ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם נצליח להשתחרר מבית הכלא המגזרי?

ע"י: ד"ר איתן פינקלשטיין

עיון באגדות החורבן מעלה כי בני הקבוצות הדתיות והמעמדיות היו כלואים בתוך כלא מחשבתי שנבע מתוך שנאת החינם והפלגנות שהיתה באותו הדור. זאת הסיבה שעיקר עיסוקם היה בשאלת ה´מה יאמרו´, ואיזה מגזר יגבר בהתנצחות ההדדית - ולא בשאלות התוכן של ההצלה מהחורבן. האם היום מצבנו שונה?


אבא סיקרא ראש בריוני ירושלים - בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי היה. שלח לו: בא בחשאי אלי. בא - אמר לו: עד מתי אתם עושים כך, והורגים את הכל ברעב? אמר לו: מה אעשה?! שאם אומר להם דבר יהרגו אותי! אמר לו: ראה איזו תקנה בשבילי שאצא [אל מחוץ לירושלים] - אפשר שתהא הצלה מועטה. אמר לו: עשה עצמך חולה, ויבואו הכל וישאלו לשלומך, והבא דבר מסריח והשכב לידך - ושיאמרו שמתת. גיטין נ"ו ע"א, בתרגום לעברית.


במאמר הקודם עסקנו בהשלכות השליליות של ענוותנותו ההלכתית של ר' זכריה בן אבקולס. ראינו כיצד ר' זכריה, ממנהיגי החכמים הפרושים, בחר להעדיף את העיקרון ההלכתי המפורש שאין להקריב פיגול בבית-המקדש, על פני האידיאל של 'שלום מלכות'. גם בהתלבטותו השנייה העדיף ר' זכריה את העיקרון ההלכתי המפורש - שדינו של מטיל מום בקדשים אינו מוות, מול האידיאל החשוב יותר אך המעורפל מעט - של מניעת הסכנה שתפרוץ מלחמה.


עמדנו על כך שלפי גרסת המדרש (איכה רבה ד', ד), ר' זכריה הוא שישב באותה הסעודה שבה נתבזה בר-קמצא ולא מיחה, זאת מתוך העדפת העיקרון ההלכתי המפורש לפיו אין לשבת לסעודה עם אדם שאינו הגון, על פני הערך של זהירות בכבוד הבריות. מעיוננו הקודם עלה כי שנאת החינם כפי שהתבטאה באותה הסעודה - הייתה לכאורה רק הסימפטום, כששורש הבעיה נעוץ בתפיסה ההלכתית המעדיפה פורמאליות הלכתית על פני פסיקה לפי עקרונות יסוד תורניים עמוקים יותר.


עם זאת, נראה שאין להתעלם מדברי הגמרא המפורסמת הקובעת שבית שני נחרב בשל שנאת חינם: "אבל מקדש שני - שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים - מפני מה נחרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב). ואכן, עיון בהמשך אותה סוגיה במסכת גיטין, מעלה כי השורש העמוק יותר שממנו גם נבעה התפיסה ההלכתית הבעייתית של ר' זכריה - נעוץ בשנאת חינם. לאו דווקא שנאת החינם האישית שבין אדם פרטי לחברו, אלא לשנאת חינם מגזרית, בה כל קבוצה אידיאולוגית מבדלת עצמה ככל יכולתה מן הקבוצות האחרות - ולבסוף אף סוטה מן האמת הפנימית שלה על מנת להדגיש את הבידול.


לשונו של ר' זכריה "יאמרו - בעלי מומין קרבין לגבי מזבח... יאמרו - מטיל מום בקדשים יהרג", מלמדת על חשש שאינו נובע מעצם הדילמה ההלכתית, אלא מהדילמה של 'מה יאמרו'. מפני ה'יאמרו' של מי חשש? אם החשש הוא ש'יאמרו' ויטעו תלמידיו הפרושים - הרי שלכאורה יכול הוא ללמדם ולהסביר להם את המערכת המורכבת של שיקולי הפסיקה עד שיבינו סוגיה זו לאשורה, ואולי אף ילמדו מכך פרק במורכבותה של מלאכת הפסיקה ההלכתית.


אלא שחששו של ר' זכריה, כמו גם של מנהיגי הקבוצות האחרות - כפי שנראה בהמשך, היה מה'יאמרו' החיצוני: מה יאמרו הקבוצות האידיאולוגיות המתחרות על ה'רצינות האידיאולוגית' שלנו - במקרה שנתגמש. כמנהיגם של הפרושים שהניפו את דגל השמירה הקפדנית על ההלכה, ר' זכריה חש שהוא אינו יכול להרשות לעצמו לסטות מן ההלכה הפורמלית, ולו גם בכדי להציל את העם והמקדש.


בצורה מפורשת ניתן לראות זאת בהמשך סיפור אגדות החורבן, בחלק העוסק במותו המבוים של רבן יוחנן בן זכאי. אבא סיקרא, מנהיגם של הקנאים - מצטייר באופן מפורש כמי שכלוא בתוך העמדות האידיאולוגיות אליהם חינך את תלמידיו. אף על פי שהוא מסכים שהאמת היא עם רבן יוחנן בן זכאי, ושהמלחמה ברומאים חסרת סיכוי מבחינה מעשית - הוא אינו יכול להודות בכך בפומבי.


מרתקת העובדה שכאשר מנסה אבא סיקרא לשכנע את תלמידיו, השומרים הקנאים, שלא לדקור את גופת רבן יוחנן בן זכאי על מנת לבדוק אם הוא חי, הוא משתמש באותו חשש של ה'יאמרו', שבו השתמש לפניו ר' זכריה מנהיג הפרושים: "כאשר הגיעו לפתח העיר, רצו השומרים לדקור אותו, אמר להם: יאמרו - רבן דקרו. רצו לדחוף אותו, אמר להם: יאמרו - רבן דחפו. פתחו לו השער ויצא" (גיטין שם, בתרגום לעברית).


צורת הדיון של אבא סיקרא עם פקודיו-תלמידיו איננה עניינית (כמו שגם שריפת מחסני התבואה שהיו יכולים להציל את ירושלים על ידי הקנאים, לא ממש העלתה את כבודנו הלאומי). אבא סיקרא לא העלה את האיסור של ניוול המת, ובוודאי לא את עצם העניין שאם מנהיג הפרושים רוצה לצאת - יש לאפשר לו את החירות לעשות זאת. החשש שהוא מעלה הוא 'מה יאמרו' - ובמקרה זה, 'מה יאמרו' הרומאים: הרי אנו  הקנאים מניפים מעלה את דגל השמירה על הכבוד הלאומי, ומה יאמרו על 'רצינותנו האידיאולוגית' אם יִוָּדע שאנו חיללנו בעצמנו את הכבוד הלאומי כשדקרנו את רבם של ישראל?


סיפורה הטראגי של מרתא בת בייתוס המופיע בסמוך, ממחיש כי בעיית ה'מה יאמרו' הייתה קיימת לא רק בקבוצות האידיאולוגיות, אלא גם בקבוצות המעמדיות: "מרתא בת בייתוס עשירה שבירושלים הייתה. שלחה לשלוחה ואמרה לו: לך הבא לי סולת. עד שהלך - נמכר. בא אמר לה: סולת אין - קמח יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך - נמכר. בא ואמר לה: קמח אין - סובין יש. אמרה לו: לך הבא לי. עד שהלך - נמכר. בא ואמר לה: סובין אין - קמח שעורים יש. עד שהלך - נמכר. אמרה: אצא ואראה אם אמצא דבר לאכול, התיישב לה גלל ברגלה ומתה" (גיטין שם, בתרגום לעברית).


מדוע לא הרשה לעצמו השליח לקנות במהירות מה שעוד נשאר, והלך בכל פעם מחדש לבקש את אישור גבירתו? מדוע היא לא נתנה לו את ההנחיה הפשוטה וההגיונית - לקנות מה שיש? נראה שמה שהביא על מרתא בת בייתוס את סופה המר, היה לא פחות מאשר חששה מפני ה'מה יאמרו', שהרי מבחינה מעשית ברור שבשעת מצור עדיף להשתמש בכל כספך על מנת לקנות כל מה שניתן ומהר: סולת וקמח, סובין וקמח שעורים, בכמויות הגדולות ביותר שניתן.


אלא שאישה כמרתא בת בייתוס אינה יכולה להרשות לעצמה ש'יאמרו' שהיא, העשירה שבירושלים, קונה משהו שהוא לא 'הטוב ביותר שיש בשוק'. גם אם בתוככי ליבה היא מבינה שהאמת היא שיש לחרוג כעת מן המנהג המעמדי, כמו אותם החכמים בסעודה, כמו אבא סיקרא וכמו  ר' זכריה בן אבקולס - היא כבר אינה מסוגלת לגמישות: גם היא כלואה בבית הכלא הסקטוריאלי, בלי כל יכולת בחירה כנה ואמיתית.


האם מצבנו שונה בהרבה? האם כיום ניתן לקיים דיון ענייני ללא מחויבות כובלת לעמדות קבוצתיות שהוכרעו מראש? כמה מהימניים שבתוכנו מסוגלים לשקול בכנות את האמת שבטענות הדמוגרפיות של השמאל? האם השמאל מסוגל להפנים את המחדלים שהביא עלינו בנסיגה מלבנון ובהתנתקות - במנותק מהפחד שלו להודות ש'הימין צדק'? האם הפסיקות ההלכתיות של כל רבנינו הינן תמיד אך ורק לגופה של סוגיה, וללא השיקול של 'שלא יאמרו שפסקתי כמו רפורמי, או להבדיל - כמו רב חרדי'?


האם באופן אישי אנחנו פועלים ברצינות ובשיטתיות לאיתור ואימוץ נורמות חיוביות בתוך קבוצות שהן שונות מהותית מאיתנו? האם אנחנו מסוגלים לנהל דיון ציבורי כן עם מגזר אחר, ובאמת ל'נצח' בו כשיטת המהר"ל - לפיה ל'נצח' הוא למצוא באחר את נקודת ה'נצח' שבו? מתי לאחרונה הגעת למסקנה שבתחום מסויים ראוי שתאמץ לעצמך עמדה חרדית, קיבוצניקית, ש"סניקית,  פעילת זכויות אדם, או רחמנא ליצלן - שמאלנית? האם גם אנחנו תקועים בבית הכלא המחשבתי שיוצרת שנאת החינם?


המאמר מתפרסם במדור 'בעיניים של חז"ל' בעלון 'שבתון'.

 

 

בית המדרש