ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אב יורש את בנו - בבא בתרא קח. קט:

ע"י: הרב מומי פאלוך

הרב פאלוך ממשיך בסיכומי הסוגיות של מסכת בבא בתרא.בסיכום זה ישנה סוגייה מפרק ´יש נוחלין´ בבבא בתרא

מקורות:ספרי קלד,ירושלמי ח,א,בבלי קח-קט,תוס' יכול (2), ואחין,תוס' במקום, יכול (1),חידושי הרמב"ן, רשב"א,רמב"ן עה"ת,קהילות יעקוב ס"ס מב,קובץ שיעורים ב"ב שלג,שיעורי ר' שמואל רוזובסקי,קצות החושן רפא,ב,הרב עמיאל מדות לחקר ההלכה מדה יז,מג


 


פתיחה


סוגייתינו עוסקת במקורות המדרשיים להלכה המופיעה במשנה - אב יורש את בנו. באמצעות דיון במקורות ההלכה נחשפות ועולות שאלות כבדות משקל הנוגעות למרקם היחסים העדין שבין אב ובנו וכן היחסים בין אחים. מוסד הירושה הנדון בפרק מציף בדיונו את מכלול היחסים במשפחה את המבנה הארגוני הגרעיני ואת התפקידים השונים של השותפים בו.


מבנה הסוגיה ברור ופשוט. לפנינו שתי דרשות תנאיות מהם ניתן ללמוד שאב יורש את בנו. הדרשות הללו מקיימות שיח ביניהם בתיווך הגמרא. נראה שתמונת העולם העולה מהם אודות מוסד הירושה והיחסים הפנימיים במשפחה, שונה.


 


שארו זה האב


"שארו זה האב מלמד שאב קודם לאחים...". נראה שהסוגיה כוללת דרשה מקורית ולצדה מס' נסיונות  שהועלו כאפשרות להלכה שאב יורש את בנו, בסגנון דרשני. 


המונח שאר במקרא  מציין לשארית. דרשה זו באה ללמד שהאב מהווה את השאר הקרוב של הבן. זהו חידוש לא פשוט. המהלך הטיבעי הוא שהבן הוא שארו של האב בסוגיית הנחלות. האם האב יכול להיות גם שארו של הבן?


 


אב לעומת אח- ייבום ונחלה


החלופה המפורשת האחרת המתחרה על תפקיד השאר הוא, אחיו של המת כפי שעולה מפרשת ייבום. אחת המטרות המרכזיות המובהקות של פרשת הייבום היא: "לקום על שם אחיו". לאחר גדיעת פתיל חייו שהחל בו, בא האח וממלא את מקומו של המת ובכך ממשיך את השם  כלומר המשפחה . אך טיבעי הדבר שאח יירש את נחלת אחיו. ההיגיון לכך נובע מהעובדה שמעבר הדורות נספר באמצעות אבות המשפחה. כל שבט מתחלק בתוכו לראשי משפחה והללו נקראים שם. הרצף הוא שבט, משפחה, שם. שם בתוך משפחה נקבע כאשר האדם הופך להיות אב משפחה. אחי המת המצוי באותו מעמד ומצב בחיים, בניית השם שלו במשפחה, יכול לשמש בתפקיד של שם לאחיו המת.


 יש להוסיף לכך שישנו קשר עמוק בין אשה ונחלה כפי שמופיע מפורשות בספר רות : "להקים שם המת על נחלתו" (רות,ד).


ואכן במהלך הסוגיה בנסיון להבין מדוע האב הוא השארית, עולה ההצעה המפורשת "מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום". כלומר מדוע לא לראות באח קרוב שקודם. נחלקו הראשונים מה פשרה של הצעה זו. האם באה לומר שהאח קודם לאב ולבן או שאח קודם רק לאב. כך או כך ברור הוא שברקע הדרשה נמצא החלופה המפורשת של אח יורש. תשובת הגמרא היא שפרשת הייבום אינה ענין לפרשת הנחלות. כל יתרונות של האח כממלא מקום אחיו הוא במקרה שאין בן ואולם כאשר ישנו בן אין יתרון לאח.


תשובת הגמרא מחדדת את העובדה שבמקרה של נחלות מחפשים אנו שאר (או קרוב) ולא הקמת שם!


במילים אחרות אין במעבר הנחלות מהלך של הטלת תפקיד ומילוי מקום, אלא חיפוש אחר בן המשפחה הקרוב ביתר בקרבת דם ובשר ומהווה מעין המשך ושייכות לנפטר עצמו.  בדרך הטבע היורש הוא הבן שהוא קם תחת אביו לא במובן של הקמת שם ויצירת המנגנון המשפחתי אלא קרבת דם והמשך דמות האב זרעו ודמו. הבן קשור לאביו בקשר דם ונחלת אביו שלו היא. במקרה שאין בן לפננו מחפשים אנו את דמות הבן. היורש הוא מי שהוא שייך וקרוב קרבת דם ובשר לנפטר. עתה עולה השאלה מי הקרוב ביותר.


 


אב ובן


הדרשה שהעלתה את האב כשאר עשתה שינוי משמעותי בתפיסה אך לא מהפכה. אמנם האב יורש את בנו אך אין לומר שהאב של הנפטר קודם לבנו של הנפטר. בן קודם לאב משום שהוא קרוב ביותר. במהלך הברור מנין שאב קודם לאח מציעה הגמרא את ההצעה שהאב יקדם אף לבן ותשובתה היא ע"י המדרש:


"קרוב - קרוב קרוב קודם". לאמור מהלך הנחלה הוא מעבר הקרקע אל הקרוב ביותר אל מי שהוא למעשה חלק מן הנפטר ובזה אין תחליף לבן שהוא קם תחת אביו לכל. כאשר אין בו מתגלה לנו שהאף הוא שארו של הבן.


נחלקו רשב"ם ותוס' מה פירושה של הדרשה שארו זה האב. האם פירושם של דברים שהאב הוא השאר הקרוב ביותר, "אקדמוניה לכל הכתוב בפרשה" (תוס'), או שמא החידוש בדרשה הוא שהאב הוא שאר. חידוש זה מקדם את האב ב"מושב" אחד בלבד ולכן הוא קודם לאח אך  לא לבן


 


אח לעומת אב


נחזור למהלך הגמרא. החידוש כאמור הוא בקביעה שהאב נחשב לשאר (בשרו) של הבן. אשר על כן ברור הדבר שהאב יורש את בנו. התברר גם שמדרש זה אינו קובע שהוא הקרוב ביותר, אלא הבן הוא הקרוב ביותר.והאב הוא השאר הקרוב לאחריו. עתה נותר לברר מדוע קודם האב לאח.  תשובת הגמרא היא שמעמדו של האח כיורש קיים רק בתפקידו כממלא מקום אחיו. מקרה זה מתרחש רק כאשר אין בן. כאשר ישנו בן או שאר הדומה לו ( אב) אין יתרון לאח.


 


מלמד שהאב קודם לאח


הדרשה המקורית נחלקת לשני חלקים: שארו זה האב. ב. אב קודם לאחים.


מהלך הגמרא מטפל בחלק השני של הדרשה הקובע שהאב קודם לאח. מנסה הגמרא להציע הצעה בה הרישא של הדרשה, המזהה את האב כשאר קרי יורש, עומדת קיימת , ואולם הנגזרת ההלכתית משתנה. מהלך הגמרא הוא שיטתי ומסודר. כל החלופות האפשריות לקביעת התעדוף עולות: אב קודם לבת. אב קודם לאחי האב.


סופו של תהליך מתברר שאין צורך בקביעות הלכתיות אלו שאב קודם לבת או לאחי האב וממילא נותרת הנגזרת ההלכתית היחידה, אב קודם לאח.


 


והעברתם את נחלתו


הדרשה האחרת המלמדת על ירושת האב את הבן בנויה על הפסוק המופיע בראשה של פרשת הנחלות: "ואם אין לו בת והעברתם את נחלתו לאחיו.." במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין". כובד משקלה של הדרשה מונח על המילה והעברתם. תהליך הירושה בנוי על העברה. תמונת הירושה העולה מפסוק זה ודרשתו היא שהירושה חוזרת בדרך טיבעית אל האב וממנה עוברת היא אל היורש הקרוב. כאשר ישנה בת עוברת הנחלה מהאב אל הבת וכאשר אין בת נשארת הנחלה אצל האב.


מסלול זה מזכיר תמונה של נחל. שורש השם נחלה גם הוא קרוב לנחל. לנחל יש מקור נביעה וכן הוא בנחלות. כל הנוחלים הם בנים וילדים של אב אשר העמיד אותם כנים לאבות וכראשי משפחה ומכוחו הם ירשו נחלה בארץ. עם הסתלקות אחד היורשים חוזרת הנחלה אל מקורה וממנה ממשיכה וזורמת אל היורש הקרוב לנפטר. היורשים הם הבנים הממשיכים את אבותם. כאשר יש בן הוא יורש( יתכן וגם במקרה זה ישנו תהליך של העברה). כאשר אין בן מלמדת אותנו התורה ( לאחר פרשת בנות צלפחד) שהבת יורשת קרי הנחלה עוברת מהאב אליה. כאשר אין ממשיך בדור הבנים נותרת הנחלה אצל מקורה האב. ורק כאשר אין אב עוברת הנחלה אל האחים של הנפטר או אחי האב. סדר זה מלמד אולי על מקומם של האחים והדודים כיורשי האב ולא כקרובי הנפטר.


אם נשווה את תמונות הנחלה בשתי הדרשות נקבל שתי תמונות שונות המסומלות בפסוקים השונים: והעברתם לעומת שארו. הדרשה הראשונה מעמידה את תהליך הנחלה כמעבר ליורש קרוב בקרבת דם ושייכות בשר. ואילו הדרשה השניה מתארת את תהליך הירושה והנחלה כתהליך של חזרה למקורה ולראשית וממנה אל היורש .


בכמה התייחסויות שונות מצאנו תמונה דומה לדרשה השניה הרואה בתהליך ההנחלה מעין זרימה של נחל השואב את כוחו מן הראשית והמקור. מעניין הוא שהרי"ף בציון הסוגיה מציין לדרשה זו בלבד.


 


ספריי , ירושלמי


בירושלמי מופיע מקור להלכה של המשנה שאב יורש את בנו בדרך של ק"ו: "ומה אם הבן שאינו בא אלא מכח האב הרי הוא יורשו, האב שאין הבן בא אלא מכוחו אינו דין שיורשו". וכן הוא במדרש בספריי : "ומנין שהאב יורש אמרת קל וחומר הוא ומה אחים שאינן בנים /באים/ אלא מכח האב הרי הם יורשים האב שאין האחים באים אלא מכחו דין הוא שיירש ".


בשונה מהבבלי במדרש ובירו' מקורה של ההלכה הוא בק"ו.


אמנם ישנו הבדל בין דרשת הירו' והספריי, ואולם בשניהם מוצאים אנו את התמונה של הנחלה כירושת מקור וראשית. כל כוחם של היורשים בא לעולם מן האב המקורי. הירושה בדורות הבאים נושאת את ריחו וכוחו של האב ואין לראות במעבר נחלה בין דור אחד לאחריו מהלך מפסיק או מעשה מרחיק מן המקור האב.


 


הרב עמיאל - יסוד ובנין


הרב עמיאל חוקר בדרכו המקורית והמיוחדת האם מעשה הנחלה הוא כמקרה של סיבה ומסובב או יסוד ובנין. ההבדל הוא באמור לעיל. האם לאחר מעשה העברה ניתק הקשר בין המנחיל והנוחל כדוגמת קונה ומוכר או שיש לראות בתהליך זה קשר של יסוד ובנין. הרב עמיאל מכריע באופן גורף לטובת התמונה של יסוד ובנין.


 


משמוש


בעלי התוס' ולאחריהם ראשוני ספרד מעלים באופנים שונים את סוגיית המשמוש כאבן בוחן למספר הלכות ומהלכים בסוגייה.


הדרשה המופיע בהמשך (קטו:) דורשת את המילים ובן אין לו: " אין לו- עיין עליו. וממנה לומדת על בן הבן, ובת הבן, ובן בת הבן. (וכן גם ביחס לבנות). ..הא כיצד? נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן".


המשמוש מחייב אותנו לעיין ולחפש אחר יורש מדורות קדומים יותר ולא להסתפק בנמצא (או בלא נמצא) לפנינו. במילים אחרות אם אין אב לפנינו נחפש אחר סב וכך הלאה עד ראובן. כלומר תהליך הירושה עובד גם בקבר. לאחר שהגענו לראובן נרד למטה עד שמצא קרוב והוא יירש.


מה משמעותה של דרשה זו? כיצד היא עולה בקנה אחד עם הדרשות האמורות בסוגיין?


נציג את הדברים כפי ששואלם תוס' במלוא עצמתם: "אם כן (אם ישנו דין משמוש +ובהו"א בגמ' אב קודם לבן - מ.פ.) לא יירשו בן ובת לעולם. אם האב קודם לבן, וכן הוא יורש בקבר הרי שקודם אבי אביו וכן הלאה ולעולם לא יירש הבן או הבת?


שאלה מעין זו עלתה גם בדברי האחרונים באופן אחר. ידועה החקירה מהו מעמד ירושת האח? האם ע"י משמוש דרך האב או ירושה עצמית ישירה ? גם כאן עולה השאלה הרי דין משמוש מבטל את האפשרות לאח לירש באופן ישיר או לירש בכלל (רש"ר)?


התשובה העולה בדברי האחרונים כולם היא  שדין משמוש נמצא שני בסדר עדיפות בתהליך הירושה: "דין משמוש היא כדי להוריש אבל היכא דהיורש יכול לירש בעצמו .. אין דין זכיה בקבר" (רש"ר), וכן הוא בדברי התוס' דלעיל. משמעות הדבר היא שדין משמוש אינו תחליף לדיני הירושה הרגילים. כאשר היורשים הקרובים קיימים כגון הבן או הבת או האח הרי שחלים דיני ירושה ממש עפ"י האמור בפרשת נחלות. סוגייתינו הדורשת את הפסוקים הנוגעים לדין ירושת האב מצויה בתוך השיח של הירושה הממשית תחת הבן. דין משמוש צף ועולה כאשר לא קיימים היורשים הללו. אזי מופעל מנגנון לאיתור יורשים. תהליך זה נעשה ע"י חיפוש של יורשים קרובים דרך הקבר. החיפוש עולה עד המקורה וממנו משתלשל ויורד. במובן זה, דרך החיפוש מתאימה עד מאוד לעקרונות היורש שראינו ואולם המוסד המשפטי שלפנינו שונה עד מאוד.


 מעין דברים אלו ובסגנון שונה מצינו גם בדברי הקצות והקוב"ש. הקצות מבאר שבמקרה של משמוש כשהנחלה עוברת דרך האב אין להבין את מקומו של האב כיורש ממשי (כאמור בסוגיין כאשר הוא חי) אלא רק כצינור מעבר. נפ"מ במקרה שנפטר קבע שרק אחד מאחיו יירש אותו. במקרה זה אמנם הנחלה עוברת דרך האב לאחים אך אין לאב סמכות וכח לקבוע נגד בנו, שכל האחים ( בניו) יירשו?


בסיכומם של דברים נאמר שסוגייתינו מציעה שתי תמונות שונות של מהלך הירושה, שני מקורות שונים להלכה שאב יורש את בנו. בראשון הנחלה עוברת מאב לבן בדרך של קרבה ושאר בשר. כאשר אין בן מתגלה שהאב הוא שארו של הבן. עפ"י הדרשה השניה הנחלה חוזרת בדרך כלל אל המקור קרי אל האב החי ממנו ירשו הבנים את נחלתם בחייהם. כאשר הבן מת בחיי אביו נותרת הנחלה אצל האב.


דין משמוש המלמדינו שהנחלה עולה למעלה ("בדרך האבות") עד ליעקב אבינו וממנו יורדת אל הקרוב שנמצא, אינו מהווה תחליף לדיני הירושה אלא מנגנון חיפוש קרובים בהעדר קרובים מדרגה ראשונה. אשר על כן אין לראות בעקרונות החיפוש סתירה לדיני הירושה הנלמדים בדרשה בסוגיין.

 

 

 

בית המדרש