ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שיעורים בספר יהושע (12):יהושע פרק ו חלק א - הציוויים על כיבוש יריחו

ע"י: הרב יצחק הרשקוביץ

השיעור דן בתחילתו של פרק ו´ בספר יהושע.זהו השיעור ה-12 במסגרת שיעורי העיון בספר יהושע


(ב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל: (ג) וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים: (ד) וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת: (ה) וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ: (ו) וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אֶל הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת יוֹבְלִים לִפְנֵי אֲרוֹן ה': (ז) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם עִבְרוּ וְסֹבּוּ אֶת הָעִיר וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר לִפְנֵי אֲרוֹן ה': (ח) וַיְהִי כֶּאֱמֹר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאִים שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי ה' עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַאֲרוֹן בְּרִית ה' הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם: (ט) וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן הָלוֹךְ וְתָקוֹעַ בַּשּׁוֹפָרוֹת: (י) וְאֶת הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם: (יא) וַיַּסֵּב אֲרוֹן ה' אֶת הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה:


 


ביאור הפסוקים


ב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה ... - כפי שהסברנו בעבר, הרוב המוחלט של ההתגלויות הא-להיות בספר יהושע נועדו לעודד ולתמוך ביהושע, ולא לספק לו הוראות א-להיות בצורה ישירה. אמנם, המקרה שלפנינו הוא אחד מן החריגים, שכן הקב"ה מתווה אופן מפורט למדי של כיבוש יריחו. אולם, גם כאן חשוב לשים לב לשתי נקודות מרכזיות, שעל הראשונה לא נעמוד באריכות, ובביאורה של השנייה נרחיב. ראשית, כפי שהערנו בביאורנו לפרק ה, קיימת אפשרות מסתברת שההוראות הא-להיות הניתנות בזה לא נמסרו ליהושע במראה הנבואה שלו, כי אם באמצעות שליח נבואי, הלא הוא שר צבא ה' (וכבר הוכחנו שהוא הדובר של החלק הראשון של פרק זה, ואכמ"ל). בהנחה ששר צבא ה' אכן היה נביא בשר ודם, אזי כדברינו. אולם, אם אכן מדובר במלאך מופשט, שהתגלה ליהושע במראה הנבואה, אזי גם כך אין קושי בהבנת הדברים, בשל הנימוק השני. והוא שיש לשים לב בדקדוק רב להוראות האופרטיביות שמעניק שר צבא ה' ליהושע, ומנגד לאופן שבו יהושע מצווה על העם לכבוש את יריחו, ולאופן הכיבוש עצמו. כפי שנדגים לקמן, יהושע משנה פרטים רבים, חלקם שוליים וחלקם מהותיים מהתכנית המבצעית, מתוך הנחה כפולה:


א. שר צבא ה' איננו מורה ליהושע הוראות החלטיות באשר לדרך הכיבוש, כי אם מציב לפניו תכנית כוללנית, הדורשת שיפוצים והתאמות לסדרי הכוחות, ולתכניות המבצעיות של יהושע עצמו.


ב. על יהושע מוטלת המשימה להטמיע בקרב עם ישראל את היכולות שלהם לכבוש את הארץ, ולנסוך בקרבם בטחון עצמי באשר לאפשרויות המימוש של יכולות אלה. לשם כך, יהושע חייב להעצים יותר את הפן האנושי במעשה הכיבוש, המצטרף לפן הא-להי שמוצג בידי שר צבא ה'. לאמור, שר הצבא מורה מהם הדגשים שהקב"ה מבקש שייושמו במהלך הכיבוש, אך אינו פוסל שום תוספת שנחוצה ליהושע מבחינה מנהיגותית. אדרבה, יהושע בסך הכל ממלא את תפקידו וייעודו, כפי שאלה נמסרו לו במראה הנבואה בראש הספר, והוא לוקח אחריות חינוכית ומבצעית על העם, ולא מצפה שאחריות זו תילקח בידי שמיים[1].


 לפיכך, באמצעות הדגשת התוספות והשינויים שיהושע ביצע בהוראות הכיבוש נחשוף את מניעיו הייחודיים במהלך זה, ואת האוטונומיה שמעניק לו הקב"ה במבצע הכיבוש[2].


אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל - העובדה שהם מכונים "גבורי החיל" דווקא במילות העידוד ליהושע מורה על כך שהקב"ה אינו מתכוון להעצים את בטחונו באמצעות גימוד היריב, כי אם באמצעות שיקוף המצב לאשורו, אך יחד עם זאת הגברת תחושת המסוגלות אצל יהושע וצבאו. חשוב גם לשים לב לביטול של דברי ההבאי מצד חוקרים שונים, באשר לארעיותו של הישוב ביריחו, שנובעת מזיהויים לא נכונים ומפרשנות מגמתית לממצאים ארכיאולוגיים[3].


 


ג. כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה - השימוש בביטוי "אנשי המלחמה" בהקשר שלנו חושף פרשנות אירונית מבריקה למעמדם של דור הנכנסים לארץ מול דור היוצאים ממצרים. בספר דברים ב, יד-טז, וכן לעיל פרק ה, ד-ו, שימש הביטוי "אנשי המלחמה" כתואר גנאי חמור לדור היוצאים ממצרים, על שום שהיו אנשי ריב ומדון, בינם לבין עצמם, בינם לבין המנהיגות של האומה, ובינם לבין הקב"ה. מנגד, כאן משמש הביטוי הזה דווקא כתואר נעלה ביותר, המתאר את הלוחמים בצבא ה'. המטרה היא להמחיש את מדרגתם הגבוהה של כובשי הארץ, אל מול הביקורת החריפה לה זכו אבותיהם, כיתרון האור מן החושך. בדומה לזה ראה ביאורנו לשימוש הכפול במילה הנדירה "תחתם" (לעיל ה, ז-ח).


הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים - צריך לבחון מה תכליתן של ההקפות הללו. המספרים המשמעותיים כאן הם שש פעמים של הימנעות, של הקפה עקרה, ובפעם השביעית פעולה אקטיבית, כמו גם שבע הקפות ביום השביעי. כלומר, היום השביעי מקיף את ששת הימים שקדמו לו, והוא מכריע בעוצמתו את הימים הקודמים, שבהם הוקפה העיר רק שש פעמים בלבד. אם נבחן את פעולת ההקפה, נבין עד כמה מטילת אימה ומזרת יראה היא היתה, שכן אומה בת מאות אלפי לוחמים, מקיפה בקולות שופר מחרידים את הלב את העיר, וליושבי העיר אין שום מציל. שהרי, גם המגדילים מאוד את ערכה של יריחו לא סוברים שגרו בה הרבה מעל שתי רבבות אנשים. הכח של ישראל היה כח מספרי פנטאסטי, כמו גם משמעת ברזל וחוסר מורא. בהמשך נדגים כיצד מעצים יהושע מגמה זו בהוראותיו[4].


 


ד. וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים - ההדגשה של המספר שבע בולטת ביותר, והיא מכוונת להתגלות א-להית בטבע, כנודע. יתר על כן, מכאן אנחנו כבר יכולים לדלות את תחילתו של הרמז המשמעותי ביותר להבנת פרשת כיבוש יריחו - הקשר למעמד הר סיני. העם נדרש להתכנס מסביב לחומות העיר במשך שבעה ימים (בהר סיני היה זה שלשה ימים), בהם אין יוצא ואין בא. שופרות היובלים הם הקול החזק והמשמעותי כאן, בדומה ליובל הוא השופר במעמד הר סיני. אמנם, במקום הדמיון יימצא השוני. שכן במעמד הר סיני לא נשמע קול שופר בימי ההגבלה, בימים בהם נאסר על ישראל לעלות בהר או לנגוע בקצהו, אלא רק בעצם מעמד ההתגלות עצמו. כמו כן, עם תום התקיעה בשופר, עם תום ההכנה, הותרה הכניסה ליריחו, וזה בניגוד מוחלט למעמד הר סיני, שבו זמן ההכנה היה במדרגת איסור פחותה מזמן ההתגלות, ממוקד הענין עצמו. חשוב לשים לב שבדומה למהלך היציאה מהירדן, הכהנים הולכים כאן לפני הארון, אולם, בניגוד למה שהתרחש שם, אין בציווי הא-להי הוראה שהעם ילך גם הוא לפני הארון (למען האמת, גם ביחס למעבר הירדן ההחלטה שהעם יעבור לפני הארון לא היתה הוראה א-להית, אולם היא השתמעה ממנה, לנוכח העובדה שההוראה על יציאת הארון מן הירדן באה רק לאחר יציאת האחרונים מישראל). על כך - לקמן.


וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת - משמע שבמהלך ששת הימים לא היה ציווי שהכהנים יתקעו בשופרות, אלא רק ישאו אותם. אמנם, ראה מלבי"ם הסובר שהם תקעו כל שבעת הימים, אך איננו מתמודד עם המבנה התחבירי התמוה של הפסוק.


 


ה. וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל - כמובן שביטוי זה מבקש לעורר בנו את ההזדהות המלאה עם מעמד הר סיני, אך שם מדובר על נפילת המתח שלאחר ההתגלות (שמות יט, יב-יג): "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר". על אף שהתרגומים המילוליים, כמו גם הפרשנים השונים התייחסו פורמאלית לביטויים הללו בצורה זהה, ברור שהמשמעות של הביטוי בספר שמות היא בהקשר של הפסקת ההתגלות "סימן להסתלקות השכינה" (רש"י שם), ואילו כאן המשמעות היא שיא ההתגלות, שיא החוויה הדתית של כיבוש יריחו. המכנה המשותף לשניהם הוא ההיתר לעם להכנס לאיזור המתוחם, אולם בהר סיני מאורע זה מעיד על סיומה של הקדושה הזמנית ששרתה במקום, ואילו ביריחו ההיתר לעם להכנס הוא תחילתה של המלחמה על כיבוש הארץ, סיום ההימנעות מקיום מצוות ה' הבסיסית והיסודית ביותר המוטלת על האומה.


כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה - יש כאן ביטוי ציורי ביותר, בו העם הא המריע את ה"תרועה הגדולה", והשופר איננו מוציא זולת "קול" גרידא. התרועה היא על פי רוב פעולת השופר (או החצוצרה; ביחס לשניהם - שש פעמים בתורה, וללא שום יוצא דופן של קול אנושי; גם בנביא כך הוא במרבית המקרים). כלומר, הקול האנושי גובר על קול השופר, המיוחס פעמים רבות כקול א-להי (השווה פסוקי ה"שופרות" הנאמרים בתפילת המוסף של ראש השנה, וראה שכל המובאות שם מהתורה ומהנביא מייחסים את קול השופר לקול א-להי, ואילו ארבעת פסוקי הכתובים מתארים את השופר כקול אנושי). מקרה דומה בו העם מריעים תרועה גדולה, אם כי לא בהקשר של התגברות על קולות שופר מצוי בשמואל א ד, ה-ו, בהקשר של הבאת ארון הברית למחנה ישראל, בעיצומה של המלחמה מול פלשתים. ניתן לדמות בין המקרים, אולם נניח לדימוי זה לעת עתה. 


מעניין ביותר להשוות את הסיטואציה שתוארה כאן עם מקרה דומה, שעוצב ללא ספק בדמות כיבוש יריחו, והוא בעזרא ג, ח-יג:


וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱ-לֹהִים לִירוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה'. וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי יְהוּדָה כְּאֶחָד לְנַצֵּחַ עַל עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה בְּבֵית הָאֱ-לֹהִים בְּנֵי חֵנָדָד בְּנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם. וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית ה'. וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל. וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק.


השימוש בדימויים מושאלים כה רבים, תוך עיצובם ללשון עברית מאוחרת, בעלת מבנים שונים באופן מובהק מזו של הלשון התורנית והנבואית, אינו מותיר מקום לספק באשר לתקופה המאוחרת שבה נכתבו דברי עזרא, לעומת דברי הנביאים, התורה ואף פרק תהלים ("ובהדות לה' כי טוב כי לעולם חסדו"; "הוסד בית ה' "; "עשה המלאכה"; ""ויסדו הבנים את היכל ה' "; ועוד).


מכל מקום, הרעיון של התגברות התרועה הגדולה האנושית על פני קול החצוצרות בא לתאר את השמחה הבלתי-פורמאלית המתפרצת, שהתגברה על פני הקול הפורמאלי של חצוצרות הכהנים. בכך מומחשת העממיות של החגיגה, ההשתוקקות הארצית לכונן את בית ה'. השתוקקות זו מתגברת גם על הקולות הסקפטיים באשר לאופיו וטיבו של הבית החדש.


אולם, אצלנו הדגש הוא בעיקר על התגברות הקול האנושי על פני הקול הא-להי, ולא בהתגברות ספונטאנית, כי אם מהלך יזום, בידי שמיא!


וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ - נפילת חומת העיר, בניגוד לתדמית שהתקבעה למלחמת יריחו כאילו בה נעוץ כל הנצחון והאתגר, אינה אלא תחילת הדרך של הכיבוש. שהרי, אפשר היה לשרטט מהלך מלחמתי בו החומה תיפול פנימה על יושביה. אם אכן היה מדובר במלחמה בעלת פנים א-להיים בלבד, ללא מימד אנושי, לא היה מקום להשאיר לישראל את עבודת ההכרעה עצמה, מול תושבי יריחו, ולא מול חומתהּ. ברי שנפילת החומה משמשת מכה מוראלית חמורה לתושבי העיר, ויש בה חשיבות עליונה בשביל להמחיש את הסיוע הא-להי הפנטאסטי למהלכי הקרב. אולם, אין בה כדי להכריע את הקרב עצמו, אלא רק לכפות על הכנעניים קרב הוגן - פנים אל פנים. יתר על כן, וכפי שנראה לקמן באריכות, גם נפילת החומה לא בוצעה באופן בלעדי ע"י הקב"ה, והיה רצון א-להי לשתף את ישראל במאמצים להפלתה. כמו כן, התוספות שהוסיף יהושע למתווה הקרב הא-להי הובילו לכך שהכנעניים היו משותקים עוד בטרם נפלה החומה, וניטלה מהם כל יכולת העמידה כצבא מאומן, ואף כאנשים פרטיים המגנים על נכסיהם ומשפחותיהם.


 


ו. שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית ... לִפְנֵי אֲרוֹן ה' - יהושע, במצותו לכהנים, מכניס את תכני הארון כגורם משמעותי בשדה הקרב. הקב"ה, בדבריו ליהושע, הזכיר את המילה "ארון" בלבד, ללא שום סמיכות או תואר. אולם, יהושע מקפיד על הכנסת שני האלמנטים הבסיסיים שהארון מייצג - ארון ה' - במשמות של השראת שכינה, אימננציה א-להית; וארון הברית - במשמעות של הדדיות, שיתוף פעולה אדם - א-ל (ראה לכל זה ביאורנו לפרקים ג-ד).


 


ז. וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם עִבְרוּ וְסֹבּוּ אֶת הָעִיר וְהֶחָלוּץ יַעֲבֹר לִפְנֵי אֲרוֹן ה' - הוראה זו של יהושע הינה חרוגה חמורה מדבר ה' אליו. אמנם, מאחר שכולם הלכו במסיבה, והקיפו את יריחו, קשה לדבר על מי הלך ראשון ומי אחרון. זאת בעיקר על רקע העובדה שגודלה של יריחו היה מוגבל ביותר (כמה עשרות דונם), והיא הוקפה בידי צבא של מאות אלפים! נימת הצו הא-להי היתה שהעם יקיף את יריחו, והכהנים ילכו לפני הארון, במשמע שהם יהיו הכח החלוץ. אולם, יהושע מורה שהכח החלוץ יורכב דווקא מלוחמי ישראל, שלאחריהם יבואו הכהנים והארון. (חשוב לשים לב שלא כתוב מפורשות בציווי הא-להי שהעם ילך מאחורי הארון, אולם גם לא כתוב שכח חלוץ ילך לפניו, ומציוויו של יהושע עולה שמדובר בענין עקרוני, שהוא תוספת משלו[5].


 


ח-ט. וְשִׁבְעָה הַכֹּהֲנִים ... לִפְנֵי ה' עָבְרוּ וְתָקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וַאֲרוֹן בְּרִית ה' הֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם. וְהֶחָלוּץ הֹלֵךְ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים תֹּקְעֵי הַשּׁוֹפָרוֹת וְהַמְאַסֵּף הֹלֵךְ אַחֲרֵי הָאָרוֹן - בכדי להמחיש את דברינו בביאור הפסוק הקודם, מרחיבים הכתובים ומבארים בדיוק את סדר ההליכה: חלוץ, לאחריו הכהנים, לאחריו הארון, ולבסוף המאסף. מבנה זה דומה לסדר החנייה במדבר, כאשר העם הקיף את הארון והמשכן מכל עבריו, והכהנים והלויים הקיפו אותם בקירבה גדולה יותר. מבנה זה דומה במידה רבה גם לסדר המסעות. אז הלכו בסדר הבא: דגל מחנה יהודה, בני גרשון ומררי (נושאי מבנה המשכן), דגל מחנה ראובן, בני קהת (נושאי כלי המשכן), דגל מחנה אפרים ודגל מחנה דן ("מאסף"). אולם, השוני המשמעותי ממהלך המסעות הוא, כמובן, ביחס לארון. שהרי, כפי המבואר בבמדבר י, לג: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה". כלומר, הארון הלך בראש המחנה, ובמרחק ניכר מהעם אותו הוביל[6]. זאת בדומה למודל שלאורו הלכו ישראל אחרי הארון עד לירדן, כפי שהובא לעיל ראש פרק ג.


מכאן נסיק שהמודל של כיבוש יריחו אינו של המסע המדברי, כי אם של המחנה המדברי, ובדומה לו - הישיבה בארץ ישראל. כלומר, התבוננות בנחלות השבטים (על כך נאריך, אי"ה, בפרקים הבאים) מגלה מודל של הישיבה במדבר: שכן המקדש שוכן בלב הארץ, ומוקף מכל עבריו בשבטי ישראל. מדרום נמצא יהודה, צפונית נמצא דגל מחנה אפרים, בצפון הרחוק מצוי דגל מחנה דן (המאסף), ואילו דגל מחנה ראובן התפזר ונעלם לו, אך, כפי שנבאר לקמן, היה צריך לשבת בפאת מערב, על מישור החוף.


אכן, מסורת ידועה היא משמו של האר"י הקדוש שבמחנות ישראל במדבר הם בבחינת ארץ ישראל, לאור העובדה שהישיבה שם הולמת את המציאות הגיאוגרפית של הפיזור של העם בארץ. בדומה לזה הוא גם אופן שכינת הענן, שהוא ביטוי מוחשי ביותר במדבר.


בעת המחנות היה הענן מעל המשכן (במדבר ט, טו-טז), וזה היה הסימן המובהק ביותר לרצונו של הקב"ה שישראל יוותרו בנקודה ספציפית זו. אולם, במהלך המס היו העננים מקיפים את ישראל מכל רוחותיהם, ויוצרים מעטפת הרמטית מפני כל פגע (פגעי אקלים כמו גם מזיקים וחיות רעות, וקשיי הדרך; על כך ראה מכילתא דר' ישמעאל פרשת בשלח, פתיחתא למסכתא ויהי; מכילתא דרשב"י יג, כא; ספרי במדבר פיסקא פג, ועוד). מציאות זו זרה, כמובן, לארץ ישראל, שגם בה שכנה השכינה בצורה גלויה רק במקום מרכזי, בהר ה', וממנו ומכוחו ניזונו ונהנו כלל ישראל. הם לא שכנו דרך קבע תחת השכינה, אלא הושפעו מהאצלתה המרכזית, על המקום אשר יבחר ה'.


מכל מקום, ניכר שהארון מתחיל להכנס למעמדו ולתפקידיו הראויים לו בעודו בארץ.


 


י. וְאֶת הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר - דין זה הוא תוספת מובהקת של יהושע, שאין לה רמז בציווי הא-להי. יהושע עושה כן בעיקר בשביל שלוש מטרות טאקטיות נאות. האחת - להעצים את גודל התדהמה והבהלה בעת אשר ששים רבוא איש אכן יפתחו את פיהם בתרועה גדולה. המחזה הזה יהיה מעורר חלחלה בנפש כל אדם, ואלמנט ההפתעה שלו יעצים אותו פי כמה וכמה. המטרה השניה היא הבעתה שתאחז בנפש הכנעניים כשהם יראו את השקט המוחלט ששורר במחנה ישראל, מול קולות השופר המחרידים את הלב. יתר על כן, באופן זה הם יוכלו לשמוע את צעדיהם של ישראל (שוו בנפשכם צעדים של ששים רבוא לוחמים בקצב אחיד - עד כמה מאורע כזה יכול וחייב להיות קולני ורב עוצמה). המטרה הטאקטית השלישית של יהושע היא המחשת המשמעת והמרות שהוא מטיל על ישראל. הדרך החזקה ביותר להציג כלפי חוץ משמעת היא באמצעות דממה מוחלטת. לדממה סגולות משלה, ואי הפרתה נחשבת תכונה כמעט בלתי אנושית(ידמיין כל אחד כמה קשה לו להמצא בחברת אנשים אחרים מתוך דממה. הדממה שבקשר בין שני בני אדם נתפסת כמאורע מביך שחובה להפירו. האדם, כידוע, מוכתר בתואר "נפש חיה", וכביאור אונקלוס: "לרוח ממללא". האדם המדבר הוא האדם.האדם השותק - כנוע וצייתן.


עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם - לעיל, פס' ה, ההוראה האלהית היתה שהתרועה הגדולה תבוא בזמן שבו ייפסק קול היובל, ואילו כאן מעניק יהושע אות אחר, ציווי ממנו להריע. ברי שיהושע מתכוון לממש את הציווי האלהי להריע במשוך היובל, אולם באמצעות ההכנסה של קריאתו בתווך הוא מגלה לישראל שהפסקת היובל משמעה הפסקת הקול האלהי בכיבוש, שלאחריה מוזמן יהושע, וכך הוא אף עושה, להרים את קולו, ולהורות לישראל לצאת למלחמה אנושית מובהקת.


 


יא. וַיַּסֵּב אֲרוֹן ה' אֶת הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה - יש לשים לב שהארון מסובב את העיר, ואילו העם חוזרים למחנה ולנים בו. מכאן נלמד שהוראתו של יהושע קוימה בקפדנות, והעם, בשתיקה מוחלטת, רק ליווה את הארון, ולא הביע שום נוכחות עצמית. לא ניכר, בניגוד לעמדת כמה חוקרים, מתח או בלבול בקרב העם לנוכח העובד שהם לא ממצים את המעמד ופוגעים באנשי יריחו. להיפך! נאמנותם המוחלטת להוראות יהושע, מתבלטת על רקע חוסר הוודאות שלהם ביחס לאופנים בהם עשוי להתפתח שדה הקרב.




[1] בהקשר זה ראוי לציין את הערתו של עסיס (עמ' 130), שיהושע אינו חושף בפני העם את המידע שבידיו, על אודות נפילת החומה הצפויה.


[2] רבים מן החוקרים עמדו נבוכים לנוכח פרק זה, בשל העובדה שגם הם איתרו חלק מן הקשיים שעליהם אנו נצביע, אולם באופן אוטומטי חתרו לחלק את הטקסט למקורותיו, ולמצוא בו שני סיפורים שונים.הבעיות המרכזיות בצורת פתרון זו הן העובדה שההסבר שלהם לא יוצא יותר הגיוני, והוא רק מצביע על עבודת עריכה "מרושלת", שאינה אופיינית לספרנו כלל. הבעיה השניה, חמורה יותר, היא העובדה שאין שום אינדיקטורים לשוניים ותחביריים לכתיבה של מקורות נפרדים, אלא הטקסט כולו בנוי ומעוצב בצורה דומה. לפיכך, בחתירתם השטחית, הנובעת מחוסר יכולת להתמודד עם טקסטים ברמת מורכבות גבוהה מזו של דיווח עיתונאי, זנחו החוקרים את כלי אומנותם הקלאסית, והודיעו שאין הם משמשים מדד ראוי לבחינה אובייקטיבית. שהרי, לפנינו מקרה מובהק שבו הפיצול "מחוייב המציאות, והכלים הפילולוגיים אינם נותנים ביאור לחלוקה זו. והדברים פשוטים. השווה עסיס עמ' 123-124.


[3] ראה על כך מאמריהם של ידין, הרב י' בן-נון וא' זרטל שהוזכרו בשיעור הקודם.


[4] ההנחה המקובלת בקרב פרשנים וחוקרים היא שהסיבוב נועד לשמש הסחה לקראת רגע הפריצה הגדול. אולם, במחילה, נראה שקשה לסבור שסיבוב השערים נועד להסיח את הדעת, שכן מדובר בכמות דמיונית של לוחמים המקיפים את העיר הקטנה, וקשה להסביר שלוחמים אלה יהיו בלתי נראים. יתר על כן, אנו מואצים כאן שהסחת דעת אינה נדרשת, שכן ישראל אינם זקוקים לה, אלא חותרים להלחם. אלא, כאמור, תכליתו של הסיבוב לגרום לאימה, לתחושה עמוקה של אין-אונים לנוכח הנוכחות המאסיבית של ישראל מסביב לעיר, ואין מושיע מידם.


עסיס מביא ביאור לפיו ההקפה נועדה למנוע בריחה של כנעניים דרך החומות, מצור. פירוש זה לא מסתבר הן לנוכח העובדה שהתורה עודדה בריחה של הכנעניים מבתיהם, אולם יתר על כן, הכתוב הרי אומר לנו מפורשות שבלילה (שבאופן טבעי הוא הזמן המסוגל לבריחה),נטשו ישראל את משמרתם מסביב ליריחו, וחזרו ללון במחנה!


[5] עיין בביאור המלבי"ם לפסוק זה, המבאר באופן שונה לגמרי מדברינו כאן.


[6] בנקודה זו דרכנו בדרכם של רמב"ן, רבנו בחיי, ר"י בכור שור ועוד, ושלא כדרכו של רש"י וסיעתו (ע"פ המדרש), שביארו שמדובר בשני ארונות, האחד שהיה יוצא עימם לקרב, והשני שהיה נמצא עם בני קהת.

 

 

בית המדרש