ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כיצד מבצעים את השינוי?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

כיצד הצליח שמואל לשנות לחלוטין את המצב הרוחני בעם תוך פחות משנות דור? מהם התכונות הנדרשות ממנהיג על מנת לעשות את השינוי?

 


 


כשהיו [אלקנה ומשפחתו] עולין בדרך ולנין ברחובה של עיר... והיתה המדינה מרגשת, והיו שואלין להן: 'להיכן תלכו?' ואומרים: 'אל בית האלהים שבשילה, שמשם תצא תורה ומשם מצוות - ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד?'. מיד עיניהם משגרות דמעות - אמרו להן: 'נעלה עמכן?', אמרו להן: 'הין!'. עוד לשנה הבאה חמשה בתים, לשנה אחרת עשרה בתים, לשנה אחרת הרגישה כולה (=כל העיר) לעלות, והיו עולין הימינה כששים בתים. ובדרך שהיה עולה שנה זו - לשנה אחרת אינו עולה אלא בדרך אחרת... אליהו רבה, ט.


במאמר הקודם  עמדנו על תהליך ההתדרדרות בהנהגת ישראל שחל במהלך תקופת השופטים. ראינו כיצד הנגידו חז"ל בין מנהיגים 'קלי העולם' כגדעון, יפתח ושמשון - לבין משה ואהרון שקדמו להם, ושמואל שהופיע מיד אחריהם.


שמואל התחיל את הנהגתו בתקופה של אנרכיה, מלחמות אחים, עבודה זרה וכאוס שלטוני, בתקופת "איש הישר בעיניו יעשה". אך באופן די מפתיע, כעבור פחות משנות דור, הצליח שמואל לכאורה אף יותר ממשה ואהרון והביא את ישראל למציאות הקרובה לחזון אחרית הימים: "וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה' " (שמ"א ז', ב). כיצד הצליח שמואל לעשות את השינוי? מהם התכונות הנדרשות ממנהיג על מנת שיצליח לערוך שינוי כל כך משמעותי במציאות הלאומית?


נראה שחז"ל רומזים לאחד המאפיינים המייחדים את שמואל, מאפיין המשתקף בדרשה במעשי אלקנה אביו. חז"ל מתארים כיצד הצליח אלקנה לגרום לכך שישראל ישובו לעלות למשכן ה', על ידי כך שעלה למשכן כל פעם בדרך אחרת - וגרם לאנשים להצטרף אליו. יש לשים לב שאלקנה לא הטיף ונאם נאומים, הוא אפילו לא יזם את הפניה לאנשי העיר, אך משהרגישו בו ופנו אליו לשאול להיכן מועדות פניו - ניצל את ההזדמנות על מנת להציע להם במאור פנים להצטרף אליו וללכת עמו, ביחד.


לפי המשך דרשתנו בזכות הנהגה זו של אלקנה, זכה לשמואל שהמשיך את דרכו: "אלקנה הכריע את ישראל לכף זכות וחינך אותם במצות, וזכו רבים על ידו - הקב"ה בוחן לבות וכליות אמר לו: אלקנה, את הכרעתה את ישראל לכף זכות וחינכתם במצוות, וזכו רבים על ידיך - אני אוציא ממך בן שיכריע את ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצוות ויזכה רבים על ידיו" (אליהו רבה, שם).


נראה כי היסוד לתיאור זה של אלקנה נעוץ בהנהגותיו העממיות והפשוטות של שמואל עצמו, שנתפס בעיני העם ככתובת מסייעת לכל צורה וצוקה, בין אם מדובר בעניין לאומי שברומו של עולם, ובין אם מדובר בצרה אישית-כלכלית (וראה לדוגמה את פנייתו של שאול לשמואל בשל איבוד אתונות אביו...).


התיאור החז"לי של אלקנה העובר דרך ערים שונות, מבוסס ככל הנראה על הכתוב המדגיש כיצד הסתובב שמואל בין ערי ישראל: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה" (שם, טז). בדרשה סמוכה באליהו רבה, רומזים חז"ל שיש להשוות את דרך הנהגתו של שמואל, לדרך הנהגתם של מנהיגי הדורות שקדמו לו:


"אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ. בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו.


הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר: 'שלום עליך נפשי', כדי שלא להרבות את הטורח... לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף, ומי הרג את כל אילו? אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן." (אליהו רבה, יב).


אזכורם של משה, יהושע ופינחס בן אלעזר בסופה של דרשה זו, רומז שלא רק בסנהדרין שמינו תלויה האשמה, אלא גם בהם עצמם מצוי אשם ברמה כלשהי. ואכן, במדרש נוסף עמדו חז"ל על מעלתו של שמואל אל מול משה, גדול הנביאים:


בא וראה כמה בין משה לשמואל: משה היה נכנס ובא אצל הקב"ה לשמוע הדבור, ואצל שמואל היה הקב"ה בא, שנאמר: ""וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב" (שמ"א ג', י) - למה כך? אמר הקב"ה: בדין ובצדקה אני בא עם האדם, משה היה יושב - ומי שהיה לו דין בא אצלו ונידון, שנאמר "וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם"  (שמות י"ח, יג), אבל שמואל היה טורח בכל מדינה ומדינה ושופט - כדי שלא יצטערו לבא אצלו, שנאמר "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה" (שמ"א ז', טז). אמר הקב"ה: משה שהיה יושב במקום אחד לדון את ישראל - יבא אצלי לאוהל מועד לשמוע הדבור, אבל שמואל שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם - אני הולך ומדבר עמו" (שמות רבה ט"ז, ד).


מעניין שבמדרש מוזכרים משה, יהושע ופנחס, ונפקדת דמותו של אהרון, שאף הוא היה ממנהיגי הדורות הקודמים. ייתכן שאת הסיבה לכך ניתן למצוא בדרשה המפורסמת, המשווה את שמואל למשה ואהרון: " 'ונתת לאמתך זרע אנשים' - זרע ששקול כנגד שני אנשים, ומי הם? משה ואהרון שנאמר 'משה ואהרון בכהניו ושמואל בקראי שמו' " (ברכות לא ע"ב).


מה משמעותה של שקילות זו? וכי אדם אחד, גדול ככל שיהיה, יכול להיות שווה ערך לשני בני אדם, ועוד לאהרון הכהן הגדול ולמשה גדול הנביאים? נראה ששקילות זו איננה מכוונת להשוואה מלאה בין ערכו של שמואל לערכם של משה ואהרון יחדיו - אלא לרמוז לכך ששמואל הצליח לכלול בתכונותיו ובסגולתיו משהו ממעלותיהם של משה ושל אהרון גם יחד.


בעוד שמשה היה נביא שהתנבא ב'אספקלריה המאירה' ופניו היו נתונות במסווה שהפריד בינו לבין העם - אהרון היה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א', יב). דורשי רשומות  דורשים את שם אביהם 'עמ-רם', כשם המאחד את תכונות שניהם: ה'עם' שאליו היה מחובר אהרון, וה'רם' שאליו היה מחובר משה - ויחדיו היוו שני האחים את הצינור המאחד שמים וארץ.


אך ייחודו של שמואל הוא הצלחתו להיות צינור אחד המביא את דבר ה' ישירות לעם, ללא כל תיווך נוסף. כבר בתחילת דרכו הדגיש הכתוב "וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם ה' וְגַם עִם אֲנָשִׁים" (שמ"ב ב', כו). ואכן, נראה שהצירוף של מנהיג המחובר לשמים וארץ (ועל כן מחבר שמים וארץ) - יחד עם פשטות וענווה, המשולבת במוכנות לרדת אל העם ולעלות איתו יחד מהמקום שבו הוא נמצא - הוא סוד הצלחתו של שמואל הנביא.


המאמר מתפרסם במסגרת המדור 'בעיניים של חז"ל' בעלון 'שבתון'.

 

 

 

בית המדרש