ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

להתחבר מהר

ע"י: הרב שי פירון

בין יתר המחשבות המלוות את הדיון הציבורי מסביב להישגים של תלמידי ישראל, כמו גם הדיון בדבר הפיכת לימוד התורה לתורת חיים ולאהבתה של התורה על לומדיה, ראוי ונכון לבקש גם את מימד הזריזות, ההתאמצות ו´החיפזון´ כביטוי להישגיות. לפעמים חשוב לרוץ, להזדרז ולשאוף. כמובן, כל עוד יודעים לאן.


ההבדלים המרכזיים בין תרבות 'המערב' לתרבות 'המזרח' באים לידי ביטוי מהותי ביחס לזמן. בעוד שהתפיסה המערבית מדגישה, לכאורה, את הזריזות, הכמיהה להישגיות, הרצון להיות מהיר יותר, גבוה יותר וחזק יותר, הרי שהתרבות המזרחית מתרכזת בכמיהה לשלווה, לסטואיות ולחיפוש פנימי מדוקדק המביא לאוטנטיות, פשטות, טבעיות ועצמיות.


בפרשתנו מופיעים הכללים והצווים הקשורים באכילת קורבן פסח מצרים. בין היתר, מציינת הפרשה את אופן האכילה של הקרבן: "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'" (שמות י"ב, י"א). 


ההדגש בפסוקים במילה "חפזון" מצביע על זיקה פנימית בין מצוות אכילת הקורבן לבין דרך אכילתו. אלא שבהגדה של פסח החיפזון מוזכר דווקא כסוג של אילוץ שנבע כתוצאה מהסיטואציה שנוצרה בשטח, ובלשון בעל ההגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?  כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה". מכאן שטעמו של בעל ההגדה אינו מתיישב עם פשט הכתובים בתורה. לא זו בלבד, אלא שהמעיין בפרשת בא יגלה כי בני ישראל המתינו בבתיהם כל הלילה. אם כך מהו אותו "חיפזון" ומדוע לא היה לבצק שהות להחמיץ?


תמיהה נוספת נובעת מהעובדה שהציווי על אכילת המצות בפסח ניתנה לבני ישראל עוד לפני היציאה ממצרים כפי שנאמר בפסוקים: "ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרת את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם, בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים יום בערב, שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל... בכל מושבותיכם תאכלו מצות". מכאן לכאורה מצב שבו הציווי ניתן עוד בטרם שכלל נוצרה מציאות המצדיקה את החיפזון! לכל זה ניתן להוסיף את הציווי שקיבלו בני ישראל לצאת "בעצם היום"- כלומר לא כבורחים, אלה כמי שיוצאים ביד רמה. ושוב חוזרת לה השאלה: מדוע אם כן מצווה התורה: "וככה תאכלו אותו, אותו מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'"?


מסתבר שהמצה מפגישה אותנו עם שני עניינים חשובים: מצד אחד יסוד האוטנטיות והפשטות, ומאידך עם יסוד הזריזות. היסוד הראשון של הטבעיות בא לידי ביטוי בבצק של המצה. בצק שאין לו נפח, שלא תפח, שאין בו שום רושם חיצוני. בכך מרמזת המצה על האנושיות הטבעית, הבראשיתית, הטהורה. זוהי קריאה הגדולה של כל אחד לקבל את עצמו, כמו שהוא.  מידת הענווה אינה נסיגה של כוחות החיים, צמצום היכולות ושיתוק היצירה. ענווה היא העמדת החיים על יסוד האמת, על יסוד האוטנטיות הטבעית והפשוטה.


היסוד השני, יסוד הזריזות בא לידי ביטוי בזהירות הנדרשת בהליך הכנת המצה כדי שלא תחמיץ. כדי לקיים את מצוות "ושמרתם את המצות" עלינו להזדרז ולא לעצור, בכדי שחלילה לא נחמיץ את השעה.


שני היסודות הללו, האוטנטיות והחיפזון, על אף שיש בהם מידה מסוימת של סתירה, משלימים זה את זה: שכן הפשטות והאוטנטיות יוצקת תוכן ומשמעות לדרישת החיפזון.


סכנה גדולה היא לחברה כאשר אחד מהיסודות הללו גובר על חברו ומכריע אותו. היו שנים בהם המערכת החינוכית, כמו גם האווירה התרבותית  הדגישה את עקרון הזריזות. על המחנה והעם השתלטה רוח של הישגיות שהתאפיינה בחיפזון להתקדמות ונהיה אחר הבלתי מושג תוך רצון לתרגם הכל למושגים של מעמד חברתי וכלכלי. בשנים האחרונות באה לה רוח גדולה, מטלטלת, והעבירה את מרכז הכובד בשיח הציבורי לעיסוק אובססיבי ב'אני העצמי' תוך חיפוש אחר יסוד ההתחברות. אלא ששיח זה מתאפיין לא פעם בשלילת הלגיטימציה לתבוע גדלות והישגיות.


בעוד שבתקופה הראשונה ספר קהלת יכול היה להיות 'ספר התקופה', הרי שכיום נדמה שמגילת שיר השירים הפכה למגילת העצמאות של דורנו. כולם עסוקים בניסיון להבין את הסוד הכמוס במערכת היחסים שבין הרעיה לדוד, וכל זה תוך עיסוק בשאלת האוטנטיות והפשטות ביחסי אדם עם עצמו ועל אחת כמה וכמה עם אלוהיו.  האם אין בכך סכנה לבינוניות? האם ה'פשטות' איננה יותר מתחפושת מכובדת לעצלות? האם תורת ה"התחברות" של דורנו לא עלולה לפגוע באופן פרדוכסלי דווקא במימוש העצמי של כל אחד? האם אנו לא מוותרים לילדנו ולעצמנו מלגלות את הכוחות האלוקיים שבתוכנו? האם אין שום תקופה שבה נכון לדרוש מילדנו ומעצמנו 'זריזות' והתקדמות מהירה?


המצה המקבצת אל תוכה את שני הערכים גם יחד, מלמדת אותנו כי עלינו להיות בתנועה מתמדת לעבר היעד הבא. עלינו לעשות זאת כשמותנינו חגורים, נעלינו ברגלינו והמקל בידינו, ומאידך בענווה ובפשטות טבעית. זהו הליך שבו הזריזות מעשירה את הפשטות, ואילו הפשטות הטבעית מדגישה את חשיבות ההימנעות מהחמצת השעה. שאלה אחת שאנו מפנים לעצמנו שואלת "להיכן" והשנייה דורשת "לשם מה".בין יתר המחשבות המלוות את הדיון הציבורי מסביב להישגים של תלמידי ישראל, כמו גם הדיון בדבר הפיכת לימוד התורה לתורת חיים ולאהבתה של התורה על לומדיה, ראוי ונכון לבקש גם את מימד הזריזות, ההתאמצות ו'החיפזון' כביטוי להישגיות. לפעמים חשוב לרוץ, להזדרז ולשאוף. כמובן, כל עוד יודעים לאן.


המאמר מתפרסם בעלון 'השבת' של צוהר לפרשת בא


 


 


 


 


 


 


 

 

 

בית המדרש