ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לקראת השנה האזרחית

ע"י: רועי זמיר

השאלות איפה אנחנו עומדים ביחס לגוי, מהו התפקיד הכלל עולמי שלנו הן שאלות שלא ניתן להותיר ללא מענה. האופק של היהודי הוא העולם כולו, גאולתו היא גאולת האנושות כולה. עלינו לעיין מחדש גם ברעיונות אלו כדי "להוציא יקר מזולל", במידה ולא נעשה זאת אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב בו השאלות שלא מצאו מענה בתוך בית המדרש תובעות את עלבונה והולכות לחפש תשובות בחוץ.

 


האינסטינקט הדתי הבריא מוביל אותנו בדרך כלל לתקוף את התופעה של יהודים שמציינים באופן כזה או אחר את ראש השנה האזרחי אבל פעמים רבות הטיעונים שנשמעים כנגד התופעה הזו לא נוגעים בשורש שלה ולכן נופלים על אוזניים ערלות. ברור שההזדהות הזו עם חגים לא יהודיים היא איומה ונוראה אבל גם מי שעושה מעשים איומים ונוראים בדרך כלל לא עושה אותם רק בגלל שהם כאלה אלא יש סיבה כמוסה שמובילה אותו לכך, השורש של התופעה מצריך התמודדות הרבה יותר עמוקה .


המניע של רוב היהודים שמציינים את האירוע הוא לא מניע דתי או תיאולוגי הסיבות המרכזיות לכך הם שתיים. האחת היא שהסילווסטר  מהווה סיבה למסיבה, עוד נקודת זמן שאפשר להתפרק בה והסיבה השנייה היא הרצון להיות חלק מהעולם הגדול, להשתתף בהתרחשות האוניברסאלית של השנה האזרחית ולא להישאר מבודדים בפרובינציה יהודית נידחת. סיבה זו מהווה עבורנו אתגר מחשבתי ודורשת מאיתנו לעשות בירור.


כשהרב קוק מנתח את הזרמים והכוחות המרכזיים שמתגוששים בניהם בתוך עם ישראל הוא מונה שלושה כוחות הכוח הדתי הכוח הלאומי והכוח האוניברסאלי. עם שניים מהם למדנו להסתדר די טוב. הציונות הדתית מרגישה בבית גם במחנה הדתי וגם במחנה הלאומי, יתרה מכך התפיסה היא שככל שאתה לאומי יותר אתה דתי יותר ולהיפך. אבל יש כוח אחד, מחנה אחד שנשאר מחוץ לשיח הבית מדרשי היהודי והוא הכוח האוניברסאלי.


בעולם בכלל ובחברה הישראלית בפרט הכוח הזה תופס מקום מאד מרכזי. האינטרנט, הלוויין, אמצעי התקשורת ואמצעי התחבורה המודרניים הפכו את העולם ל"כפר גלובאלי קטן". הן הגבולות הפיזיים והן הגבולות התרבותיים הופכים להיות נזילים יותר ויותר. על רקע זה  הולכת ומתחזקת כמיהה לזהות שלא ממוקדת רק במימד הלאומי הגיאוגראפי של היחד אלא מסוגלת להגביה מבט ולראות אותו כאזרח העולם. השיח הדתי דואג, כל הזמן לחדד את ההבדלים שבין היהודי לגוי, להדגיש את האנטישמיות ואת כל התופעות הדמות לה. כדי לעמוד בפרץ, לעצור את הסחף ולשמור על עצמנו אנחנו מכריזים בכל הכוח "הלכה עשו שונא ליעקב", אין בכך די.


העמידה בפרץ והדגשת השוני בין יהודי למי שאינו כזה אל מול הסכנות שהתופעות גוררות איתם היא חשובה מאד אבל יש לזכור שהיא לא היעד הסופי והמוחלט של עם ישראל. לצד האמירה "הן עם לבדד ישכון" יש גם לא מעט מקורות שמדברים על השלום בין העמים כחלק משמעותי של תהליך הגאולה. אם רוצים לתת מענה רוחני עמוק לבעיה של ההיסחפות אחרי תרבות זרה קוסמופוליטית, יש לצד ההעצמה של הזהות היהודית הלאומית והדתית למצוא מקום בתוך העולם הרוחני גם למחנה האוניברסאלי. השאלות איפה אנחנו עומדים ביחס לגוי, מהו התפקיד הכלל עולמי שלנו הן שאלות שלא ניתן להותיר ללא מענה. האופק של היהודי הוא העולם כולו, גאולתו היא גאולת האנושות כולה. עלינו לעיין מחדש גם ברעיונות אלו כדי "להוציא יקר מזולל", במידה ולא נעשה זאת אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב בו השאלות שלא מצאו מענה בתוך בית המדרש תובעות את עלבונה והולכות לחפש תשובות בחוץ.

 

 

בית המדרש