ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על עקרון ההפתעה הטקטית וקריעת ים סוף

ע"י: עקיבא ביגמן

מעשה קריעת ים סוף מלמדנו כי ´ישראל וקב"ה חד הוא´* וכי עיקרון דווקא זה מחייב את האדם ליוזמה ועשייה פעילה במציאות חייו.עקיבא ביגמן מעיין בקריעת ים סוף ובהקבלות לסיפור יריחו


בני ישראל מגורשים-בורחים ממצריים, ומנצלים את חלון ההזדמנויות ההיסטורי שלהם להתחמק מאותה ארץ נוראה, ארץ עובדת יושביה. לאחר המנוסה הראשונית והעזיבה הכללית של ארץ גושן, מוטל על העם ומנהיגיו לבחור את נתיב ההתקדמות במדבר, ולתכנן את המהלכים הבאים.


התורה מעידה כי נתב אפשרי אחד - דרך ארץ פלשתים - נפסל לשימוש, על אף היותו 'קרוב הוא', מסיבות צבאיות ומוראליות 'פן ינחם העם בראותם מלחמה'; ולפיכך נותרה רק הברירה היבשה - דרך המדבר הארוכה יותר.


אשר על כן, בני ישראל פונים בנטייה דרומה לעבר סוכות, ומשם מזרחה לכיוון המדבר.


אולם, דומה שבשלב זה הנהגת המסע טועה טעות מרה - במקום להלך בשופי ישירות למדבר, מגיע העם למבוי סתום מול הים: מצפון ומדרום המדבר, וממזרח הים. זאת, כאשר דרכים מדבריות קיימות באזור בו נחפרה תעלת סואץ, ללא התקלות במכשול מים כלל.


לכאורה, לא רק שנס קריעת ים סוף הנו נס מיותר, אלא עצם ההגעה למצב עגום זה על הים הנה חסרת אחריות וחובבנית. ובהנחה שהעם הונהג על פי עצת ה' דווקא למקום זה, כפי שמפורש בפסוקים, מסתבר שיש כאן דבר מה ללמוד.


כאשר מנמק הקב"ה את הבחירה בדרך זו, טוען הוא כי נוכחות העם מול הים, תגרום לפרעה להחליט לפתוח במרדף אחרי בני ישראל, שכן 'נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר'. החלטה זו, מאפשרת לקב"ה להיכבד בפרעה ובכל חילו, 'למען ידעו מצרים כי אני ה''.


אם כך, עם ישראל הלכוד משמש חלק מתכנית רחבה יותר - פרעה יבקש לנצל את ההזדמנות שנקרתה לפניו ויפתח במרדף, וכאשר הלה יטעה בפזיזות האופיינית למצביא שהניצחון מובטח בידו - תונחת עליו מכת-פתע מהאגפים, שתשמיד את צבאו כליל.


אין הקבלה טובה יותר לתכנית זו מאשר ההתקפה השניה של יהושוע על העי. יהושוע מחלק את צבאו לשני גופים: הגוף הראשון תפקידו לגרום להטעיה טקטית בשדה הקרב, להוביל את האויב למרדף, ובכך ליטול ממנו את יתרונות ההגנה; הגוף המרכזי נערך במרחק מה לקבל את האויב הרודף, ותוך ניצול עקרון ההפתעה, להשמידו. (גוף שלישי 'האורב' נכנס אל העיר הריקה והעלה אותה באש)


כך, בני ישראל פונים אל הים בכדי להטעות את פרעה, להובילו למרדף ולהכניסו למלכודת. אולם, היערכותם הצבאית של בני ישראל לוקה בחסר - היכן החטיבה המרכזית שפרוסה לאגף ולהפתיע את האויב? מחנה בני ישראל כולו אינו אלא גוף מטעה מגושם, כבד ואזרחי מאד.


המכירים את הסיפור, יודעים לבטח כי את תפקיד הגוף המאגף במקרה זה מגלם הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול -  המשתמש במי הים להפתיע, להמם ולהשמיד את האויב הפרעוני.


הקב"ה בקריעת ים סוף מתגלה כשותף פעיל במאורעות עצמן, וכחלק בלתי נפרד מהתכנית הטקטית והאסטרטגית של יציאת מצרים. השימוש ב 'כוח עליון' הוא חלק מרכזי בתורת הלחימה הישראלית בשלב זה, ומהווה אחד ממרכיבי הכוח במחנה ישראל.


אין כאן התערבות אלוקית חיצונית שרירותית ההופכת את המציאות הצבאית-אנושית על פיה, אלא שותפות מלאה במהלך המתנהל על פי עקרונות המלחמה הרגילים בקרב בני האדם. למרות שביכולתו של הקב"ה להשמיד להרוג ולאבד את צבא מצריים באינסוף דרכים טבעיות ועל-טבעיות, בוחר הוא לעשות זאת תוך שיתוף טקטי מלא עם בני ישראל, כגוף אורגני אחד.


באופן זה מהווה קריעת ים-סוף בנין אב לטיב היחסים בין ישראל לקב"ה לכל אורך הדרך: הקב"ה אינו פועל במציאות במנותק מהיוזמה והעשייה האנושית. כאשר עם ישראל מתנהלים על פי הראוי והנכון בדרכי העולם הטבעיות והמקובלות, הקב"ה מתערב ותומך במהלך זה ברמות שונות של גילוי והסתר.


בקריעת ים סוף הקב"ה שותף בעשייה בדמות כוח צבאי ממשי בשדה הקרב, ובכך מהווה אירוע זה דוגמא לשיא ההתערבות האלוקית בתולדות ישראל. באירועים אחרים שותפותו של הקב"ה במעשה נסתרת יותר, ומגולמת פחות בכוחות ממשיים בשטח, ויותר בדמות צירופי האירועים והנסיבות היוצרות את המהלך ההיסטורי. אולם העיקרון הבסיסי נשמר - הקב"ה פועל כשותף, תוך הגבלה מרצון של יכולותיו האינסופיות, והצלחת המהלך כולו תלויה במעשים טבעיים של העם.


מעשה קריעת ים סוף מלמדנו כי 'ישראל וקב"ה חד הוא'; וכי עיקרון דווקא זה מחייב את האדם ליוזמה ועשייה פעילה במציאות חייו.

 

 

בית המדרש