ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שיעורים בספר יהושע (10):פרק ה´

ע"י: הרב יצחק הרשקוביץ

השיעור העשירי על ספר יהושע עוסק בהתגלות שר צבא ה´ ליהושע, ותפקידה בהבנת הספר כולו

 


התגלות שר צבא ה', השלמת תחנת המעבר בין הירדן ליריחו


(יג) וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: (יד) וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: (טו) וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן: (פרק ו, א) וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא:


ביאור הפסוקים:


עמדנו בשיעור הקודם על האיגוד של הפרק הזה לכדי סיפור אחד, עם זאת הפסוקים בהם נדון כעת מהווים חטיבה בפני עצמה, שלה תפקיד מהותי בהבנת ספר יהושע. בחוויית התגלות זו עתיד יהושע להגיע להבנה מלאה של תפקידיו הרוחניים והמנהיגותיים בעם ישראל.


יג. וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ - יש חשיבות מרובה למקומו של יהושע, שהוא אתר המלחמה הראשון של עם ישראל בארץ כנען. ההתגלות שלפנינו אמורה להעניק ליהושע את הערך המוסף לו הוא נדרש לפני שיוביל את ישראל בקרב.


וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא - ביטוי זה משמש פעמים רבות (אם כי לא באופן בלעדי) להתגלות, לראייה שאיננה נתפסת במושגים חושניים רגילים, ולכן היא מתגלה בנסיבות נשגבות (בראשית יח, ב - שלושת המלאכים המתגלים לאברהם; שם כב, ד - אברהם רואה את מקום העקידה מרחוק; שם כב, יג - ראיית האיל אחרי העקידה; במדבר כד, ב - בלעם נושא את עיניו ורואה את ישראל; דברי הימים א כד, טז - דוד המלך רואה את מלאך ה'). משמעותו בהקשרים אלה היא ראייה שמעבר לראייה, התבוננות ובחינה במושא (ראה ספורנו בראשית יב, ח - "התכוון להסתכל"; וראה ביאור הנצי"ב בהעמק דבר על פרשת העקידה, בראשית כב, ד:"לא נתבאר נשיאת עין זו למה, אם כדי לראות המקום - הלא אינה ראיה חושית אלא ראיה רוחנית. ובהגיע רצון המקום ית' להראותו יראה גם בלי נשיאת עין. אלא הפירוש שנשא עין מקום ... ביקש מה' שיהא רואה").


וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ - כפי שהערנו בשיעור הקודם, החרב מופיעה בתחילת הפרק דווקא בידיו של יהושע, בעודו כורת את ערלותיהם של ישראל, בחרבות הצורים אשר בידו. המציאות של מלאך העומד וחרבו שלופה בידו ידועה ממקומות נוספים במקרא, כדוגמת פרשת בלעם (במדבר כב, ג), וכן בדברי הימים א כא, טז, במקור אותו ציינו לעיל בו דוד המלך נושא עיניו ורואה את מלאך ה' (אין ספק שהפרשה ההיא נבנתה במתכונת דומה לפרשתנו). למעשה, כבר בפרשת בראשית, כאשר הקב"ה מציב את הכרובים לשמור את דרך עץ החיים, הוא מניח בידם את "להט החרב המתהפכת" (בראשית ג, כד). אולם, דווקא אצלנו אנו מוצאים את יהושע מחזיק בחרב בתחילת הפרק, ויש בזה משום קריאת כיוון להבנת מראה ההתגלות.


וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ - שלא כדרך התגלות מבעיתה, יהושע לא רק שאינו נרתע לאחוריו מחמת נוכחות המלאך, כי אם הולך לקראתו. אדרבה! ניכר שיהושע מתכוון לאיים עליו או לתוקפו, ורק לאחר שהוא שומע את הבשורה שמדובר בשר צבא ה' נופל יהושע על פניו. ניתן להניח שכל הענין היה במראה הנבואה (ראה רלב"ג על אתר), אך בנבואה לא ראה יהושע את המחזה לפניו, אלא חש נוטל חלק בעצם הפעולה. בנבואתו הוא ראה את האיש הניצב מולו, ודימה שהוא גיבור מלחמה (לנוכח החרב השלופה בידו). מגמת פניו ומיקומו של האיש הראו שאין כוונתו אלא לתקוף את ישראל (כהערת המלבי"ם כאן), ונקודה זו גרמה ליהושע לבוא לפניו בטרוניה, ובשאלה התובענית: "הלנו אתה אם לצרינו".


גישה אחרת, לגיטימית אף היא, היא שהאיש אותו ראה יהושע אכן היה בשר ודם, והוא עצמו היה נביא, שהתגלה ליהושע ובישר לו את בשורתו הנבואית.


 


יד. וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי - למעשה, שר צבא ה' איננו עונה לשאלת יהושע (ראה מנחת שי על אתר שמתחבט בשאלת הגירסה ומשמעותה), והוא מותיר אותה פתוחה ומהדהדת - האם באמת הוא לצידם של ישראל, או שמא לצידם של אויבי ישראל ר"ל. זאת בניגוד למגמתם של כמה פרשנים להראות שהמלאך אכן עונה ליהושע שכוונתו ללכת עם ישראל. שהרי אם היתה זו כוונתו מלכתחילה, מדוע נעמד לפני יהושע בתנוחה מאיימת, וגרם לו לטעות ולשאול את השאלה?


אולם, עיון בתשובה שכן ניתנה ליהושע יעזור להבין את כוונתו של המלאך. "אני שר צבא ה' ", ומכאן ששאלתו של יהושע אינה רלוונטית. יהושע מבקש משר הצבא לנקוט עמדה, לעמוד לצידם של ישראל, או לחילופין לעמוד מנגדם. אולם, תשובתו של שר הצבא היא שהוא מייצג אינטרס גדול יותר מאשר הרצון המצומצם של ישראל, והעמדות בעדם או נגדם. שר הצבא אינו אלא שליח ה'. מכאן שאם ישראל ילכו בדרך ה' - ודאי שגם שר צבא ה' ילך עימם. אולם, אם, ח"ו, יבחרו ישראל לסטות מדרך ה' - לא תהיה לשר צבא ה' ברירה אלא לעמוד מנגדם, ולהכות בהם.


כאן ראוי לעמוד על הביטוי 'שר צבא ה' ' - האם א-להינו זקוק לצבא שיממש את מטרותיו ושאיפותיו? הרי אין להעלות על הדעת מחשבה כה מצומצמת, המנוגדת לעיקרי אמונתנו! שר צבא ה' הינו תואר שיש לייחסו למנהיג האומה הישראלית, שמגלמת במהותה הנשגבת בעולם הזה את צבא ה'. זאת בניגוד בולט לעמדות כדוגמת זו של מלבי"ם:


"כי באמת אני שר צבא ה' - רוצה לומר, לא באתי יחידי, רק יש ויש אתי רבבות מחנות צבא עליונים היוצאים להלחם עם האויב ואני שר הצבא ההולך בראשם, ומה שראיתני עומד ופני נגדך הוא מצד כי עתה באתי - בפעם הראשון, כי עוד לא נשקה המלחמה רק באתי להודיעך איזה ענין נבואיי, ולכן נפל על פניו בשראה כי דבר לו אליו ושאל מה אדוני מדבר אל עבדו".


במחילה מכ"ת הק', דבריו של המלבי"ם קשים להלימה מהמהלך הכולל של ספר יהושע, בו מועברות כל הסמכויות, ובכללן סמכויות המלחמה, מלחמת ה', לידיהם של ישראל. מדוע לא נזכרים כל רבי הרבבות של כוחות אלה לאורך כל הספר, במהלכן של המלחמות, קשות כקלות, שעמדו לפני ישראל?! אמנם יתכן שבכוונת מלבי"ם לומר שבנסתר, הכוחות הטמירים הללו מלווים דרך קבע את צבאות ישראל, אולם לא מצינו עדות לכך אף לא ברמז, וגם כאן איננו שומעים את שר צבא ה' מדבר על אותם כוחות אדירים.


יתר על כן, ניתן לראות מכמה וכמה מקומות שצבאות ה' אינם אלא ישראל. כך אנו מוצאים במעמד דוד וגלית. כרקע לסיפור המלחמה, מובא שם כיצד עמד גלית וחרף מערכות ישראל (שמואל א יז, ח-יא):


"וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם, לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה? הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל - בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי - וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים, וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו - וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה, תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד. וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד".


כאשר דוד, בעודו נער, נחשף לדבריו המאיימים של גלית, אנו מוצאים את קנאת ה' ושנאת ישראל גואה בו, על רקע פרשנותו שלו לדברים הבוטים (שם כב-כו):


"וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם. וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד. וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד. וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְֹאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר, מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל? כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱ-לֹהִים חַיִּים?!".


דוד מתרגם מיידית את החרפה שממיט גלית על ישראל ומערכות ישראל כחרפת "מערכות א-להים חיים". הוא אף חוזר על דימוי זה מספר פעמים באזני העם. אולם, עיקרו של הדיון מצוי בדברי החיזוק והתוכחה הסמויה שמשלח דוד כלפי מלך ישראל, שאול (שם לד-לז):


"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. וַיֹּאמֶר דָּוִד ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ".


פעולתו של דוד היתה, בראש ובראשונה, העתקת השיח מהמישור של פלשתים-ישראל למישור של פלשתים-ה', כאשר מערכות ישראל אינן אלא נציגות של מערכות א-להים חיים. במעשה זה מעניק דוד צידוק לקרב ולתוצאותיו, ואף "מושך" הארה שמסייעת בעדו להתגבר על אויבו. מלחמתו של דוד אינה בחייל פלשתי, כי אם במחרף את מערכות ה', וככזה חובה עליו למות בשל חילול ה' הגדול שהוא מייצר בעולם. כך הוא אף אומר לגלית, ברגעים האחרונים שלפני מותו הלא-צפוי (שם מה): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ".


אף יהושע עצמו מתבטא באופן דומה אחרי המפלה הגדולה בעי, ודבריו קשורים בקשר הדוק להתגלות שלפנינו (יהושע ז, ח-ט):


"בִּי אֲ-דֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו? וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל ישְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ, וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?!". גם יהושע מצביע על הדו-אנפין של מעמד ישראל בעת הקרב, ורואה בעיקר את הפן הא-להי של מלחמתם. אולם, ברור מדבריו של יהושע שהוא איננו מכוון לגדודי מלאכים המקיפים את ישראל במלחמתם, אלא הוא רואה בישראל עצמם את הכוחות הא-להיים המדוברים[1]. וראה דבריו המפורשים של רש"י כאן, על אודות ישראל שהם צבא ה'.


עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ - מששמע יהושע שהאיש אינו אלא שר צבא ה', קרי מייצג את דבר ה' והחתירה למימושו בעולם, ושהוא בא על "עתה", חושש יהושע מפני הרע מכל. שכן, יכולות להיות שתי סיבות לבואו של שר צבא ה' - האחת לשבח את ישראל לנוכח מפעלם כצבא ה', והשניה - להוכיח אותם, ולדאוג למימוש הצו הא-להי המצופה מהם, גם במחיר החרב השלופה בידו.


אולם, ניכר שפעולותיו (נפילת על אפיים והשתחוייה) אינן נובעות מפחד, כי אם ממתן כבוד. זאת בניגוד למשה רבינו, שהסתיר פניו כי ירא מהביט אל הא-להים.


 


טו. וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא - אמנם, קל לראות את הדמיון בין אמירה זו של שר צבא ה', לדבריו של הקב"ה עת נגלה למשה רבינו במעמד הסנה. אולם, במקום הדמיון - שם יימצא גם השוני. קטע זה הובא לא כדי להשוות את יהושע למשה, אלא להדגיש דווקא את השונה והמיוחד שבמעמדו של יהושע[2]. למשה רבינו אמר ה' כדברים האלה (שמות ג, ד-ו):


"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים".


משה, כיהושע, אמר "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, אולם יהושע ניגש בבטחון ובתקיפות, ולא מתוך סקרנות גרידא. כמו כן, הקב"ה מצווה אל משה שלא להתקרב ("אל תקרב הלום"), בעוד אצל יהושע אין ציווי כזה. נקודה נוספת היא הנעליים. למשה הציווי הוא על הורדת שתי נעליו, ואילו יהושע מצטווה על הורדת נעל אחת בלבד. נקודה אחרונה היא שאלת קדושת המקום. למשה נאמר שהאדמה קדושה, ואילו ליהושע נאמר שהמקום קדוש, ולא רק האדמה.


חווייתו הנבואית של משה מתארת מציאות של התנתקות מעל צורת החיים הרגילה, לטובת מפלס אחר של קיום. זוהי הסיבה שבעטייה היה צריך להשיל את נעליו, המבטאות את רמת הקיום החומרית של האדם (ראה מלבי"ם אצלנו). משה נצטווה להתנתק, כאמור, ולכן היה צריך להסיר את שתי נעליו. כמו כן, הוא נמנע מלגשת למקור ההתגלות הנשגב, ואף היה ירא מלהביט בו. מנגד, יהושע נופל על פניו ארצה ומשתחווה דרך כבוד, אך הוא מדבר עם שר צבא ה', הן בתחילה ובמשמע שגם בסוף, ללא יראה משתקת.


האדמה שעליה עמד משה היתה אדמת קודש, כי היא נתקדשה כתוצאה ממראה ההתגלות הנשגב שהתרחש עליה. אמנם, המקום המדובר היה ב"הר הא-להים חורבה", אולם, זו בדיוק ההוכחה שהקדושה איננה עצמית במקום זה. שהרי, כנודע, בעת מתן תורה נאסרה העלייה להר סיני, בדומה להוראה שנאמרה למשה. אולם, ביחס להתגלות ה' הנוראית על ההר, נאמר (שמות יט, יב-יג):


"וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר".


אמנם, נחלקו בשאלת כוונת הכתוב בפסוק זה הפרשנים. רש"י וסיעתו מצדדים בעמדה שמיד בסוף מעמד ההתגלות של הר סיני הותרה העלייה לכלל ישראל ולבהמותיהם, וכלשונו של רש"י שם: "כשימשוך היובל קול ארוך, הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול. וכיון שאסתלק הם רשאין לעלות". מנגד, יש שסברו (ר' שמואל בן חפני גאון ורב סעדיה גאון, מובאים אצל ראב"ע וחזקוני) שכוונת הכתוב אינה אלא על הזמן של הקמת המשכן. אולם, גם עליהם מוסכם שעם הפסקת מעמד זה הותרה העלייה לכולם, ונראה שיוסכם על כולם שעוד קודם להתגלות של מעמד הר סיני לא היתה קדושה מיוחדת בהר הא-להים. מיטיב לנסח את הדברים, כדרכו בקודש, ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, במשך חכמה:


"...מה שאמר ההיתר תיכף ... דבאמת כל עיקר הדת היה כדי לעקור מלבות בני ישראל עניני עבודה זרה, ולהראות להם כי לא ראו כל תמונה... כי אין קדושה בשום נברא רק להבורא יתברך. וזה שאמר שלא תדמו כי ההר הוא ענין קדוש, ובסיבתו נגלה השם עליו! לא כן בני ישראל, כי במשוך היובל וכו' יעלו בהר, והוא מעון חיות ובהמות, רק כל זמן שהשכינה עליו הוא קדוש מסיבת קדושת הבורא יתברך שמו... וזה רעיון נכבד.".


דבריו נהירים, אולם, בכל הנוגע לסיפורו של יהושע איננו מוצאים שום קדושה באותו מקום כלל, לא לפני מעמד ההתגלות, ואף לא לאחריו. לפיכך ייראה לומר, ובהצטרף כל השינויים שפורטו לעיל, שהקדושה עליה מדבר שר צבא ה' אינה אלא קדושתה הטבעית של ארץ ישראל. לפיכך, הוא איננו מורה ליהושע להסיר את שתי נעליו, אלא רק אחת מהן. כלומר, יהושע נותר, חרף ההתגלות הגדולה, וחרף העובדה שהמקום קדוש, בנעל אחת על רגלו. אלא ברור שמגמת הצו הזה אינה אלא להורות ליהושע מהן שתי הרגליים שמעמידות את האומה הישראלית בארץ ישראל.  הרגל האחת נדרשת להיות נטועה עמוק בהיכל הקודש, מתוך מערכת שיקולים נשגבת, ולנוכח משימות רוחניות ראשונות במעלה. מנגד, חובה על ישראל להוותר לכל הפחות עם רגל שניה על הארץ, ולנהל את חייהם בדרך אנושית ראויה ומכובדת. רק מסגרת כזו תאפשר לישראל לממש את ייעודם כממלכת כהנים וגוי קדוש, תוך כינון קומות רוחניות נשגבות על בסיס הקיום הגופני בארץ. לשם כך יהושע חייב להבין ששר צבא ה' הנגלה אליו, מייצג בפניו את עצמו! הקודש שעליו עומד יהושע אינו אלא ארץ ישראל בקדושתה. על ארץ ישראל אפשר לדרוך גם ברגליים נעולות, כי תכליתה הוא חיי קודש מתוך שימוש בכלי הארץ.


מכאן ואילך עתיד יהושע לשמש בתפקיד המורכב של שר צבא ה', הנדרש להוביל את צבא ה', הלא הם - ישראל, לקראת מהלכי מלחמה מורכבים, ומתוך מתח רוחני מאתגר ביותר. לשם כך על יהושע לשדר לעם, ולעצמו, שבכוונתו להשתמש בחרב אף כלפי פנים, באם העם לא יעמוד על משמרת רוח ה'. לפיכך אנו מוצאים אותו מבצע פעולה כואבת וקשה ביחס לעכן. זהו שר צבא ה', המשמר על ישראל מכל פגע רע, חיצוני כפנימי. אחריותו של שר צבא ה' אינה רק על ישראל, אלא בראש ובראשונה - על משימתם של ישראל, היא השליחות הא-להית שהוטלה עליהם.


 


ו, א. וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא - פסוק זה בא לתאר את הרקע להתגלות הא-להית, שתסופר בפרק הבא. מכל מקום, יש לראות בו נקודה חשובה, המאירה את הרקע של ההתגלות, הטירדה של יהושע מפני משימת כיבוש יריחו, והאמצעי הא-להי להפיג את חששותיו - על ידי הצגת שר צבא ה', והמחשת הכח הגלום ביהושע באם יוותר נאמן להוראות ה' והדרכותיו, וייזום לאורם. זו גם הסיבה שבגינה לא מוזכר יותר שר צבא ה' כגורם מייעץ, מדריך ומורה - שכן מהותו מבוטאת כעת בידי יהושע עצמו.


מבקרי המקרא נדחקו לטעון שתוכן ההתגלות לא נאמר ליהושע, ושהנבואה שלפנינו מקוטעת[3]. אולם, נקודה זו עלתה להם לאור הקונספציה השגויה שהנחיל המסדר הנוצרי, שקטע את הפרק, וקבע שרירותית שהפסוק שלפנינו שייך כבר לסיפור הבא. אולם, גם מבחינה מבנית וגם מבחינה תוכנית טעותו ניכרת. פסוק זה אינו אלא השלמת הרקע והמסגרת לחטיבה האחרונה, והוא משלים את שנאמר לעיל פס' יג, על מקומו של יהושע ביריחו. הבנה כזו מאפשרת לקרוא את הפרשיה הבאה החל מפס' ב', והיא המתעדת את דבר ה' ליהושע באמצעות שר צבא ה'. לפיכך, לא קטיעה יש כאן, אלא הפסקה לטובת פתיחת דבר ה' בצורה מסודרת ומלאה.


 


 


חלק שני - מהות הפרשה


 


כלל


הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם


 


פתח


התווך שבין מעבר הירדן לתחילת מסע הכיבוש של ארץ ישראל נוצל לטובת השלמת המטה-מורפוזה של עם ישראל, מעם בעל אוריינטציה עבדותית לעם עצמאי ובוגר.


 


ביאור


שלושת שלבי הבגרות המתוארים בפרק היו נחוצים לטובת הכנתם הסופית של בני ישראל לכיבוש הארץ. פעולת המילה נועדה לזכך אותם גופנית, ולחתום את גופם באות ברית קודש, המחייב בפני ה'. פעולת הקרבת קרבן הפסח באה להעצים את תחושת האחדות הלאומית שלהם, תוך זכרון עמוק של מצבם הלאומי והרוחני בעבר. ההתנתקות מהמן, וההתחברות לתוצרת ארצם משלימה מהלך זה, בקובעה את הארץ כתחליף ראוי למזון הא-להי. כעת מוטמעת בקרב העם ההבנה שכל עוד רק א-לוה היה להם, וללא עיגון לחיים ארציים, הרי שלא יכלו לשמש אומה בריאה. ולכן על אף שבחו"ל נהנו מאכילת המן, נכון היה לומר גם עליהם, "כל הדור בחו"ל דומה כמי שאין לו א-לוה". אין קדושה בחיים ארציים בחו"ל, ואף הקדושה הנוכחת שם בשל גילויים א-להיים אינה נצחית, כפי שיובא בסיפור שר צבא ה'. אכילת המן מגלה לעם שהדרך הנכונה לשמור על קשר הדוק עם הקב"ה, א-ל מוציאם ממצרים, היא באמציות עבודתו על פי התורה, ובארץ (מכאן גם ההקפדה שהאכילה הראשונה תיעשה אגב קיום מצוות העומר והתבואה החדשה, כי כך היא הדרך להכשיר מאכלים בארץ.


השלב האחרון, בו זוכה לעת עתה רק יהושע, הוא השלמת ההכרה שמעתה ואילך תפקידו הוא להיות שר צבא ה', המדריך את ישראל בדרך הישר, אך איננו נכנע מפני גילויי מרי כלפי ה' בתוך האומה פנימה. יהושע נדרש להבין שרחמים וגילויי סלחנות כלפי פשיעה ישראלית אינם אלא מעילה בתפקידו, והם עשויים להוריד את מנהיגותו, כמו גם את האומה כולה, אל עבר פי פחת (ראה התנהלותו של שאול, שחס על הסטייה מהוראות ה' במלחמה בעמלק, ולא הוכיח את העם בגאון).


ההכרה שמהשלב הגופני הנחות ביותר, ועד ההצהרה שישראל הם צבא ה' עובר חוט שדרה אחד, של אומה בוגרת ובשלה, נחוצה מאוד לקראת כיבוש יריחו, שעתיד להתנהל בהתאם לאותה גישה - עזר וסיוע א-להי, מתוך רצון ויוזמה אנושיים לפדות את הארץ מתושביה האליליים, ולהביאה לידי שלמות נשגבת בהתאם לברית עתיקת היומין בין ישראל לא-להיהם.




[1] למקורות נוספים בענין ראה: רש"י שמואל א א, יא; אבן עזרא ומחלוקתו עם הגאון על שמות ג, טו: "ואל תאבה לשמוע אל דברי הגאון האומר שבעבור ישראל נקרא כן. והביא ראיה מן 'והוצאתי את צבאותי' ". עוד ראה ראב"ע לתהלים כד, י כנ"ל; שם סט, ז, ועוד.


[2] אחיטוב (עמ' 109) אמר שמדובר בקטע שווה, שהובא בשביל להציב את יהושע כיורשו של משה. הוא אף קבע שהציווי על השלת הנעליים נאמר: "כלשון האמור בהתגלות ה' למשה בסנה" (שם עמ' 110; ראה גם עסיס עמ' 117). כמדומני שניתוח כזה אינו לוקח בחשבון את עצם ההתגלות ופרטיה, אלא רק את הדמיון הבסיסי בין הפסוקים. ניתוח מעמיק מגלה את ההיפך, כאמור.


[3] ראה אחיטוב עמ' 109. ראה גם עסיס עמ' 116, הערה 37, 39

 

 

בית המדרש