ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על חרובים, סבלנות וארץ ישראל

ע"י: הרב שי פירון

הרב שי פירון בוחן את סיפורו של חוני המעגל ומוצא בו מסרים אקטואליים לימינו


בימים הקרובים נחל בהכנת סדר ט"ו בשבט. צרור פירות יבשים ירכשו במרכול השכונתי ובתוכם תמרים, שזיפים, משמשים וכמובן התאנים שנשתבחה בהן טורקיה. אולם ישנו פרי אחד, החרוב, שלמרות שלו שורשים ארצישראליים עמוקים רק בבתים מעטים הוא עולה על השולחן. החרוב אמנם אינו נמנה על הפירות בהם נשתבחה א"י (הוא הובא לאזור לפני כ-2000 שנה בידי הרומאים), אולם הוא מוזכר פעמים רבות בתלמוד ובספרות המדרשית. כך למשל מסופר על רשב"י ובנו שברחו למערה מפני הרומאים ושם ניזונו מפרי החרוב במשך שנים ארוכות, וכך גם אצל חוני המעגל. סיפורו של חוני המעגל והחרוב מובא אגב סיפור אחר שבגללו קיבל חוני את הכינוי "המעגל" וכך מספרת


המשנה במסכת תענית (פרק שלישי, משנה ח'):


"מַעֲשֶׂה שֶׁאָמְרוּ לוֹ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל, הִתְפַּלֵּל שֶׁיֵּרְדוּ גְשָׁמִים.


אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַנּוּרֵי פְסָחִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמּוֹקוּ.


הִתְפַּלֵּל וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים.


מֶה עָשָׂה?


עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, וְאָמַר (לְפָנָיו), רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן, עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ.


הִתְחִילוּ גְּשָׁמִים מְנַטְּפִין.


אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת.


הִתְחִילוּ לֵירֵד בְּזַעַף.


אָמַר, לֹא כָךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה.


יָרְדוּ כְתִיקְנָן, עַד שֶׁיָּצְּאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים.


בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁהִתְפָּלַלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּרְדוּ כָּךְ הִתְפַּלֵל שֶׁיֵּלְכוּ לָהֶן.


אָמַר לָהֶן, צְאוּ וּרְאוּ אִם נִמְחֵית אֶבֶן הַטּוֹעִים".


מעשהו של חוני, מתאר שני סוגים של תפילה: האחת, תפילה כללית שאיננה ממוקדת, ואילו השנייה היא תפילה מפורטת ומבוארת היורדת לשורשי הפרטים. חוני מצטייר כמי שלא מוכן לוותר. הוא עושה הכל כדי להשיג את מבוקשו. אבל, באישיותו של חוני מתגלה צד נוסף. הוא לא נוזף בדרישות הציבור ומכאן, שהוא מסכים איתם. עד שלא יורד גשם בדיוק בצורה ובאופן הראוי, הוא לא מוותר.


התעקשותו של חוני המעגל וחוסר נכונותו לוותר עלולות לצייר אותו כאדם חסר סבלנות שאין לו נכונות להמתין, ואכן בהמשך אותה גמרא אנו נתקלים בסיפור שבו חוני לומד על חשיבותה של הסבלנות ועל אורך הרוח הנדרש ממי שרותה להבין תהליכים מורבים. הגמרא מספרת כי פעם אחת היה חוני הולך בדרך, וראה איש נוטע חרוב. לאחר ששאל חוני את האיש מתי העץ יניב פירות, והלה ענה לו כי רק בעוד לאחר שבעים שנה, שאל אותו חוני האם הוא בטוח שיחיה עוד שבעים שנה כדי לחזות באותם פירות. האיש הסביר לחוני כי כשם שהוא בא לעולם ומצא בו חרוב נטוע ונותן פירות, כך גם הוא שותל לבניו. כך מלמד עץ החרוב מלמד את חוני את חשיבות התהליך, ואת הזמן שיש להשקיע כדי לראות ברכה בעמלך.


אולם מעבר ללימוד ולמוסר שיש בו בחרוב, מצינו טעם נוסף לאכילתו של החרוב בט"ו בשבט, וכך מצינו בכתביו של ש"י עגנון:


"באו אצל יוסף בפקיעין. אמרו לו שמא ידעת או שמעת מהו הטעם בדבר שנהגו לאכול חרובים בט"ו בשבט?


אמר להם שמעתי מפי אבי, ששמע מפי אביו, ששמע מפי אבי אביו עד הראשון שהיה במקומנו מימות הבית. וכך שמעתי:


כשיצאו רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו מן המערה, נברא להם חרוב ומעין.


קם רבי שמעון על רגליו ואמר: רבונו של עולם... נשבע אני כי לא תשכח תורתך מעמך שכבר הבטחת לנו שלא תשכח מפינו ומפי זרענו מעתה ועד עולם.


אלא ממה אני מתירא?


שמא, חלילה, תשכח ארץ ישראל מעם ישראל, מתוך שהם ניזונים מפירות חו"ל ונושמים אויר נכר.


מיד שמעו בת קול האומרת: אף אתה בני עמד והנהיג שיהיו ישראל אוכלים חרובין בט"ו בשבט מידי שנה בשנה, ושואלים: חרוב זה שאנו אוכלים על שום מה ? מזכירים ונזכרים שבית המקדש חרב וארץ ישראל שוממה וחריבה."


סיפור זה עורר אצלי מאז ומעולם מחשבות מרובות על הסיבה בגללה בחר עגנון להסיט את הסיפור מפרשנותו הנקודתית העוסקת בחינוך היחיד לכיוון כללי הנוגע לכלל האומה.


החרוב שמזכיר בשמו את החורבן, הוא סוג של מראה המביאה לפנינו את חטאנו הגדול והוא שכחת הארץ והשלמה עם המציאות הקיימת. עד כמה שהדבר נשמע מופרך, החשש הגדול ביותר של מי שחי בארץ, כמונו, הוא דווקא שכחת הארץ. הסיבה לשכחה הוא "מתוך שהם ניזונים מפירות חו"ל ונושמים אויר נכר". פירות חו"ל, שרבים מהם עולים על שולחננו בשבט, הם ביטוי לחיפוש של הזר. לא ברור מדוע "תוצרת החוץ", נראית לנו לעיתים אטרקטיבית ומושכת יותר מתוצרת הארץ. פירות הן תוצאה, והשאלה היא איפה השורשים שלנו, האם בארץ או בחו"ל? מה הן מקורות ההשראה שלנו ומהיכן אנו שואבים את תפיסת העולם שלנו? מה מעצב את הזהות שלנו?


כאמור, גם כיום חלקה של חו"ל בחיינו גדול מהנצרך. לעיתים חלקה כה גדול עד כדי כך שהיא משכיחה מאתנו את הארץ האהובה. ט"ו בשבט בא להזכיר לנו את האיזון הנכון בין חו"ל והארץ וכן את הרקע לחורבנה של הארץ, כשהדרך לעורר מחדש את התודעה לארץ ישראל היא באמצעות הנטיעות שמזכירות לנו שבכל תהליך אנו נדרשים לסבלנות ולאורך רוח. זכינו בחסדי שמיים לחיות בדור שבה הארץ כבר איננה חרבה, והיא אף הולכת ונבנית. יחד עם זאת, פה ושם אנו עדים למה שנראה כנסיגות בתהליך הגאולה, דבר שעלול להתפרש כחורבן. עלינו לזכור כי לא חורבן לפנינו כי אם עיכוב בבניית הארץ. עיכובים לא הטרידו מאז ומעולם את אבותינו. הם נטעו חרובים באמונה וזאת למרות שרק בניהם ונכדיהם אכלו מהם. הם לא התפתו על הדרך לפירות חו"ל, אלא דרשו שנמשיך לטעת ולאכול חרובים .


רעיונות אלה אינם קלים לעיקול, לכן הם עברו דורות הרבה, וכיוצא בזה נאמר גם במדרש: "אמר להם שמעתי מפי אבי, ששמע מפי אביו, ששמע מפי אבי אביו עד הראשון שהיה במקומנו מימות הבית", ובכל זאת לא היו ידועים.


זה הזמן לאכול חרובים! להשקיע בעץ החרוב, ללעוס היטב ולהרגיש מחויבים לארץ שלנו.

 

 

בית המדרש