ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חינוך לצניעות בעידן הפוסטמודרני

ע"י: הרב רונן נויברט

הרב רונן נויבירט בוחן במאמר זה שפורסם בקובץ מאמרים של מכון עמיאל את שאלת החינוך לצניעות במציאות כיום


יהדות ופוסט-מודרניזם


הפוסט-מודרניזם, הינה תמורה חברתית הדוגלת בפתיחות, גמישות, שינויים מתמידים, דינמיות וחוסר דבקות בערכים מוחלטים. העידן הפוסט-מודרני מציע מציאות פתוחה ודינמית, אשר אינה מקדשת מושגים מוחלטים. יתרון גדול מצוי בתמורה זו, המאפשרת לאדם להגיע לגדולות, להיות בלתי-נעול בקונספציה אחת ולהיפתח לערוצים רבים אשר כולם לגיטימיים במרחב האפשרויות והבחירה שלו. העידן הפוסט-מודרני מיישם תובנה מפוכחת וריאלית, שלעולם אין כל האמת מצויה במקום אחד ובאידיאולוגיה אחת וע"כ חייבים להיות קשובים ופתוחים לאמיתות אחרות. אמנם, מציאות זו עשויה להותיר את האדם בן דורנו מבולבל ומשתאה אל מול אותן אינספור אפשרויות, בחירות והחלטות - באין אמת אחת. העידן הפוסט-מודרני ניפץ "פרות קדושות", מחק ערכים שהיו מקובלים כמוחלטים ולא השאיר מקום רב למושגים של דבקות וקביעות.


כמו בכל סוגיא חברתית, גם תמורה זו מצריכה מבט תורני. מציאות עולמית מבולבלת - מקורה נמצא כבר בסיפור הבריאה. אדם הראשון אשר נברא לעולם מוחלט, עולם של אחדות, עולם של אמת ושקר[1] דרדר עצמו בחטאו לעולם של טוב ורע, עולם של ערבוביא ופירוד. מני אז, שוגה האנושות בהבליה ואובדת את דרכה באין כל אמת מוחלטת גלויה. עם ישראל נברא על מנת לגלות את האחדות, את האמת המוחלטת, את האלוקות כאן בעולם : "והיה ה' למלך על כל הארץ - ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". למרות כל הערבוביא, מעידים אנו פעמיים ביום : "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". זהו שרש האמונה. עדות זו הינה עוגן ההצלה בפני כל הבלבולים והספיקות. קרן אור של אמת מוחלטת בתוך ים של ערבוביא. רעיון זה בא לידי ביטוי בדבריו של בעל השפת אמת[2] וז"ל :


"אך ע"י החטא נתערב בדעת טוב ורע. ונסתר האמת ע"י הרשעים ...אך בבנ"י נשאר.... ולכן אתם עדי הוא ...ולעתיד כ' אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. אבל עתה האמת נעדרת והיא עלמא דשיקרא. ולכן בנ"י צריכין סיוע לעדות זה להעיד על הבורא ית"ש".


העדות, קריאת שמע פעמיים ביום הינה חבל ההצלה בים הספיקות הסוער.


את שיאם של הבלבול והערבוביא, מוצאים אנו בתיאורם של חז"ל לגבי דור הגאולה, בעקבתא דמשיחא, ובלשון חז"ל[3] -


"בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה ... וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדָּרֶת." .


עידן המשיח מתאפיין בהפיכת מלכות למינות, בהיעדר הנהגה ויד מכוונת ובחיפוש מתמיד אחר אמת, במציאות חסרת מוחלטות ורבת אפשרויות, וכפי שמסבירים חז"ל[4]:


"מאי "ותהי האמת נעדרת"? אמרי דבי רב: מלמד שנעשית (האמת) עדרים עדרים והולכת לה."


מציאות זו היא העומדת בבסיס תופעות התגברות אגואיזם, אבדן דרך ארץ והשחתת המוסר הטבעי עד כדי[5] -


"נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכָּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֶשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם." .


אם כך, ברור הדבר מדוע סוגית הצניעות נראית לכאורה בבלתי רלוונטית בחברה הפוסט-מודרניסטית. הצניעות מגדירה ערכים מוחלטים של התנהגות, לבוש ודרך חיים. בעולם המשתנה בקביעות ע"פ האופנה העכשווית, עיסוק בצניעות נתפס כפעילות ארכאית ומיותרת.


דומני שאם נתחקה על יסודם הרוחני של דיני הצניעות, נוכל למצוא דוקא בהם מרפא לתחלואי החברה הפוסט-מודרנית, ומתן יכולת להפיק תועלת מעידן של פתיחות והרחבת מוחין ללא הינזקות מהסכנות הכרוכות בכך.


 


מקור הצניעות - גן עדן


כפי שנטען לעיל, מקור הבלבול של העידן הפוסט-מודרני, הינו בגן עדן, בחטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע. חטא זה הביא לראשונה למצב של חוסר צניעות - "ויראו כי ערומים הם ויתבוששו". התיקון המיידי לחטא זה הינו בלבוש צניעות :" וַיַּעַש ה' אֱלקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם". מדוע מתגלה חוסר הצניעות דוקא לאחר החטא? הכיצד יתכן שבמצבו המתוקן של האדם, קודם החטא, לא היה זקוק הוא לבגדים כלל ?


תשובה לכך ניתן למצוא בדבריו של ר' מאיר במדרש[6] :


"ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור אלו בגדי אדם הראשון".


על כוונתם של חז"ל, עומד ר' צדוק מלובלין במאמר קדושת השבת[7]. לאחר חטאו של אדה"ר, לאחר שנקנסה עליו מיתה, נגנז האור האלוקי כאן בעולם. כל שפע רוחני אינו נגלה בעיני הבשר הרגילות. לכן נקנסת על האדם מיתה לאחר חטאו. מרגע החטא נוצר נתק בין הגוף לנשמה, נתק אשר כמעט בלתי ניתן לאיחוי ותוצאתו הישירה הינה המוות. אכן לעת"ל , עת הגאולה, עת תקון חטאי אדה"ר כאשר יבולע המוות לנצח, תחזור המציאות הרוחנית להיות גלויה : "וראו כל בשר כי פי ה' דבר". "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון". אמנם, עד אז, עד שנחזור לגן העדן עלי אדמות, נתן הקב"ה מתנה לאנושות, מתנה העתידה לעזור לאדם לגלות את הרוחניות הנסתרת בעולם. לבושו של אדה"ר הוא הכח לחשוף את האור הגנוז בתוך העור הגס. זוהי הדרך היחידה לזכות לאור אלוקי כאן בעולם הזה ולא רק בעולם הבא, בו זיו השכינה גלוי. על כן כתוב בתורתו של ר' מאיר כותנות אור. ר' מאיר שהיה מאיר ומנהיר עינהם של חכמים,  אשר לא ירדו לסוף דעתו, הוא אשר גילה לנו שגם בינתיים , גם כאשר יש עדיין חושך בעולם, ניתן לגלות את האור מתוך ההעלם.


מסיבה זו, מתגלה חוסר הצניעות דוקא לאחר החטא. לאחר החטא, נעשתה ראייתו של האדם חיצונית, ראיה שמתקשה לראות את האור שמבעד לעור. האדם לאחר החטא, מתמכר למראה החיצוני ומתקשה למצוא את האור הפנימי והרוחני שבאדם העומד מולו. היופי החיצוני משכר ומשקר ולא מניח מקום ליראת ה' שתהא נסוכה מתוכו. לאחר החטא, רק הבגד מאפשר לנו לסגל ראיה פנימית יותר, המלאה ביראת ה' בבחינת - "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". אשה יראת ה', היא היא שיכולה להתהלל ביופיה החיצוני (ע"פ הגרא). כאשר היופי החיצוני מהווה תשקיף של היופי הפנימי, יש לכך מקום של קדושה.


זהו מקומה של הצניעות בעולם שלאחר החטא. הצניעות לא באה על מנת לכער, שהרי יופי הוא ערך חשוב, מאלו "המרחיבין דעתו של אדם". הצניעות באה על מנת לעדן. הצניעות מכסה טפח מהיופי החיצוני, על מנת לגלות טפחיים מהיופי הפנימי, על מנת לא להסתנוור לחלוטין משכרון המראה החיצוני של "ויראו כי עירומים הם".


 


בגדי כהונה ובגדי מלכות


בגדו של אדה"ר, בגד הצניעות המאפשר להתמודד עם עולם של ניגוד בין חומר לרוח, ממשיך להתגלגל בעולם. בגד זה מתגלגל לידיו של אברהם אבינו, עובר ליצחק וממנו לעשו (בגדי עשו החמודות). יעקב לוקח בגד זה מעשו ומעבירו ליוסף, בדמות כתונת הפסים[8]:  "ואני נתתי לך שכם זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו". בגדו של אדה"ר , בגדי עשו החמודות, הבגדים עם ריח גן העדן אותם לוקח יעקב מעשו מגיעים בסופו של דבר ליוסף. זהו כוחו של יוסף. יוסף ידע להתלבש. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן  הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". יוסף בצאתו מן הכלא, לובש בגדים מיוחדים לקראת המפגש עם פרעה. לבוש זה ע"פ ר' בחיי[9] הוא לבוש מלכות, מעין לבושו של מרדכי היוצא גם הוא מלפני המלך בלבוש מלכות. יוסף ידע למצוא בכל דבר חיצוני בעולם את האור הפנימי, את הייעוד הרוחני שלו. גם את שיא החיצוניות של הסגנון המצרי והיופי הפשוט, ידע יוסף להסב למלבושי מצווה, ולשלוט ע"י כך אפילו בממלכת הטומאה של מצרים. עם זאת, ידע יוסף שלמרות החלפת הבגדים והסגנונות, יש לו דבקות. הוא רואה את דמות דיוקנו של אביו בחלון שמזכירה לו את המסורת, ההמשכיות, הדבקות. בזכות כך, יודע הוא אימתי להשליך בגדיו, להשאר נער עברי ולא ליפול לידיה הפראיות של אשת פוטיפר המנסה בפיתויה לנפץ לו את כל ערכיו. ישנם ערכי נצח אותם לא תזיז כל אופנה מצרית מתקדמת. "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאל".


בגדי יוסף, ממשיכים ללוותנו גם לאחר יציאת מצרים בדמות בגדי הכהן הגדול. בגדים שכל עניינם "לכבוד ולתפארת". בגדים אלו עוזרים לתעל את כל יופיו של הכהן הגדול (שהיה גדול מאחיו בנוי, בעושר ובכח) לכיוון עבודת ה', לכבוד ולתפארת. זהו גם עניינם של בגדי השבת. אינו דומה מאור פניו של אדם של אדם בחול למאור פניו של שבת. "וכבדתו" - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבוש של חול. ביום השבת, כולנו לובשים בגדי מלכות. בשבת כולנו זוכים להפוך את כותנות העור לכותנות אור.


כאמור, בגדי צניעות אלו אינם באים על מנת לכער את היופי ולצמצמו, כי אם לעדן ולרומם את היופי, יופיו של יוסף, יופיו של של הכהן הגדול בבחינת "מלך ביפיו תחזינה  עיניך"[10].


 


ציצית ופוסט מודרניזם


 בגד נוסף המשמש למטרה זהה לחלוטין הינו בגד הציצית. חטאו של אדם הראשון יסודו בעבירה על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" - "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם", וז"ל ר' בחיי :


"ותרא האשה - זו ראיית הלב היא. כלומר הסתכל החומר בענינים הגופנים ונטה אחרי לבו".


הציצית, כמו גם בגדו של אדה"ר, הינם התיקון לעבירת ולא תתורו.


"פי' ציצית לשון הסתכלות כמו מציץ מן החרכים ומצות ציצית היא הארה בגוף איש הישראלי ...והנה קודם החטא היו שניהם ערומים כו' ואח"כ כתיב ויעש כו' כתנות אור כו'. והוא הגוף והמלבוש שמכסה הארת הנשמה. ...לכן הציצית רומז לתיקון הגוף שהוא נקרא מלבוש להנשמה. אכן בנ"י זכו למצוא אור הגנוז במלבוש הזה וז"ש עומד אחר כתלנו כו' מציץ מן החרכים..... והציצית הם התקשרות הגוף אל הנשמה ... והיינו שיזכור האדם לקשר גופו לשורש נשמתו..." (שפת אמת[11])


מצוות ולא תתורו, מנחה אותנו להתרחק "מתיירות". תיור זו ראיה חיצונית. גם המרגלים התרים את הארץ, ראו רק את צידה החיצוני של א"י ולא חדרו לפנימיותה. הציצית עוזרת לנו לסגל ראיה פנימית. אין היא מחנכת אותנו לעצימת עיניים כי אם לעידון של כח הראיה ושליטה בו. הציצית עוזרת לנו לגלות מחדש את הדבקות, המצרך הנדיר כל כך בדור פוסט-מודרני - "וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".


"שגם קיום המצות צריך להיות על כוונה זו כדי להתדבק בהשי"ת ולזכור תמיד שנברא רק לקיום רצונו. שזכרון הוא דביקות" (שפת אמת[12]).


לא בכדי, זכתה פרשת הציצית למקום נכבד בקריאת שמע, המהווה כאמור - פרשת הדבקות. הציצית גם היא משמשת כעוגן ומפלט מים הבלבול, וכפי שדרשו חז"ל[13]:


"ולא תתורו אחרי לבבכם - הלב והעינים הם סרסורין לגוף שהם מזנין את הגוף, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי - משל לאחד מושלך לתוך המים. הושיט הקברניט את החבל ואמר לו : תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, אף כך אמר לו הקב"ה לישראל: כל זמן שאתם מדובקין במצות -  ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום".


פרשת הציצית, נסמכת היא לסיפורו של קורח. קורח ועדתו טעו במהותה של הציצית[14] - "טלית שכולה תכלת - מהו שתהא חייבת בציצית?". קורח תר אחר ליבו - "שלבו לקחו"[15] ואחר עיניו - "עינו הטעתו"[16]. קורח ועדתו נקטו בגישה פוסט-מודרניסטית, "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים". כולם קדושים, כל הדעות נכונות, אפילו הקב"ה ברובד השווה לשלנו - "וּבְתוֹכָם ה'... ". דתן ואבירם מרהיבים עוז, באומרם שלא זו בלבד שכולם שווים ולגיטימים, אלא אף כל הארצות שוות : "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר ...אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ ". אין כל הבדל בין מצרים לא"י. אליבא דשיטתם, כל הארצות זבות חלב ודבש, אולי אף יותר מארץ ישראל. קרח ועדתו, הקימו את המפלגה הפוסט-מודרניסטית החדשה, ובאין כל נקודת דבקות, שמטו את הקרקע מתחת לרגליהם.


 


האיסור כאמצעי


בגד הצניעות כאמור, הגיע לעולמנו על מנת לעדן את היופי הפראי. הדגש בבגד הוא על ההיתר ולא על האיסור. האיסור בא בתור אמצעי, על מנת שלא להתמכר להיתר, אלא לאפשר להנות ממנו בקדושה. עוד בהיותנו בגן עדן, נצטווה אדם הראשון להנות. "וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". הצווי המרכזי הוא על ההנאה - מכל עץ הגן אכל תאכל. האיסור בא על מנת לעדן, על מנת למנוע התמכרות לצד החושני של החיים אשר מצא את ביטויו בעץ הדעת אשר "תאוה הוא לעינים" - עץ חסר צניעות וגבולות.  "ביום אכלך ממנו - מות תמות". ביום בו תטעם מהעץ המורעל בשטף חיצוניותו, תגרום להפרדה מוחלטת בין גופך לנשמתך ולא תזכה עוד למצוא את טעם הקדושה שבחיצוניות.


הנפילה של חווה באה דוקא בגלל חומרות מיותרות. חווה תפסה את האיסור בתור מטרה במקום אמצעי, ועל כן הרבתה להוסיף איסורים. "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלקִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן". את האכילה לא מזכירה חווה בתור צווי - "מפרי עץ הגן נאכל". לעומת זאת, את האיסור היא תולה בצו האלוקי - " וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלקִים לֹא תֹאכְלוּ", וממילא, כאשר שמים את הדגש רק על האיסור שבדבר, מוסיפים איסורים - "ולא תגעו בו" ולבסוף נופלים עד הדיוטא התחתונה, בבחינת "חומרא דאתי לידי קולא".


המסר של יסוד הצניעות, העולה מסיפור החטא והגירוש מגן עדן, הינו מסר יסודי בעבודת ה'. המטרה היא ההיתר - לעבוד את הקב"ה מתוך ההיתר בחינת "קדש עצמך במותר לך". האיסור הוא אמצעי, על מנת לעזור לנו למצוא את הקדושה בתוך ההיתר ולמנוע מגמות של התמכרות. האיסור בגן עדן היה איסור זמני של שלוש שעות בלבד. לו זכה האדם והתאפק, היה זוכה לטעום גם מטעם עץ הדעת בקדושה לאחר שהיה נכנס לתוך תוכה של השבת, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. קלקל האדם, ברגע בו הפך את האיסור למטרה, עסק כל היום כולו סביב האיסור, הוסיף גדרים וחומרות ללא כל בסיס הלכתי, ובסופו של דבר החליק לתוך תהום הנשייה והחטא.


 


השלכות ויישומים


דומני, שדוקא בתור תהפוכות כמו דורנו, דור בו כל מושג קדוש נשטף בגלי הפוסט-מודרניזם, ישנה דרך אחת למצוא את הדבקות בנצח ישראל, בתורת ישראל, בעם ישראל ובארץ ישראל[17]. הבגד, הצניעות,  קדושת המין והמשפחה, הם ורק הם ישמרו את עם הנצח ויובילונו דוקא מתוך מציאות של אמת נעדרת אל תוך עולם האמת, עולם בו תמלא הארץ דעה כמים לים מכסים.


דוקא לכן, יש להדגיש בחינוך לצניעות מהי צניעות באמת. צניעות אינה כיעור ודיכוי החיצוניות. צניעות הינה יופי של צדיקות, של עדינות ושל קדושה. כיסוי העור על מנת לגלות את האור. עידון החיצוניות שבחיים. הדגש בחינוך, דוקא בדור השטוף בבלבול הדעות והערכים, צריך להיות על הצד החיובי שבצניעות ולא על הצד השלילי של הוספת איסורים וחומרות. אי מתן משקל נכון שבין ההיתר לאיסור, עלול חלילה להובילנו בסופו של דבר לנפילות כלליות כמו בגן עדן. עלינו לשים דגש על חיזוק הצניעות דוקא למען היופי, למען עידונו ולמען קידושו. אין דיני הצניעות צריכים להוביל לכיעור והזנחה כי אם למתן אלטרנטיבה אסתטית, מכובדת ואלגנטית, התואמת את גדרי ההלכה, כמובן. דוקא בדור פוסט-מודרני, בו כל אופנה חדשה מרסקת מוסכמות קודמות של צניעות, מוטלת עלינו החובה לספק אופנה חלופית, קדושה וצנועה מחד אך יפה ואסתטית מאידך, בבחינת "שקר החן והבל היופי - אשה יראת ה' היא תתהלל...ביופיה".


 




[1] עיין רמב"ם מו"נ א' פ"ב


[2] שפת אמת, בא, תרס"ד


[3] משנה, סוטה פרק ט


[4] סנהדרין צ"ז.


[5] משנה, סוטה, שם


[6] מדרש רבה בראשית פרשה כ פסקה יב


[7] פרי צדיק א'


[8] פרשה צז פסקה ו


[9] רבינו בחיי על בראשית פרק מא פסוק יד


 


[10] ישעיהו ל"ג


[11] שלח לך, תרמ"ד


[12] שלח לך, תרל"ב


`[13]במדבר רבה פרשה י"ז ו'


[14] במדבר רבה, י"ח ח'


[15] שם


[16] שם י"ח ג'


[17] גם לגבי ארץ ישראל מוזכר מושג הדבקות - "איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל". נראה שיש קשר ישיר בין מדת הצניעות החברתית לבין הדבקות בארץ ישראל ואכמ"ל.

 

 

בית המדרש