ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ענוונתנות מסוכנת

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

בהמשכו של הסיפור המפורסם על בר קמצא, מואשם דווקא אחד מגדולי הדור, ר´ זכריה בן אבקולס בחורבן המקדש. מה היתה טעותו, וכיצד ניתן להימנע ממנה? והאם החטא של שנאת חינם היה רק חלק מהבעיה?


הלך [בר קמצא], אמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי אמר? אמר לו: שלח קרבן לבית המקדש וראה אם מקריבים אותו. הלך ושלח בידו עגל משלש. בדרך הטיל בו מום בשפתיו, ויש אומרים בעיניו - מקום שלנו הוא מום ולהם אינו מום. חשבו רבנן להקריבו משום שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו - בעלי מומין קרבין לגבי מזבח. חשבו להרוג את בר קמצא שלא ילך ויספר לרומאים. אמר להם רבי זכריה: יאמרו - מטיל מום בקדשים יהרג. אמר ר' יוחנן: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. גיטין נ"ו ע"א, בתרגום לעברית.


המחצית הראשונה של סיפור קמצא ובר-קמצא מדגישה את שנאת החינם שהופגנה באותה סעודה מפורסמת. אך במחצית השנייה של הסיפור, אותה הבאנו כאן, מודגשת לכאורה בעיה אחרת לגמרי: ענווה פסולה המביאה לשיתוק ולחוסר יכולת הלכתית להגיב בצורה נכונה למציאות. נראה שר' זכריה בן אבקולס היה מגדולי אותו הדור (שכן דעתו נתקבלה), ועל כן חשוב במיוחד להבין מניין נובעת טעות זו, וכיצד ראוי להישמר ממנה.


שאלה נוספת היא האם יש קשר בין שני חלקי הסיפור, או בניסוח אחר - מדוע אכן נחרב בית המקדש לפי סיפורו של בר-קמצא: בשל ענוותנותם הפסולה של החכמים בסופו של הסיפור, או בשל מעשה שנאת החינם וחוסר המחאה של החכמים שבסעודה שבתחילתו?


הרב ישראל הס בספרו 'יום יום חג', מציין את חשיבות הכרת המציאות החברתית וההלכתית שנהגה באותו הדור: "מה היתה יקרותן? שלא היה אחד מהן הולך לסעודה עד שהיה יודע עם מי סועד... דבר אחר - מה היתה יקרותן? שלא היה אחד מהן הולך לסעודה אלא אם כן הופך יד אונקלי (שרוול יד) שלו וכל-כך למה? כדי שלא יטעננו אחר טענת חינם" (איכה רבה ד', ד).


למרות שהסיבה הכתובה במדרש למנהג הפיכת השרוול היא ב'כדי שלא יטעננו אחר טענת חינם' (=לא יבקש אחר ממנו לסעוד אצלו בשעה שהוא כבר מחויב לסעודה אחרת), פשוט וברור מה הייתה תוצאת המנהג (ואולי גם הכוונה הנסתרת שלו) - סימן המעמד העליון. ניתן אף להבין את עצם השמות 'קמצא' האוהב - כמי שנמצא בתוך הקומץ - בתוך המעמד העליון, ו'בר קמצא' כמי שנמצא מלבר (מחוץ) לקומץ.


יש שהצדיקו את התנהגותו של בר-קמצא בכך שחשב שבעל הסעודה הזמינו על מנת להשלים עמו. לפי המשך המדרש ניתן להסיק שלא כך הם פני הדברים: "דבר אחר - מה היתה יקרותן? שלא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה". המקובלות החברתית הייתה שלסעודות שכאלה יש להגיע אך ורק אחרי שתי הזמנות, ובמצבו של שונא כבר-קמצא אולי אחרי מספר הזמנות רב יותר.


נראה שלמרות שבר-קמצא הוזמן רק פעם אחת - כפי שמופיע בגמרא, הוא הגיע לסעודה במזיד על-מנת לדחוף עצמו לחברה הגבוהה. מכאן אפשר גם להבין את המשא ומתן המוזר בינו לבין מארחו: היה כדאי לו מבחינה כלכלית להשקיע אפילו את דמי כל הסעודה, בכדי להיכנס למעמד הגבוה.


מנקודת מבט זו אפשר להתחיל ולהבין את חכמי המשתה ואת הסיבה לשתיקתם. בר-קמצא לכאורה הפר במזיד את 'זכותם הלגיטימית' וכנראה שגם את מה שהם הגדירו כ'חובתם ההלכתית' - לסעוד רק עם אנשים שידוע היה מראש שבחברתם הם יסעדו.


הגמרא בסנהדרין כ"ג ע"ב מצטטת את הברייתא: "נקיי הדעת שבירושלים... ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהן". הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ"ב ה"י) והטור (או"ח ק"ע, כ) אף פוסקים ברייתא זאת להלכה. השו"ע פוסק את הברייתא ואף נותן לה טעם: "מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה" (או"ח ק"ע, כ).


מנקודת מבט זו, ניתן אולי להבין את חכמי המשתה שלא מיחו. עומדים הם לכאורה בפני התנגשות בין שני עקרונות הלכתיים. מצד אחד האיסור ההלכתי המעשי המפורש לאכול עם מי שלא נמנה מראש על חברי הסעודה  (מה עוד שבר-קמצא מצטייר על פי המשך הסיפור כאדם שלילי). אל מולו עומד עיקרון ואידיאל חשוב וגבוה, אך לא מוגדר ומעורפל: החובה להשתדל שלא יפגע כבוד הבריות. במקרה זה בחרו החכמים ב'שב ואל תעשה - עדיף', תוך שבפועל יוצא שהם מעדיפים את ההלכה המעשית והמפורשת.


באופן לא מקרי, נדמה שר' זכריה בן אבקולס עמד בפני סיטואציות דומות. בשתי ההתלבטויות שעמדו בפניו ניצבו עקרונות הלכתיים מפורשים, מול אידיאלים גבוהים שמשמעותם נזילה ולא מגובשת. בהתלבטות הראשונה, ר' זכריה החליט להעדיף את העיקרון ההלכתי המפורש שאין להקריב פיגול בבית-המקדש, על פני האידיאל של 'שלום מלכות'. גם בהתלבטותו השנייה העדיף ר' זכריה את העיקרון ההלכתי המפורש - שדינו של מטיל מום בקדשים אינו מוות, מול האידיאל החשוב יותר אך המעורפל מעט - של מניעת הסכנה שתפרוץ מלחמה.


אם כן, מסתבר שהביקורת על חכמי המשתה ור' זכריה אחת היא. הביקורת היא על שהחליטו להניף את דגל ההלכה המפורשת, על פני ההלכה שאינה מפורשת ברורות אך ברור שגודלה וחשיבותה עולות עשרות מונים עליה.


ראיה נוספת להקבלה זו מופיעה בצורה מפורשת עוד יותר בגרסת המדרש רבה לסיפור הסעודה: "... אמר ליה (בעל הסעודה לבר-קמצא): קום לך! והיה שם ר' זכריה בן אבקולס והייתה ספק בידו למחות ולא מיחה. מיד נפיק ליה..." (איכה רבה ד', ב).


רגילים אנו לומר שכשם שבגלל שנאת חינם נחרב המקדש - הוא יבנה בזכות אהבת חינם. אך לאור דברי ר' יוחנן, מסתבר שהערך של שנאת חינם הוא רק אחד מן הערכים שנפגע בשל צורת החשיבה ההלכתית שרווחה באותו הדור. מדברי ר' יוחנן המדגיש את תרומתה לחורבן של הפסיקה הפורמליסטית, החוששת והפסיבית - מסתבר שרק על ידי גדולי דור העוסקים בפסיקה ערכית, כנה ואמיצה -  תבוא גאולתנו.


המאמר מתפרסם במסגרת המדור 'בעיניים של חז"ל' בעלון 'שבתון'.


 


 

 

 

בית המדרש