ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ציונות דתית פוסט-קוקיסטית

ע"י: עקיבא ביגמן

עקיבא ביגמן מנסה לשרטט מחדש את דמותו האידיאלית של בוגר ישיבה


בין מקף לפירמידה - משנת הראי"ה ומשנת הרב ריינס


רב המשותף למשנת הראי"ה קוק ומשנת הגר"י ריינס, שני אבות הציונות הדתית העכשווית: שניהם רואים באור חיובי את השותפות במדינת ישראל, על אף החילוניות שבבסיסה; שניהם רואים באור חיובי לימודי חול בהיקפים מסוימים; שניהם מכירים בתרבות כללית החורגת מלימוד התורה והעיסוק בה ועוד.


הצד השווה שבכל הנושאים הללו הוא יחס חיובי עקרוני לעולם של חולין, שאיננו חלק מעולם התורה והתרבות היהודית הקלאסית.


בשל כך הן תלמידי תלמידיו של הרב קוק, והן 'נאמניו' של הרב ריינס וסיעתו נתפסים בציבור ובעיני עצמם כמגזר עצמאי ומאופיין. אך שיתוף זה אינו כי אם ברמת הביצוע הלכה למעשה, אולם ברמת ההנמקה והאידיאולוגיה רבה המחלוקת בין שני אישים אלו.


שותפותו העקרונית של הרב קוק בעולם החולין נובעת מכך שלטעמו יש להרחיב את גבולות הקודש, כך שיכלול אף היבטים מסוימים שנחשבו לחילוניים - השותפות במדינת ישראל נובעת מההכרה כי מדובר ב'אתחלתא דגאולה', ובכך שהיא 'יסוד כסא ה' בעולם' (ובכך תובן ההתפרצות הגדולה של משנה זו דווקא לאחר מלחמת ששת הימים, וכן המשבר שעובר על ציבור זה כיום, לאור ההתנתקות וגרורותיה). ההכרה ביצירה התרבותית נובעת מהרצון להפוך את היצירה לביטוי נוסף של הקודש; וכך לימודי החול עשויים אף הם לשרת את הקודש בדרגות שונות. עולם החול, לדעת הראי"ה, מקבל תוקף דתי בשל העובדה כי ניתן לשרת באמצעותו את הקודש, כחלק מתהליך הגאולה הנוכחי.


לעומת זאת, העיסוק בחול במשנת הרב ריינס והקרובים לו נובעת מתפיסה הרואה בכך ערך עצמי, כחלק מהטבע האנושי הטבוע בכל אדם. החידוש שחידש הרב ריינס הוא שניתן לקחת חלק בחיי החול, כמות שהם, בלי לבקש להשתמש בהם לצרכיי הקודש. כך, השותפות במדינה ובהסתדרות הציונית הנה שותפות חילונית ביסודה, שאינה מצפה מהמדינה להשיג יעדים דתיים, ואף אינה רואה בכך שום זכר לגאולה (הרב ריינס החזיק בעמדה החרדית שהגאולה תבוא משמים); לימודי החול והתרבות הכללית הנם חלק בלתי נפרד מדרך הארץ של האדם, ובשל כך יש לעסוק בהם -  אף כשאין הם משרתים את הקודש.


בעוד שהרב קוק הניח שיש ערך רק למה שנחשב כקודש, הרי שהרב ריינס הניח כי יש ערך עצמי למושגי החול, כחלק מדרך הארץ הטבעית שבאדם.



לקראת רנסאנס מזרוחניקי


הציבור המזרוחניקי קדם בעשרות שנים לפעילותו של הראי"ה קוק, ובוודאי להופעת משנתו בבמה הציבורית לאחר מלחמת ששת הימים. ציבור זה מתנהל ברובו, במודע או שלא במודע, לפי משנתו של הרב ריינס וסיעתו - ויוכח הדבר מההתערות המלאה כמעט של הציבור בתרבות הכללית: רבים מחזיקים בטלוויזיה בכבלים, אינטרנט, מנויים להצגות וצורכים מוזיקה ישראלית ולועזית באופן רחב. כמובן, שלא כל התופעות הללו הנן חיוביות, שכן פעמים רבות הדבר גובל באיסורי תורה שונים (בתחומי הצניעות ולשון הרע וכדומה) - אך עצם הצריכה הישירה של תרבות זו מלמדת על עמדתו העקרונית של הציבור. לעומת זאת, דומה כי משנת הראי"ה נפוצה ביותר בקרב בני הישיבות הציוניות המתנהלות באופן זה או אחר לאור משנה זו. 


פער זה עשוי ללוות את בן הישיבה בצאתו לשדה המעשה: חמוש במשנת הראי"ה אותה ספג בישיבתו, ניגש בוגר ה 'הסדר' לעולם החיים, ומגלה לתדהמתו כי התרבות והמדינה בה הוא נוטל חלק אינם משרתים את הקודש כלל, ובמובנים רבים אף להיפך. מהר מאד נקרות לפניו שתי אפשרויות: האחת, לראות בעולם החול משימה ושליחות, להסתער עליו בכל כוחו ולבקש לשנותו ולקדשו, כך שיתאים לחזון הראי"ה (דומה שזה הקו החינוכי שמוביל הרב אלי סדן). האפשרות השניה היא לסגת לאחור, להסתגר מחדש בבית מדרש, או בקהילה סגורה אחרת, ולנהל את חייו הפרטיים באופן ההולם את תפיסתו הרעיונית.


כך או כך, האפשרות לחיות חיים 'רגילים' ונורמאליים בעולם החיצוני אינה הולמת את המטען הרוחני שקיבל בישיבה, ומטבע הדברים כאשר יש מתח בין החיים לאידיאולוגיה - מנצחים החיים. והרי לנו המזרוחניק החדש: בוגר ישיבת הסדר, 'חפיפניק' כמיטב המסורת המזרחיסטית, ובנוסף -  חידושו של הדור הזה - ציניקן קיצוני באופן מבהיל ומקומם.


דומה כי יש לפתוח בעידן חדש בתולדות הציונות הדתית, עידן בו משנת המזרחי תשוב לתפוס את המקום המרכזי בניהול החיים ובהצדקתם. היחס הטבעי, הפשוט נטול התסבוכת לחיים הטבעיים עשוי לאפשר 'שילוב ראוי' יותר של בני התורה הציוניים בעולם המעשה, כמובן מתוך שמירת הלכה ראויה. ואף להוביל לפיתוח של אמירות תרבותיות ופוליטיות בתחומים 'חילוניים', העוסקים בשאלות חולין טבעיות ושגרתיות, היונקות את השראתן מעולמה התרבותי והרוחני של תורת ישראל (לאו דווקא הדתי).


עם זאת, מקומה של משנת הראי"ה לא ייפקד ותמשיך להצביע על הפוטנציאל האפשרי הגלום במציאות החילונית, ועל החזון הגדול להרחיב את גבולות הקודש הלאה והלאה.


 


אז מה לוקח 'מזרוחניק' ממשנת הראי"ה?


שלא כמשנת הראי"ה, 'המזרחקוקניק' החדש יהיה שותף ופעיל מלא במדינת ישראל ומוסדותיה כפי שהיא לפנינו היום, ללא צורך קיומי לכנותה 'אתחלתא דגאולה', וללא ניסיון לראות במדי הצבא 'בגדי כהן גדול'. ברם, שלא כמשנת הרב ריינס, יודע הוא כי הגאולה עשויה לבא בידי אדם, וכי מדינת ישראל היא בהחלט התחלה טובה בכיוון הנכון - ואף יפעל בתחומים שונים בכדי לגרום לכך.


שלא כמשנת הראי"ה, 'המזרחקוקניק' החדש ילמד לימודי חול אף שאין הם משרתים את הקודש, שכן לימודים אלו הם חלק מזהותו האנושית הבסיסית ומצלם האנוש שבו; אך שלא כמשנת הרב ריינס יכול הוא לצפות שבתחומים מסוימים ידע זה עשוי להפוך לחלק מעבודת ה' העמוקה שלו.


שלא כמשנת הראי"ה, 'המזרחקוקניק' החדש יהיה צרכן תרבות כללית באופן מלא על עיסוקה בתחומים אנושיים וטבעיים (כמובן בהסתייגויות המתחייבות מההלכה, ובביקורתיות המתחייבת מהשכל), שכן זהו חלק אינטגרלי מאישיותו; אך שלא כמשנת הרב ריינס יאמין וידע כי העשייה התרבותית יכולה להיות חלק מהעשייה הדתית הרחבה.


בוגר הישיבה 'המזרחקוקניקי' פטור ממערכת ההצדקות והתירוצים שנאלץ הוא לגייס בכדי לחיות את חייו הטבעיים, מחד; ומאידך בידו צפייה וחזון לספקטרום קודש רחב ביותר, שעשוי להוות בסיס לשינויים מפליגים בעבודת ה' של היחיד והאומה.


המאמר המלא פורסם גם באתר כיפה

 

 

בית המדרש