ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רעיונות לפרשת וארא

ע"י: הרב רונן נויברט

הרב רונן נויבירט בסידרת רעיונות לפרשת וארא


"ושמי ה' לא נודעתי להם"


פרשת וארא פותחת בהשוואה ביקורתית שבין משה לאבות:


"וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".  


ודרשו חז"ל (סנהדרין קי"א.) - "...ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנאמר (שמות ה') 'ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך. אמרתי לאברהם (בראשית יג') '"קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', בקש מקום לקבור את שרה - ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק (בראשית כו') 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך', בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר (בראשית כו') 'ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים' - ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב (בראשית כח') 'הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה', ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה - ולא הרהר אחר מדותי. ולא אמרו לי מה שמך. ואתה אמרת לי 'מה שמך' בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי (שמות ה') 'והצל לא הצלת את עמך'. 'עתה תראה אשר אעשה לפרעה' (שמות ה', ו') - במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים"


מדוע מבקרים חז"ל את משה באופן כה חריף? הרי משה אינו שונה בהתנהגותו באופן מהותי מאבותינו הקדושים! אברהם לדוגמא, נהל באומץ ויכוח חריף עם הקב"ה לגבי הצדק האלוקי שבהשחתת סדום.  מדוע אם כן, מחשיבים חז"ל את משה כראשון המהרהר אחר מדותיו של הקב"ה?


דומה שהדבר קשור בהכרת שמו של הקב"ה - "ושמי ה' לא נודעתי להם". הפרשה הקודמת, פרשת שמות,עסקה רבות בבירור שמותיו השונים של הקב"ה.  למעשה, משה רבינו משוכנע שזו תהיה שאלתם הראשונה של בני ישראל, ברגע בו יבושרו על הגאולה הקריבה : "ויאמר משה אל-האלקים, הנה אנכי בא אל-בני ישראל, ואמרתי להם, אלקי אבותיכם שלחני אליכם; ואמרו-לי מה-שמו, מה אמר אלהם?". ( שמות ג' י"ג). מדוע שמו של הקב"ה מהותי כל כך בדיון על הגאולה הממשמשת ובאה? וכי זה הדבר שבאמת יטריד את בני ישראל השרויים בשעבוד איום - שיעור פילוסופי בדבר שמותיו של רבונו של עולם?


בעל ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור, מציע הסבר מרתק לעניין. שמותיו השונים של הקב"ה, מייצגים הם סוגים שונים של התגלות אלוקית. כל שם, מסמל הוא אופן מסוים בו הקב"ה מתגלה בעולמינו "הנעלם". השם המפורש  (יְ- ה- ֹו -ה) מייצג את הגילוי השלם והאולטימטיבי של רבונו של עולם. לעתיד לבא, כאשר יהיה ה' למלך על כל הארץ, כלומר, כבודו יהיה גלוי כאן בעולם, נזכה למימוש הנבואה :"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", כלומר: לא יהיה כל פער בין תפיסתינו את האלוקות לבין המציאות האלוקית האמיתית. נגיע להבנה מלאה של העולם הרוחני כיוון "שמלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". עד אז, אין ביכולתנו לראות את התמונה בשלמותה.


כך מסביר השפת אמת את שאלתו של משה. מה יהיה טבעה של הגאולה? כיצד יתגלה עלינו רבונו של עולם? שאלות אלו, מהותיות הן לעיקרה של הגאולה, וכך עונה הקב"ה למשה: "ויאמר עוד אלקים אל-משה, כה-תאמר אל-בני ישראל, יְ- ה- ֹו -ה אלקי אבתיכם, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם; זה-שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר:" (שמות ג', ט"ו)


דורו של משה, עתיד הוא לחזות בגילוי אלוקי, אותו לא ראה אדם בעבר, אפילו לא אבותינו הקדושים - "ושמי       יְ- ה- ֹו -ה לא נודעתי להם". את תמציתו של גילוי זה מסביר השפת אמת באופן עמוק ביותר. שמו המפורש של הקב"ה מייצג את ההבנה הכוללת של המציאות - היה, הווה ויהיה.  הבנה מקיפה זו, הינה התפיסה שהקב"ה נמצא איתנו בכל עת, גם ברגעי השעבוד והשמד הקשים ביותר, אשר בהם לכאורה יש הסתר פנים. גם אז, ואולי דוקא אז - "עמו אנכי בצרה" - "גלו ישראל - גלתה שכינה עמהם".  ה' מתגלה אל משה, דוקא מתוך הסנה הבוער באש, מתוך משרפות המוות של מצרים. זהו גילוי קשה, איום, אך תמציתו בכך שהסנה לא אוכל, נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם. עם הנצח לא יושמד ויחוסל למרות הקמים עלינו בכל דור לכלותינו. ה' מתגלה לבני ישראל, מתוך מחנות ההשמדה של מצרים, לא רק בתור הפודה והמציל כי אם גם בתור המשעבד.  " ויאמר  לאברם  ידוע  תדע  כי  גר  יהיה זרעך ידוע שאני  מפזרן  תדע  שאני  מכנסן  ידוע שאני ממשכנן תדע שאני פורקן ידוע שאני משעבדן תדע שאני גואלן"(בראשית רבה, מ"ד).


ה' אינו רק מלך מחיה ומרחם כי אם גם לעיתים - "מלך ממית". לתובנה עמוקה זו מגיעים בני ישראל בעומדם על הים. "ויראו העם את יְ- ה- ֹו -ה, ויאמינו ביְ- ה- ֹו -ה ובמשה עבדו". או אז, זכתה אפילו שפחה לראות את התמונה הכוללת, לראות את ה' המשעבד אך גם הגואל. אכן, זוהי תמצית שירת הים - "ה' איש מלחמה - ה' שמו". אע"פ שה' הוא גם איש מלחמה, שמו שלם - גם המלחמות והשואות הינן חלק מהגילוי האלוקי בעולם.


זוהי שליחותו של משה. לגלות לעם ולעולם שלעיתים הקב"ה מתגלה עלינו מתוך השריפה וההריסה, מהסנה הבוער באש. האבות, זכו לגילוי שכינה, אך מעולם לא ראו שכינה שבאה מתוך "עלטה נוראה", מתוך גזירות שמד וכליון, כפי שראה משה במצרים. האבות ראו את הקב"ה מתוך האור הזורח אך לא מתוך הסנה הבוער.


על כך מוכיח הקב"ה את משה. תפקידו של משה הוא ללמד לעם ישראל את השיעור העמוק והקשה של "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". הכל הוא חלק ממהלך אחד, מסובב ומורכב. רק ע"י הפנמת המסר הקשה והעמוק הנ"ל, נזכה כולנו במהרה בימינו לחזות בהתגשמות הנבואה של - "והיה ה' למלך על כל הארץ - ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". 


 



למען תדע כי אני ה'


מוטיב החוזר על עצמו באופן עקבי בסיפור יציאת מצרים הינו מוטיב הידיעה. פרעה מסרב לקבל את אזהרותיו של משה מפני ש- " מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל:  לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ".


במרביתן של המכות מדגיש הקב"ה את מטרתן - לגרום לפרעה לדעת את ה' - " וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה', בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם"; " בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה'", " לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ", " לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", "בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ".גם עבור בני ישראל, זוהי מטרת הגאולה - " כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ.  וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'". מהי תמצית הידיעה? מדוע היא עיקר בתהליך הגאולה?


דומה ששורש ההסבר נעוץ בגלות הראשונה בה התנסה העולם. אדם הראשון, בגין חטא האכילה מעץ הדעת, גלה וגורש מגן העדן. עץ הדעת אמנם הביא את הדעת לעולם, אך גרם לנפילה איומה. ע"פ המבואר בספרים, הדעת שניתנה לאחר חטא האכילה הינה דעת נחותה. לפני כן, שרוי היה האדם במדרגה עליונה יותר. מטרתה של הדעת כיום, הינה להבדיל בין טוב לרע , להבחין בין מותר לאסור,  לפשר בין סתירות וליישב ספיקות. " אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ לְמַדַּע תּוֹרָתֶךָ, וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ, וַתַּבְדֵּל ה' אֱלֹהֵינוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה". הדעת מאפשרת לנו להבדיל וע"כ מיקמו חז"ל את ברכת ההבדלה בתוך ברכת הדעת - " ואבדלה בחונן הדעת- אם אין דיעה הבדלה מנין" (ירושלמי ברכות לט:).


לפני חטא עץ הדעת, לא היה האדם חסר דיעה. ההיפך הוא הנכון; האדם היה בעל דעת עליונה, לא דעת הדורשת להבדיל כי אם דעת עליונה המסוגלת לחבר כל דבר לשורשו וע"י כך לחבר שמים וארץ. וכך מבאר הרב קוק באורות הקודש ד' : " כשהשכל מאיר במלא אורו (דעת עליונה), אז אין צורך לשום הדרכה מיוחדת של חוקים ומשפטים (אין צורך בהבדלה). הטוב הגמור במעשה   נמשך הוא אחרי המאור השכלי וכל מכשולות החיים מתיישרים מעצמם. החקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חוקים ומשפטים מצווים, כי אם בתור תנועות טבעיות  שהארת השכל חזקה עליהם (אין צורך בחוקים, כיוון שאנו נמשכים אחרי הטוב בטבעיות).


 הטוב והרע  וכל ערכיהם חילוקיהם (הצורך להבדיל) , והעמל  הגדול שיש בכיוון הדרך הממוצע (הצורך לאזן), שלא יוסיף ולא יגרע, כל אלה באו אחר שגרע השכל את אורו, וההרגשה, ההתפעלות ושיקוע של החושים לקחו את מקומו, אחרי חטא הקדמוני, של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע (החטא הוריד אותנו ממדרגת הדעת העליונה למדרגת הדעת התחתונה)"


עולמינו נברא בערבוביא, בתוהו ובוהו,  ארץ ושמיים המעורבים זה בזה - " וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם ". במהלך הבריאה, יוצר הקב"ה הבדלה מכוונת בין ארץ ושמיים: " וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ ", "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ " , "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה... וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ ". הקב"ה מבדיל ארץ ושמים ואילו תפקידו של האדם לאחות את הקרעים ולחברם מחדש. אשר על כן, האדם הוא הברוא היחיד המורכב מארץ ושמים גם יחד, מחד הוא "עפר מן האדמה" אמנם מאידך הוא בעל נשמה שמימית - "ויפח באפיו נשמת חיים". האדם מועל בתפקידו ובמקום לחבר ארץ ושמיים ע"י הדעת העליונה שניתנה בו, הוא מדרדר את העולם למדרגת הדעת התחתונה של עץ הדעת טוב ורע, עץ הערבוביא, המכניס מימד נוסף על הבדלה לעולם - הדעת המבדילה, אשר היא שורש כל הגלויות בעולם.


תמצית ענינה של גאולה הוא מתבטא הוא בידיעה. שיאה של הגאולה הוא בשחזור הדעת העליונה: " לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה י"א, ט') . תהיה זו דעה מחברת "כמים לים מכסים", דעת שתחבר מחדש מים עליונים עם מים תחתונים, ארץ ושמים.


גלות מצרים הינה גלות הדעת. "לא ידעתי את ה'" אומר פרעה - ולכן "גם את ישראל לא אשלח". מצרים מסמלת את שיא הניתוק בין ארץ ושמים, ניתוק של מ"ט שערי טומאה הבא לידי ביטוי סמלי בשעבוד של "חומר ולבנים", חומריות ריקנית ללא כל מעוף רוחני.


שורשה של גאולת מצרים נעוץ הוא בידיעה. מטרה הגאולה הינה להחזיר את ידיעת ה' לעולם, וע"י כך לחבר מחדש ארץ ושמיים. זהו המסר אותו מנסה משה ללמד את פרעה - "לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" - האלוקות יכולה להתגלות כאן בעולם החומרי. ביציאת מצרים, מתעלים בני ישראל למדרגת הגאולה, מדרגת הדעת העליונה - "ויראו העם את ה'". במדרגה זו, זוכים כל תינוק ותינוקת להורות באצבעם ולומר "זה אלי ואנוהו", בדיוק כפי שיהיה בגאולת העתיד - " וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד [דעת תחתונה, לא טבעית וע"כ צריך ללמוד], אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה':  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם [דעת עליונה, טבעית]" (ירמיה ל"א).


שיאה של גאולה זו מושג במעמד הר סיני. אז זוכים בני ישראל לחזות בחיבור מושלם של ארץ ושמיים - "וירד ה' על הר סיני, אל ראש ההר", וממילא חוזרים הם למדרגתו הראשונית של אדם הראשון לפני החטא, מדרגת הדעת העליונה, וכפי שדרשו חז"ל - " ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן" (שבת קמ"ו.). יציאת מצרים ומעמד הר סיני, הורידו בחזרה לעולם את הדעת העליונה, טהרונו מזוהמת החטא הקדמוני והביאו מחדש לחיבור שמים וארץ. יהי רצון שנזכה במהרה בימינו לחיבור מחודש בדעת עליונה, ככתוב " לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

 

 

בית המדרש