ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כיצד ניתן להנהיג ולחנך - בלי להתעמת?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

מהי הסיבה להבדלים במערכת היחסים שבין משה ושבטי ראובן וגד, לבין היחסים שיצר יהושע עם שבטים אלו? כיצד הצליח יהושע להפוך שבטים אלו - שנראים כשבטים סוררים בתקופת משה, לנאמניו הגדולים ביותר? וכיצד ניתן ליישם תובנות אלו כגישה חינוכית התקפה דווקא בתקופה הפוסט-מודרנית?


"[וַיַּעֲנוּ (הראובני הגדי וחצי המנשה) אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה.] כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת" (יהושע א', טז-יח) - יכול אפילו לדברי תורה?! תלמוד לומר: "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" (שם). סנהדרין מט ע"א.


במאמר הקודם עסקנו בהבדלים שבין הנהגת 'פני החמה' של משה, לבין הנהגת 'פני הלבנה' של יהושע. אחת הדוגמאות הבולטות להבדל בין הנהגות אלו, מזמנת לנו השוואת היחסים שבין משה ושבטי ראובן וגד, לבין היחסים שיצר יהושע עם שבטים אלו.


תגובתו של משה לבקשתם של השבטים להשאר בעבר הירדן הייתה קשה ונוקבת: משה מאשים בפרשתנו את בני ראובן ובני גד ברצון להשתמט מהמלחמה, בהנאת לב בני ישראל מלעבור את הירדן, בחזרה על חטא המרגלים, ולבסוף משה אף טוען שחטאם הנורא עלול לגרום להשמדת ישראל (במדבר ל"ב, ו-טו).


יש לשים לב שגם לאחר ששני השבטים מציעים להותיר את רכושם ומשפחתם מעבר לירדן ולעבור חלוצים לפני בני ישראל, משה לא חוזר בו מדבריו הקשים. לא בכדי למדו חז"ל כיצד יש לבצע תנאי מפורט מתנאי 'בני גד ובני ראובן' - שכן משה מפרט בצורה ברורה את תנאי החוזה כמי שחושש מאוד מהפרתו, והוא אף חוזר ומדגיש שרק אם יבצעוהו יהיו "נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (שם כב), ומזהיר אותם ש"אִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם" (שם, כג). נראה שגם לאחר כינון כל התנאים, הותיר משה את בני גד ובני ראובן בחזקת חשודים, והותיר אותנו עם תחושה שכל עניין ההתנחלות בעבר הירדן הוא מעין היתר שבדיעבד.


לעומת זאת אם נעיין בספר יהושע בלבד, אנו עשויים לקבל את הרושם שכל היוזמה להתנחלות מעבר לירדן נבעה מתוך יוזמה אלוקית (ראה במדבר רבה כ"ב, ח) שהועברה על ידי משה לשבטים אלו: "וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לֵאמֹר ה' אֱלֹהֵיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם וְנָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת. נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם וּמִקְנֵיכֶם יֵשְׁבוּ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם" (יהושע א', יב-יד).


בניגוד לדבריו המקוריים של משה, יהושע לא מנסחם כתנאי, ובוודאי שלא מעלה את האלטרנטיבה השלילית של קללה במקרה שלא יעברו חלוצים, אלא פונה אליהם כאל מי שקיבלו צו חיובי ממשה ועתה הוא מבקש להזכירם לקיים את מצוותם. פנייתו של יהושע במשותף אל בני ראובן וגד, יחד עם חצי המנשה - שהיוזמה להנחילו את עבר הירדן אכן הגיעה ממשה, העלתה את שני השבטים למעלתו של חצי המנשה שנענה לאתגר שהציב בפניו משה בסוף הפרשיה.


תגובתם הנלהבת של השבטים שהפכו ל'לגיונו של יהושע' ולנאמניו הקרובים ביותר, מעידה על הצלחת גישתו של יהושע. אך חז"ל בדרשתנו בחרו ללמוד דווקא מתוך דבריהם הנלהבים של שניים וחצי השבטים, על הסתייגות מסוימת מנתינת סמכות הנהגה טוטאלית בידיו של יהושע. לפי הדיוק שערכה הגמרא, שבטים אלו הצהירו על נאמנות מוחלטת ליהושע ונכונות ללכת אחריו ולפגוע בכל מי שימרה את פיו - ובתנאי שיהושע עצמו לא ימרה את פי משה וילך לפי תורתו.


כאן מתגלה לנו סוד עצמת מנהיגותו המכילה של יהושע - הנובעת מכח הסתמכותו על עצמת מנהיגותו האבסולוטית של משה. יתרונו הגדול של יהושע, הוא ביכולתו לומר לעם: אני ואתם באים מאותה נקודת ייחוס - גם אני וגם אתם כפופים לאמירות המוחלטות החיצוניות לנו, ויחד עלינו לחשוב בצורה משתפת על שאלות דרך המימוש. רק בזכות האמירות המוחלטות והנוקבות של משה, ברורות לכל הנחות היסוד המשותפות המונעות את הצורך בעימות בין הצדדים.


גם כיום, לכל הורה ומחנך שאיננו נסמך על אמיתה של תורה, יש לכאורה רק אפשרויות גרועות: להיות 'גורו' הקובע בעצמו את האמיתות בצורה מוחלטת ולנסות לכפות על חניכיו אמיתות אלו, או להיות דמות חינוכית חיוורת שרק מקשיבה ומאפשרת, נותנת זכויות - אך לא מסוגלת לחנך לערכים.


האלטרנטיבה החינוכית שמציע יהושע, היא של אב ומחנך האומר לבנו ותלמידו: שנינו עוסקים יחד בלימוד תורת משה; שנינו צריכים לקיימה באותה המידה; אינני כופה עליך חלילה את ערכי הפרטיים אלא אני כפוף לערכים אלה בדיוק כמוך; והחשוב מכל - ייתכן שכרגע אני כלבנה שכן מתוך שהספקתי ללמוד ולשמש משתקף בי יותר מאורה של חמה, אך כבר כעת גם בך מנצנץ ככוכב משהו מאותו האור - ולכן אשמח ללבן יחד איתך ואף ללמוד ממך את אור התורה המשתקף בנשמתך.


המאמר מתפרסם במסגרת המדור 'בעיניים של חז"ל' בעלון 'שבתון'.

 

 

בית המדרש