת להשכרה. מאידך ניתן לומר שכאשר באים אנו לדון בשאלת מגורים בדירה אנו מוקעים מלהשתמש בכפיה בשל הנימוק האישי שבכך והעובדה שמדובר במצב שלאחר מעשה אינה מעלה או מורידה דבר.


 


רשי, רי"ף,רמב"ם


בדברי הרי"ף מוצאים אנו התייחסות לשאלה הקונקרטית תוך כדי שמוש בנימוק המהותי.מחד מנמק הרי"ף את ההלכה שהדר בחצר חברו פטור, כדעתו של רב, מאחר שהיטיב עימו בגרוש השדים שנאמ' "ושאיה יוכת שער". מאידך מוסיף הרי"ף נימוק משום שזה נהנה וזה לא חסר". לענ"ד הנימוק המהותי בדברי הרי"ף הוא זה אשר קובע את יסוד הדין כפי שניווכח לקמן וכל הפטור של הדר בחצר חברו הוא משום שהמהנה לא חסר. הרי"ף מוסיף מיד ובסמוך את הדין של חסר ולא נהנה שחייב משום שחסר . צרוף שתי הלכות אלו (זה נהנה וזה לא חסר וזה חסר וזה לא נהנה) מעמידה את דברי הרי"ף באופן ברור כמי שמחייב אך ורק בגין חסרון עקרון זה גוזר שתי תוצאות. זה נהנה וזה לא חסר פטור . זה חסר חייב אף אם אין הנאה. דבריו אלו עולים בקנה אחד עם עמדת רבי אמי ושאר תלמידי רבי יוחנן בסוגיה אשר נראה שהסכימו עם העקרון של " וכי מה חסרו?"


 עפ"י עמדה זו עולה שהדילמה שהיתה בסוגיה היא הדילמה המהותית האם ניתן לחייב על הנאה בלבד. כך עולה גם מסתימת דברי הגמרא בראשית הדיון (וכפי שניסח זאת רש"י שם ) מה חסרתיך? לעומת הא התנאית. כאמור השאלה היא האם הנאה בלבד היא גורם שמחייב או רק חסרון ונזק.


 


חיוב נהנה


בשאלת מהי ההנאה שעמדה בבסיס הדיון ישנה מח' אחרונים.


לדעת ר' שמעון שקופ דובר בקורת רוח והנאה חושנית בלבד ללא יסוד כלכלי של חסכון. כאשר מדובר בחסכון כספי של ממש הרי שהדבר מוגדר כמשתרשי והנהנה (החסכן) יחוייב לשלם את החסכון שהזולת גרם לו. בכך מסביר ר"ש מדוע כאשר הנהנה מגלה בדעתו שהוא מוכן לשלם את בגין ההנאה הופכת הנאה זו שאינה כרוכה בחסרון לחובה (כפי שטען תוס'). אם הנאה איננה ארוע או פעולה מחייבת מה הועיל גילוי הדעת שבדבר? תשובתו היא שגיליו הדעת הופך את ההנאה לחסכון וממילא חייב.


מהו מקור ההשראה לחייב את הנהנה מן הזולת ? לדעת הקצות ( שצא סק"ב) חיוב זה הוא כעין חיוב הלואה שחייב על השתמשות במעות חברו וה"ה הנהנה מדירתו או פירות חברו. לדעת הקצות יסוד זה גורר אחריו חובת תשלום מזיבורית בלבד כדין בע"ח. לדעת הברכ"ש ( יד, ב) בשם ר' חיים יש לראות את הנהנה כדין מלוה הכתובה בתורה כלו' מעין גזלן או שולח יד בפקדון חברו החייב מהתורה.  (ועייין עוד או"ש נז"קמ א,ב).


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 

 

 

בית המדרש