ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על תלונות וקיטורים

ע"י: הרב דוד סתיו

היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעוסק בחינוך ולא פחות מכך גם בעסקים. .


וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  (שמות יד, יא-יב)


פרשת השבוע, פרשת בשלח, מאפיינת במידה רבה את מצב הרוח הלאומי של החברה הישראלית בעת הזו. "שיחות הסלון" שנערכים בימים אלו בבתים רבים ליד שלחנות עמוסי פיצוחים ופירות הארץ (כיאה לט"ו בשבט העומד בפתח), עוסקות מן הסתם, רובן ככולן, במצבה של האומה. טבע האדם והדברים הוא שהלגימות והטעימות פותחים את הלבבות, אך לא פחות מכן גם את חרצובות הלשון, וכמעט מאליהם יוצאים הקיטורים על המתרחש במקומותינו: השחיתות בצמרת, אוזלת ידה של מערכת אכיפת החוק, מערכת החינוך הקורסת שלא מספקת את הסחורה וכמובן מערכת הביטחון שוועדת וינוגרד תלויה לה מנגד.


כטבעם של קיטורים, סביר להניח שגם שיחות הסלון הנערכות בבתי ישראל בימים אלו יסתיימו בסוג של תחושת הקלה; הרגשה של קתרזיס שבו יצא החוצה כל אשר היה על הלב. יחד עם זאת סביר להניח כי בצד ההקלה ישנה גם תחושה של אוזלת יד, ייאוש ואפילו השלמה עם מציאות שנראה שאין בכוחנו לשנותה.


פרשת בשלח עוסקת אף היא בקיטורים, או בלשון המקרא ב"תלונות". תלונות עם ישראל מתחילות עוד באותו יום שבו הם יוצאים. עם העבדים שעוד לא הספיק לטעום מן החירות, רואה את מצרים רודף אחריו כשמלפנים הים, ומתוך תחושת חוסר האונים הם צועקים ומלינים על משה ומטיחים בו את השאלה מדוע סיבך אותם במה שנראה באותו רגע כהרפתקה בלתי-אחראית. גם נס קריעת ים-סוף איננו מפסיק את תלונות ישראל. כמה ימים מאוחר יותר כשהעם מגיע למרה, ואין בנמצא מים לשתות, בני ישראל פונים שוב בהתרסה למשה, כשבפרק שלאחר מכן מתלונן העם שוב, הפעם על היעדרו של אוכל מתאים.


עיון בכל שלשת האירועים בהם בני ישראל מתלוננים מגלה נקודה מעניינת הקשורה בעבודה כי התגובה האלוקית לאותם תלונות אינה נזעמת אלא באה בצורת מענה ענייני וישיר לתביעה שהעם מציג. תלונות העם על שפת ים סוף נענות באמצעות קריעת הים וחצייתו בחרבה. במרה, אחרי התלונות על הצמא, מתרחש נס והמים המרים שלא היו ראויים לשתיה מתמתקים . הצעקות על הרעב נענות בירידתו של המן מהשמיים שעתיד ללוות את עם ישראל במשך ארבעים שנה במדבר עד כניסתם אל הארץ.


בספר במדבר, לעומת זאת, אנו נתקלים במודל שונה לגמרי של יחס מצידו של אלוהים לתלונות עם ישראל; יחס שמתאפיין בהרבה פחות סבלנות והבנה. כך למשל בפתיחתו של פרק יא' בספר במדבר מסופר:" וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". בהמשכו של אותו פרק העם שב ומתאונן על ענייני אוכל ועל התפריט החדגוני: "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.  זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים.  וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא, ד-ו). תגובתו של אלוהים הייתה הרבה פחות אדיבה מזו בפרשה שלנו: " כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, כִּי-טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם; וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר, וַאֲכַלְתֶּם.  לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם; וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא, עֶשְׂרִים יוֹם.  עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם, לְזָרָא:  יַעַן, כִּי-מְאַסְתֶּם אֶת-יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם, וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר, לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם" (שם, יח-כ).


את ההבדל בתגובתו של אלוהים לתלונות בפרשתנו והתלונות שבספר במדבר אפשר להסביר, בין השאר,  בהכרה כי גישתו הסלחנית של ריבונו של עולם בפרשה שלנו נובעת מההכרה כי מדובר עדיין באומה בהתהוות שנמצאת בשלב מוקדם של התפתחותה שעדיין אינה יודעת כיצד לכלכל את צעדיה. לא הוא הדין בתלונות שבספר במדבר שם כבר מדובר בעם בוגר ובשל, שאחרי עשרות שנים שאלוהים בקרבם היינו מצפים מהם להתנהגות קצת אחרת.


היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעוסק בחינוך ולא פחות מכך גם בעסקים. פעמים רבות מידי אנשים נוטים לשפוט את האדם העומד מולם ואת התגובות שלו לפי הסטריאוטיפ. אנשים "מקטרים" מסומנים כ'לא בשלים' או 'לא בוגרים'. כל חריגה מכללי הנימוס והטקס מתפרשות כחוסר רצינות וכו'. האמת היא שאחרי הכל ניתן לומר את אותו הדבר עלינו כשאנחנו "מקטרים" על המצב באומה או במדינה.


גם עמנו, שאמנם הוא עתיק יומין היסטורית, אבל נעדר נסיון היסטורי רציף של ניהול מדינה עדיין צריך  ללמוד לחיות עם ה"קיטור" והתלונות. החכמה האמיתית היא שכולנו נדע להפריד בין תלונות שווא שבינם ובין ילדותיות אין הבדל ובין תלונות שמובילים מהלכים שלתיקון העולם ותיקון המצב בעם.   


המאמר יתפרסם בעלון 'השבת' של צוהר

 

 

בית המדרש