ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מצה עשירה למצוות ליל הסדר

ע"י: הרב יהודה יונגסטר

מאמר זה מנסה לנתח את השיטות השונות וסברותיהן לעניין מצה עשירה


מצת עשיר


נחלקו התנאים כיצד יש לדרוש את הביטוי 'לחם עֹני' שבפסוק (דברים טז, ג) 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי'. וכך שנינו (פסחים לו ע"א):


תנו רבנן: יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים, תלמוד לומר 'לחם עני' - מה שנאכל באנינות [=שמותר לאוכלו כשהוא אונן. דרוש ביה לחם אוני], יצא זה [=מעשר שני] שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה [דכתיב (דברים כו) לא אכלתי באוני ממנו], דברי רבי יוסי הגלילי.


רבי עקיבא אומר: מצות מצות - ריבה. אם כן, מה תלמוד לומר 'לחם עני'? פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש.


הגמרא מבארת את המחלוקת בדרשת הכתוב:


מאי טעמא דרבי עקיבא? מי כתיב לחם עוני [בוי"ו, דתשמע מיניה אוני]? עני כתיב!


ורבי יוסי הגלילי - מי קרינן עני? עוני קרינן!...


ונראה, כי לפי ר' עקיבא הביטוי 'לחם עני' הוא לחמו של האדם העני, ואדם עני אינו לש עיסתו ביין, שמן ודבש. כיוון שכך, שמה של מצה שנילושה ביין שמן ודבש הוא 'מצת עשיר', היפוך שמה של המצה שהיא לחמו של עני, ולא 'מצה עשירה'. לפי ריה"ג 'לחם עוני' הוא למעשה 'לחם אוני', כלומר - לחם צער.


מן הסוגיא ברור, כי ר"ע מכשיר מצת מעשר שני, אולם לא ברור מהי דעת ריה"ג בנוגע לכשרותה של המצה שעיסתה נילושה ביין שמן ודבש.


הסוגיא מוסיפה לדון בשיטת ר' עקיבא, תוך שהיא מצטטת את ר' עקיבא עצמו, המעיד שלש עיסה ביין שמן ודבש בפני רבותיו, ומסקנתה היא, שאין כוונת ר' עקיבא אלא לפסול "מצת עשיר" למצוות מצה בלילה הראשון, ואילו לשאר ימי הפסח - כשרה היא. הגמרא תומכת מסקנה זו במימרא מפורשת של ר' יהושע בן לוי:


כדאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה: יומא קמא לא תלושו לי בחלבא, מכאן ואילך לושו לי בחלבא...


ומכאן יש ללמוד, כי אף עיסה שנילושה בחלב היא בגדר "מצת עשיר".


 


הגדרת שם 'מצה': עיסה הראויה לחימוץ ושמורה מחימוץ


אותו פסוק עצמו, הנדרש לדעת ר' עקיבא כמקור לפסול "מצת עשיר" ללילה ראשון, נדרש לעניין נוסף. כידוע, המשנה (לה ע"א) מכשירה כחומר גלם למצה רק קמח מחמשת מיני דגן, אך לא אורז ודוחן. המקור להלכה זו מובא שם בגמרא:


אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב:


אמר קרא 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות' -


דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה [- אם עשאן מצה],


יצאו אלו [אורז ודוחן] ש[אם מחמיצין אותן] אין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.


יש לומר, כי הגדרת "מצה" היא: עיסה שעלולה היתה להחמיץ, אך נשמרה שלא תחמיץ. לכן, על עיסה שאינה עלולה להחמיץ לא ניתן להחיל שם "מצה".


הלכה זו עולה בקנה אחד עם הלכה נוספת, המרחיבה את הגדרת המצה כעיסה שנשמרה. הגמרא (מ ע"א) אומרת:


...דאמר רב הונא: בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה.


למדנו מדבריו, שיש עיסה שאינה חמץ, אך אין יוצאים בה ידי חובת מצות אכילת מצה בליל פסח. בביאור ההבדל שבין שתי העיסות כתב רש"י:


בצקות של נכרים, שמכיר בהן שלא החמיצו, שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו, דהוא הוי סימן סידוק וסימן שיאור, כדלקמן (מח ע"ב), דבהא לא נפיק ידי חובת מצה, משום דלא הוי לה שימור לשם מצה. ואף על פי שאנו רואין שאין כאן חימוץ, ומיהו, למצה של מצוה - שימור לשמה בעינן.


ויש לעיין: מהו ההבדל בין מצה שמורה למצה שאינה חמץ? הרי השמירה היא הכלי המבטיח שהעיסה אינה חמץ, ואם יש כלי אחר, בדיקת העיסה ע"פ סימני החימוץ, מה מוסיפה השמירה?


בספר "מועדים וזמנים" (ח"ג סי' רסג) הביא סברא לביאור העניין בשם הגרי"ז:


...דבעצם יש סימנים ברורים להכיר אם הוא חמץ או מצה...וא"כ בעצם לא צריכים אז שום שימור, שניכר במצה גופא אם נתחמצה או לא, וחידשה תורה"ק במצות 'ושמרתם' שלא לסמוך על סימנים...אבל אין הכרח שמכח מצות 'ושמרתם' אזהרה מיוחדת בצורת השמירה, דיסודה לידע שאין כאן חמץ מצד השמירה ולא מצד סימנים.


ונראה לבאר עומק דבריו: מדברי רב הונא יש ללמוד, שבצקות של נכרים אינם "מצה", שהרי הוא מנגיד את המושגים "בצקות של נכרים" לעומת "מצה". הרי שכדי לצאת יד"ח מצה, יש צורך בחפצא שיש לו שם מיוחד, "מצה", ושם זה חל ע"י מעשה שימור. אמנם נכון, שאם אין סימני חימוץ הרי שהבצק אינו חמץ, אך גם לא חל עליו שם מצה, והתורה אמרה שהמצוה היא לאכול מצה ולא בצק כשר.


למעשה, ניתן לדייק כך מלשון הגמ' המדייקת בדברי רב הונא ומבארת אותם:


באחרונה [- היא מצות אכילתה, שעם הפסח היא חובת אכילתה...ופסח נאכל על השובע...] - אין, בראשונה - לא [כלומר: באכילה ראשונה שאכל מבצקות של נכרים - לא נפיק].


מאי טעמא? משום דלא עבד בהו שימור.


נראה, אם כן, כי רב הונא מלמד שמעשה שימור מחיל על "עיסה" שם "מצה". דומה, כי הלכה זו בנויה על הדרשה שמכוחה נפסלה עיסת אורז ודוחן: אילו היה ניתן לצאת ידי חובה במצת אורז ודוחן, ומשום שהם "פת" שאינה חמץ, לא היה מקום לדרוש מעשה שימור, שהרי אין משמעות לשימור עיסה שאינה עשויה כלל להחמיץ!


נמצא, ששם "מצה" חל על עיסה הראויה להחמיץ ונשמרה מפני חימוץ.


 


מצה עשירה


הגמרא (לה ע"ב) אומרת, כי 'מי פירות אין מחמיצין'. כך גם אומר רבא (מ ע"א). בראשונים מצינו מספר דעות באשר למימרא זו, ולא ניכנס לדון כאן בשאלה זו, שרבים התעמקו בה,[1] אלא נעסוק בשיטת הרמב"ם בלבד. וכך פסק הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פ"ה ה"ב):


חמשת מיני דגן אלו, אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים - לעולם אינם באין לידי חמוץ, אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח הבצק - הרי זה מותר באכילה, שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין.


ומי פירות הן כגון: יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין.


והוא שלא יתערב בהן שום מים בעולם. ואם נתערב בהן מים כל שהוא - הרי אלו מחמיצין.


אם נלך על פי מה שהעלנו לעיל, הרי שמצה שנילושה במי פירות טהורים, הואיל ואינה באה לעולם לידי חימוץ - פסולה היא למצוות מצה, שהרי אין שם "מצה" עליה. אלא שהרמב"ם פוסק מפורשות - להיתר, וז"ל (הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ה):


מצה שלשה במי פירות - יוצא בה ידי חובתו בפסח.


אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום 'לחם עוני', כמו שבארנו,[2] ואם לש ואכל - לא יצא ידי חובתו.


לפי המינוח שהצענו לעיל נוכל לומר, כי הרמב"ם מחלק כאן בין "מצה עשירה" לבין "מצת עשיר".[3] "מצה עשירה" היא הנילושה במי פירות, אך לא ביין, שמן, דבש וחלב. היא "עשירה" בטעמה, אך גם העני עשוי ללוש עיסתו במי פירות. רק כאשר הלישה היא באחד מארבעת המשקים החשובים, הנזכרים מפורשות בדברי התנאים ובמעשה דריב"ל, מוגדרת העיסה כ"מצת עשיר" ופסולה היא למצות מצה בלילה הראשון.


 


הגדרת "חמץ"


על פי האמור לעיל, לא ברור כיצד ניתן להכשיר מצת מי פירות. נהי שאינה "מצת עשיר", מכל מקום אינה עשויה להחמיץ, ואין שם "מצה" חל עליה כלל, לא מצת עשיר ולא מצת עני! וז"ל המגיד משנה (על אתר):


וסובר רבינו שלא מיעטו אלא יין ושמן ודבש, וחלב ג"כ, שנזכר בסוגיא, לפי שהפת הנילוש בהן אינו לחם עוני. אבל שאר משקין - ודאי יוצא בהן, וזהו שלא אמרו פרט לעיסה שנילושה במשקין...ואמנם, ראיתי מי שכתב שאינו יוצא במצה הנילושה במי פירות בלבד אלא עם תערובת מים, לפי שאנו צריכין שמור מחמץ, וכל שאינו מחמיץ אין יוצאין בו ידי מצה, וכבר נתבאר שמי פירות לבד אין מחמיצין. ודבר נכון הוא.


כדי ליישב קושיא זו מקבל המ"מ את ההצעה, שהרמב"ם מדבר כאן על עיסת מי פירות שיש בהם מים, עליהם כתב בפ"ה (ראה לעיל), כי ברגע שנתערבו מים במי הפירות, הרי הם מחמיצים ככל מים, כך שעיסה כזו היא עיסה מחמשת מיני דגן העשויה להחמיץ, ונשמרת מפני חימוץ, ואין סיבה לפסלה מאחר וגם אינה בגדר "מצת עשיר".


עם זאת, פשטות לשון הרמב"ם היא, שמדובר אף במצה שאין בה מים כלל, ואינה עשויה להחמיץ, ומכל מקום כשרה למצותה. נוסיף דיוק מסויים בלשון הרמב"ם, המטה לכיוון זה.


הביטוי 'ללוש ב...' פירושו, לקחת מוצק ולערב בו דבר נוסף, וללוש אותם יחדיו. דוק: המוצק קיים עוד קודם הלישה. דוגמא לדבר: בראש השנה אנו אוכלים "תפוח בדבש". הדבש אינו יוצר את התפוח אלא נוסף אליו. נשים לב, כי בפ"ה ה"ב כותב הרמב"ם:


חמשת מיני דגן אלו, אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים - לעולם אינם באין לידי חמוץ.


הכוונה: אם לקח קמח ועירב אותו עם מי פירות - לא יווצר חמץ לעולם. אולם באותו פרק, בהלכה כ', כותב הרמב"ם:


מותר לתת התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק, וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב או לקטף בהן.


כלומר: מותר לקחת בצק או עיסה קיימת, ולתת לתוכן תבלינים וכן מים נוספים, שמן ודבש. סימן נוסף לכך שמדובר במים נוספים על העיסה הקיימת הוא הסיום 'או לקטף בהן', המלמד בבירור, כי מדובר בעיסה מוכנה, העשויה כדרכה מקמח ומים, ואח"כ מוסיפים מים לתוכה או על גבה (=קיטוף).


והנה, לעניין מצת מצוה כותב הרמב"ם כי 'מצה שלשה במי פירות - יוצא בה ידי חובתו בפסח'. "מצה" היא התוצר הסופי לאחר אפיה. אילו רצה הרמב"ם להדגיש, שכוונתו להכשיר את המצה העשירה רק אם מי הפירות הם בתוספת למים, היה לו לומר 'עיסה שלשה במי פירות'!


לכן נראה, כי כאן נקט הרמב"ם לשון קצרה, וכוונתו כאן במונח 'לישה' לכל תהליך ההכנה, ללא תלות בשאלה האם מעורבים גם מים או שמדובר במי פירות טהורים, ומכל מקום המצה כשרה למצותה!


אמנם, יש ליישב את קושיית המ"מ, שהרי אם אין מעורבים מים לא תבוא העיסה לידי חימוץ לעולם, וכיצד מתקיים בה דין שימור?


ואין לומר, שהרמב"ם אינו דורש דין שימור, שהרי פסק מפורשות (פ"ו ה"ה):


עיסת הכלבים,


בזמן שהרועים אוכלין ממנה - יוצא בה ידי חובתו.


אין הרועים אוכלין ממנה - אינו יוצא בה, שאין זו משומרת לשם מצה.


הדרך היחידה היא לומר, כי הרמב"ם סבר שהדרשה הקושרת יכולת חימוץ עם הכשר למצוות מצה, לא באה אלא לפסול מינים שאינם מחמשת מני דגן, ואם מדובר בחמשת מיני דגן, חובת השימור עשוייה להתקיים גם בדגנים עצמם קודם הלישה, ואף בזמן הלישה יש לשמור שלא יבואו מים לתוכה, שכן אם יבואו מים - תחמיץ ככל עיסה.


יש לציין, כי הרמב"ן (מלחמות ה', י ע"ב מדפה"ר) דחה אפשרות פירוש כזו של הדרשה הנ"ל, ולדעתו יש לפסול עיסת מי פירות משום שאינה עשויה להחמיץ.[4] יש לעיין, אפוא, מהו יסוד הסברא במחלוקתם.


עיון קל מלמד, כי מחלוקת הראשונים, אם הדרשה המחייבת יכולת חימוץ מתיייחסת רק לפסול אורז ודוחן או אף לעיסת מי פירות, ניתנת לביאור כמחלוקת "סיבה" או "סימן": אם אפשרות החימוץ היא סיבה, הרי שכל עיסה שאינה עלולה להחמיץ - פסולה היא מהיות מצה. אך אם זהו סימן, הרי שזהו סימן לבחינת מין הקמח הראוי למצה. אם זהו קמח שאינו עלול להחמיץ ע"י לישה במים - אכילת פת העשויה ממנו כמוה כאכילת ירקות למצות מצה. אולם אם זהו הקמח הראוי להחמצה, כל פת העשויה ממנו נקראת 'מצה', ובלבד, כמובן, שאינה חמץ.


לפי דרך זו, יתכן כי למרות הדרשה הפוסלת למצוות מצה כל דבר שלא בא לידי חימוץ, ולמרות שמי פירות אינם מחמצים כלל, ניתן להכשיר מצת מי פירות, וזאת אם הבחינה של יכולת החימוץ היא סימן ולא כסיבה.


נציג את החקירה דלעיל בדרך נוספת: יש לחקור מהו החפצא של חמץ. האם החפצא הוא העיסה המורכבת מדגן ומים ולא נשמרה, או שהחפצא הוא הדגן שלא נשמר אחר שבא במגע עם מים?


חקירה זו מקבילה לחקירת סימן/סיבה, שכן אם החפצא של החמץ הוא הדגן כשלעצמו, הרי שהדרשה באה להגדיר את מין הדגן, ונמצא שזו דרשה של סימן. אולם אם החפצא הוא העיסה כולה, הרי שהדרשה באה להגדיר את העיסה על כל מרכיביה, כולל הנוזלים שבה, וא"כ הרי שזו דרשה של סיבה.


לפי האפשרות הראשונה, אם מי פירות אינם מחמיצים, הרי שעיסת דגן ומי פירות אינה חפצא שעשוי להיות חפצא של חמץ, וחפצא כזה - אינו ראוי להיות מצה. אולם לפי האפשרות השניה, אע"פ שהדגן לא יחמיץ ע"י מי פירות, מ"מ הדגן כשלעצמו הוא חפצא הראוי לחימוץ, ולפיכך ראוי למצה.


מעתה, אם החפצא של חמץ הוא הדגן, חובת השימור, שהיא חלק מהתנאים המגדירים מצת מצוה, צריכה להיעשות בדגן ולאו דוקא בעיסה, וממילא אם הדגן נשמר עד רגע הלישה, הרי נתקיימה מצות שימור, ואף שמרגע העירוב במי פירות אין עוד אפשרות חימוץ - הפת שתיאפה תהיה כשרה!


נוכל לסכם ולומר: מחלוקת הראשונים היא בשאלת הגדרתו הבסיסית של החפצא הנקרא "חמץ". אם החפצא של החמץ הוא הדגן, הרי שההיקש המחייב יכולת חימוץ כהגדרה של המצה, מתייחס לדגן, ומבדיל אותו מאורז ודוחן. לפי דרך זו, דין שימור המצה מתייחס לדגן עצמו ולא לעיסה, ולכן אין מניעה ללוש עיסה במי פירות, אף שמי הפירות לא יגרמו כלל להחמצה, וכך סבור הרמב"ם.


אולם אם החפצא של החמץ הוא תערובת של קמח ומים שלא נשמר, הרי אם נוצרה תערובת באופן שלא עשויה להחמיץ, אין כאן חפצא של חמץ, אין אפשרות לקיים בה דין שימור, ולא ניתן להחיל עליה שם "מצה", וזו דעת הרמב"ן והמ"מ.





[1] והגדיל עשה הרב עידוא אלבה בספרו 'מצה עשירה: בירורים בגדרי החמצה' (קרית ארבע, תשס"ג).


[2] בפרק ה' הלכה כ', ע"ש.


[3] הרמב"ם עצמו אינו משתמש לא בשם "מצה עשירה" וודאי שלא בשם "מצת עשיר".


[4] זאת בנוסף לכך, שלדעתו יש לפסול גם כאשר התערבו מים במי הפירות, ומשום שזו מצה עשירה, וגם בכך הוא חולק על הרמב"ם.

 

 

בית המדרש