ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רעיונות ליום השואה

ע"י: הרב רונן נויברט

הרב רונן נויבירט לקראת יום השואה עם רעיונות ליום.הרעיון הראשון לקוח מתוך מאמרי הראי"ה,והשני הינו רעיון של הרב


שופרות


עתידים אנו לציין השבוע את יום הזכרון לשואה ולגבורה. לקראת יום כואב זה, יום בו מחובתינו להזכיר חשבון נפש, עליו דבר מרן הרב קוק , בדרשת ראש השנה תרצ"ד (1933 למנינם), דרשה אשר נשא בחורבת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה ומובאת במאמרי הראי"ה (מאמרי הראי"ה א', עמ' 268-269). כל מילה נוספת מיותרת...
"ההלכה קובעת בשופר של ראש השנה שלש דרגות:
א. שופר של ר"ה מצותו בשל איל (שו"ע, או"ח תקפ"ו, א').
ב. בדיעבד כל השופרות כשרים (שם).
ג. שופר מבהמה טמאה וכן שופר מבהמות עבודה זרה של גוי פסול, אבל אם תקע בו יצא ידי חובתו. ומותר לתקוע בכל שופר שהוא אם אין שופר כשר, ובלבד שלא יברך עליו (עי' משנ"ב, שם). 
ודרגות אלה המנויות בהלכה בשופר של ראש השנה מקבילות הן לדרגות בשופר של גאולה. מהו לאמיתו של דבר שופר של גאולה ? בשם "שופר של משיח" אנו מתכוונים להתעוררות ולדחיפה הגורמת לתחיתו ולגאולתו של עם ישראל. התעוררות זו היא התקיעה המקבצת את האובדים והנדחים והמביאתם להר הקודש בירושלים.
היה היתה בישראל בזמנים שונים וישנה גם כיום בחלקים וביחידים מישראל התעוררות ורצון שמקורם בקדושה באמונה החזקה בה' ובתורה, בקדושת ישראל ותעודתו, וברצון לקיים את רצון ה' שהיא גאולת ישראל השלמה. זהו השופר הגדול והמעולה  רצון עם להגאל מתוך הרצון הנעלה למלא את תעודתו הגדולה שאינה נתנת להתמלא בהיותו גולה ועלוב.  ויש שהרצון הקדוש נחלש, אין ההתלהבות הגדולה לרעיונות עליונים שבקדושה. אבל נשאר לפחות הטבע האנושי הבריא, שגם הוא מקורו בקדושה. וטבע אנושי בריא זה מחולל רצון טבעי פשוט באומה להקים את שלטונה בארצה, לקום ולהשתחרר, לחיות חיי חופש פשוטים ככל העמים. רצון טבעי זה מתוך הרגשה לאומית טבעית, זהו השופר הבינוני הרגיל, המצוי בכל מקום. אף הוא שופר כשר, אעפ"י שמצוה בראשון יותר מאשר בו. "בדיעבד כל השופרות כשרים".אולם יש גם דרגה שלישית בשופר של משיח ואף היא מקבילה לשופר של ראש השנה: שופר קטן, פסול, שתוקעים בו בהכרח, אם אין שופר כשר בנמצא. אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח. עמלק, פיטלורה, היטלר, וכו' מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כרחו ישמע. ואף הוא יוצא ידי חובה, גם לאומיות זו של השוט, של "צרת היהודים", גם בה יש מן הגאולה. אולם, על שופר זה אין לברך, "כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו" (ברכות פ"ו, מ"ד)"



ב. גם כי אלך בגיא צלמוות


"גם כי אלך בגיא צלמוות - לא אירא רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני". דוד המלך, משתמש במשל הרועה והכבשה, לתאר את השגחה הקב"ה על בני האדם. הרועה שבמשל, משתמש במקלו הן בתוך משענת בשעת המנוחה, והן בתור שבט להכות את כבשתו בשעת הצורך.


המשל כשלעצמו מצריך עיון גדול. הכבשה הרי אומרת:"שבטך ומשענתך המה ינחמוני" - ניחא המשענת, ברגע שנשען הרועה על משענתו, מן הסתם זהו זמן בטחון ומנוחה, ולכן הכבשה מנוחמת


במשענת. כיצד השבט מנחם? האם עצם העובדה שהרועה מכה ומצליף בכבשה יכול לנחמה ? הרי כל מכה שמקבלת הכבשה, אמורה להדאיב ולהדאיג יותר! כל מכה, מעבר לכאבה הפרטי של הכבשה, מלמדת לכאורה שאין הרועה מרוצה כלל ועיקר מהתנהגותה של הכבשה !


כיצד א"כ, מנחמת מכת השבט?


את משל הרועה והכבשה, ננסה להבין ע"פ דבריו של הרב חרל"פ בספרו "ממעיני הישועה", במאמר אשר נקרא "הייסורים ממקור הרחמים". שמו של המאמר כשלעצמו קשה להבנה. כיצד יכולים להיות ייסורים ממקור הרחמים - הרי לכאורה כל מקורם של הייסורים הוא ממדת הדין הפוגעת ומענישה על חטאים ! מהם א"כ הייסורים ממקור הרחמים ?


  כותב שם הרב : "הייסורים של ישראל, ממקור הרחמים העליונים הם נובעים, אשר בתוכם גנוזה האהבה העליונה של הקב"ה לזרע עבדיו הנאמנים..."וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ד' אלוקיך מייסרך".


הורה המעניש את ילדו באופן חינוכי, ודאי לא עושה זאת משנאה או מכעס כי אם מאהבה ומרצון לחזק לחנך את ילדו. יתר על כן, פעמים רבות, כאשר זוג אהובים נאלצים להתרחק זה מזו, דוקא הרחקה מאולצת זו, היא המחזקת את האהבה. ככל שהריחוק הוא גדול, אך זמני כמובן, מחזק הריחוק את הגעגועים וממילא את האהבה. תקופת הריחוק הכפויה משמשת כמקפצה למדרגת האהבה. הריחוק מגביר את הגעגועים וגורם להגיע לשיאים חדשים בקשר הזוגיות.


וכך כותב הרב חרל"פ : "כל מה שאהבה מתבלטת, יותר מתבטלים הייסורים". בעת הרחקתם של ישראל, מתחזקת אהבתו של הקב"ה לבניו, "אשר בעת התרחקותם - המו מעיו להם :" הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד - על כן המו מעי לו - רחם ארחמנו" - דוקא הגעגועים הם אלו המחזקים את האהבה.


על כן, אומר הרב חרל"פ, "ככל שמכירים יותר את האהבה הגנוזה ביסורים - יותר ממתיקים את היגונות והכאבים, ולכן גם בזמן שמדת הדין מתוחה - אם מצד אחד קינים הגה ונהי, בכ"ז יש גם מצד שני שירה וזמרה שמכירים תוקף אהבת ה' לבניו". יש מושג של המתקת רטרואקטיבית. כאשר מקבלים אנו את היסורים באהבה, אנו ממתיקים את הדינים שכבר היו.


החטא החמור ביותר, אומר הרב, הוא חטאם של אלו הרואים את היסורים כעונש. "אם אינם מבינים את זה וחושבים שגם סיבת היסורים היא מצד התרחקותו ושנאתו אלינו, מחשבה זרה כזו היא לאסון בשבילנו והיא שמרחקת באמת את גילויי האהבה וגורמת להסתרת פנים :"ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה - ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".


אם המסקנה מהיסורים היא שהקב"ה כועס עלינו, "על כי אין אלוקי בקרבי" - או אז, במקום להמתיק את הדינים - מחריפים ומכפילים את הסתר  הפנים - " הסתר אסתיר פני ביום ההוא" .


"אין שום עצה להפטר מיסורי הגלות אלא אם ידעו ויבינו כי כל היסורים הללו, אינם אלא שירה אחת ארוכה ונשגבה, וכל התוכחות האיומות, ממקור השירה הן נובעות - "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות - וענתה השירה הזאת לפניו לעד , כי לא תשכח מפי זרעו"


דברים נשגבים אלו של הרב חרל"פ, מתומצתים כולם במזמור כ"ג של תהילים. הכבשה משכילה להבין, שגם השבט הוא חלק מהמשענת. גם המכות שהיא מקבלת הינם חלק מהשגחת הרועה עליה. הרועה מנחה אותה במעגלי צדק. היא הולכת במעגלים, בעיגולים, בעגלות , בסיבוכים, בגיא צלמוות. אמנם מבינה היא שאלו מעגלי צדק - יש כיוון להכל, יש הנחייה, יש רועה ששומר, וממילא, יכולות דוקא מכות השבט להצילה, כאשר עומדת היא בקצה הצוק, ורגע לפני הנפילה, מכתו של השבט, היא המחזירה אותה למקום מבטחים.זהו שורש האמונה באהבת ה' הנצחית לבניו, אשר משענתו , אך גם שבטו - המה ינחמונו."גם כי אלך בגיא צלמוות - לא אירא רע כי אתה עמדי".

 

 

בית המדרש