ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

וידם אהרון

ע"י: הרב שי פירון

הרב שי פירון דן בנושא השואה לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה


השבוע נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. השנים לא הכהו את הכאב הגדול על אובדנם של ששת מיליוני היהודים שנספו  בשנים ת"ש - תש"ה.


שאלת נוכחותו של האל בשואה תופסת מקום נרחב בהגות השואה. לדידי, כמי שגדל במשפחה שנוראות השואה פגעו בה באופן קשה ביותר, לא היתה שאלת נוכחותו של האל בשואה סוגיה לערעור האמונה. חשבתי שיש בכך בריחה מהדיון המרכזי שהשואה מעוררת: אנו נוהגים לציין את גדלותו של האדם בכל מבצע מוצלח: הקמת המדינה, מבצע אנטבה ושאר המבצעים העלומים של סיירת מטכ"ל או השייטת. "הבחירה החופשית והגבורה האנושית" כך אנו נוהגים לומר, באה לידי ביטוי נפלא בפעולותיו המיוחדות של האדם. ואילו בשאלות השואה, נעלמת האחריות האנושית והאחריות חוזרת אל האל. ימי סדום ועמורה חזרו ופקדו את העולם, ואנו, במקום לעסוק בשאלת  האדם ואחריותו, במקום לעסוק בשאלת התרבות האנושית שהביאה לנפילה הגדולה, מעדיפים לעסוק בשאלת מקומו של האל.


מאידך, פעמים ואני מבקש לקיים בעצמי בימים אלה את הציווי "וידם אהרון". "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעיננו". סבא שלי, ר' יעקב משה ב"ר צבי אלימלך איבד את רעייתו וילדיו. אחד, קטן נותר בחיים. סבתא, אבדה את בעלה. ב"מקרה" סבתא היתה אחות של אשתו הראשונה של סבא. וסבא, היה ...אח של בעלה הראשון של סבתא. בסוף  השואה, בכוחות על אנושיים  הם הקימו את ביתם החדש, עלו לארץ והקימו דור חדש. בכל פעם שאני חושב על כך, אני מתמלא בפליאה גדולה: היתכן? תמיד, לאחר מחשבות הגדולות, השתיקה הגדולה ממלאת אותי. אמונה ושואה, אמונה בשואה, מזמינות אותנו, ליום אחד בשנה, להרכין את הראש, ולידום. אני מבקש לשתף אתכם בסיפור נפלא שכתב הרב תמיר גרנות במגרת בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון. הרב גרנות מתאר את צוותו של הסבא, שנמצאה מיד לאחר מותו, וכך כותב הסבא:


ב"ה


צבי גרינשטין, ק. מוצקין רח' הרב קוק 23


עמ"י משאלות לב!


א. לא לנתח בשום פנים ואופן ובשום מקרה את גופתי אחרי מותי.


ב. אני מבקש מאד לקבור אותי בשכנות עם אדם כשר וירא ה'.


ג. אני מבקש להשתדל עד כמה שאפשר, להביא אותי לקבר ישראל ביום הפטירה.


ד. אני מבקש לשים את התפילה של ראש (המונחת בארון הבגדים על יד הטלית והתפילין שלי בנרתיק מיוחד) בקברי על יד ראשי, למען תהי' לי לעדה כי בתנאים הקשים ביותר מסרתי את נפשי לקיים מצוות הנחת תפילין שיש בהם יחודו ואחדותו יתברך שמו בעולם.


ה. אני מבקש להקים על קברי מצבה צנועה ופשוטה ביותר ולכתוב עליה את הנוסח המצורף בזה.


הריני מקבל עלי עול מלכות שמים בקבלה מוחלטת שאין אחריה שום חרטה וחזרה, אני מאמין באמונה שלמה שאתה ה' אמת ותורתך אמת לעד ולנצח נצחים.שמע ישראל ה' א‑לוקינו ה' אחד. ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עבדך הנאמן והמסורצבי גרינשטין בן שמעי' ושרה פסיל ז"ל הי"ד


את הדברים המרגשים הללו כתב יהודי שהנאצים רצחו כמעט את כל בני משפחתו: שני הוריו, ארבעת אחיו (נותר יבל"ט ר' שלמה), ועל כולם - אשתו הראשונה ובנו יחידו. הכרזת האמונה הנהדרת שבסופם אינה מסקנה תאולוגית מן השואה, אף לא הכרעה שלמרות השואה. נקודת האמונה הזו היא, לפי הבנתי, הסיבה הריאלית להישרדותו במהלך השואה ולכוחות שניתנו לו אחריה להקים בית מחדש בארץ ישראל.


הנקודה המפתיעה במשאלות הלב הייתה בקשתו ביחס לתפילין. לא ידענו על התפילה הישנה של ראש עליה כתב, שאכן הייתה מונחת שם. סבא דיבר הרבה על השואה, אך לא בגוף ראשון. הסיפור שסופר רק אחרי מותו והשלים את התמונה היה כי הבריח את התפילין אל אושוויץ, ואחר כך אל מחנה בוכנוולד, בהם הוחזק בזמן המלחמה, והניחם במסירות נפש מדי יום. סמוך לסיום המלחמה נתפס עטור בהם בשעת תפילתו מאחורי אחד הצריפים. איש ס.ס. החל לחנקו ברצועות, וכמעט שהשלים את מלאכתו, לולא ה' שהיה לו: באותו רגע נשמעה אזעקה המתריעה על בואם של מפציצי בעלות הברית. הגרמני עזבו לנפשו, והתפילה של ראש נשארה עמו מאז ולתמיד".בעיני, סיפור זה, הוא תמצית התייחסותנו לשאלת האמונה בשואה ולאחריה.


לדיון ועיון:


האם השתיקה אל נוכח השואה מהווה ביטוי לחולשה אמונית או לחוסן אמוני?


מנין שאבו  הניצולים את הכוחות להמשיך בחיים של קיום מצוות?

 

 

בית המדרש