ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רעיונות לפרשת ראה

ע"י: הרב עזריאל אריאל

רעיונות שכתב הרב עזריאל אריאל,רב היישוב עטרת,לפרשת ראה מנקודת מבט חברתית

 


על מעשר "אני" ומעשר "עני" (לפרשת ראה, תשנ"ו)


"עשר תעשר את כל תבואת זרעך..." - מצווה התורה. על מתנות הכהונה והלוייה כבר למדנו בספר במדבר. כאן עוסקת התורה במתנותיהם של הישראלים. האיכר, הנותן את תרומת הכוהנים ומעשר הלוויים, זוכה בזאת להידבק באנשי הקודש והמעלה, לומדי התורה ומלמדיה, עובדי המקדש ושומריו. בהיותו נותן להם את מתנותיהם, פותח הוא את עצמו לקבל מהם את כל העושר הרוחני אשר צברו.


     פרשה זו עוסקת במעשר השני, בו זוכה האדם עצמו לחוות על בשרו משהו מחוויית הכהונה. הוא נותן המעשר והוא הוא המקבל; אך אכילתו היא "משולחן גבוה", השולחן אשר לפני ה'. העלייה לירושלים, עיר הקודש והמקדש, אכילת המעשר בקדושה, בטהרה ובשמחה "לפני ה'", ככוהן האוכל מבשר הקורבנות - בכל אלו זוכה איש האדמה, אשר כל השנה עסוק הוא בענייני הגשם והחומר, להיפגש עם הכוהן אשר בקרב נשמתו פנימה.


     אך אם נדמה היה כי אין התעלות רוחנית כי אם על ידי ההסתופפות בצל המקדש, באה התורה ומצווה על מעשר העני. האדם, הרוצה להידבק בא-לוהיו, לא די לו להביט אל-על ולחפש לעצמו חוויות רוחניות מרוממות. זה חשוב, אך אין זה הכל. לא פחות נדרש להסב את המבט מן ה"אני" החוצה, אל העני, אל "הגר, היתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו". למען דעת כי אמנם פותחים אנו את תפילתנו בברכת "הא-ל הקדוש" אך מסיימים אנו אותה בברכת "הא-ל הטוב".


     כיום, לאחר שחרב בית המקדש, אין אנו זוכים לעלות אל הר הקודש ולקיים את אכילת המעשר השני בירושלים. נאלצים אנו להסתפק בפדיון "סימלי", על פרוטה. אך המצוה לתת את מעשר העני - שרירה היא וקיימת כימי עולם וכשנים קדמוניות. עתה - בעמדנו חודש אחד לפני ראש השנה של שנת מעשר עני - מוטל עלינו להתכונן לקיום המצוה הזאת כמאמרה. ובזכות נתינת מעשר העני, נזכה גם לקיום המעשר השני, שהוא מעשר "אני".


 


על צדקה ועל צדק (לפרשת ראה, תשס"ג)


מקום גדול ניתן בפרשת השבוע לעזרה שיש להגיש לדל ולעני, ומבין השיטין של פסוקי התורה ננסה לעמוד על עקרונות המדיניות הכלכלית-חברתית אשר רבונו של עולם מבקש להתוות לנו דרכם.


דבר ראשון בולט לכל אורכה ורוחבה של הפרשה - והוא, שהנתינה לעני היא חובה אישית. בשום מקום בתורה לא מדובר על צדקה ממלכתית. הפרט הוא החייב לתת לעני את מעשר העני, להלוות לו כשהוא מבקש ולתת לו די מחסורו אשר יחסר לו. הפרט הוא הנדרש לשתף את העני בכל קרבן שלמים שהוא מעלה, במעשר השני או מעשר הבהמה שהוא מביא לירושלים, וכן בסעודות החגים. אין זה תפקידו של הממסד (אף שהוא רשאי לעשות זאת בהתנדבות, או כאשר היחידים מבקשים להתאגד ולתת את הצדקה שלהם בצורה יותר יעילה, ואכמ"ל). הפרט נושא באחריות אישית כלפי "הגר, היתום והאלמנה אשר בשעריך" - דהיינו: אלה המתגוררים בשכנותו ובעירו, ואינו יכול להסיר מעל שכמו את אותה אחריות ולגלגל אותה לפתחו של הממסד.


סיבות רבות יש לכך שהאחריות לעזור לעני היא אישית. הנתינה הממסדית פועלת לפי קריטריונים יבשים, בעוד שהנתינה האישית בוחנת באופן בלתי אמצעי את צרכיו הסובייקטיביים של העני העומד לפניך. רק כך ניתן לצוות לתת לאביון "די מחסורו אשר יחסר לו" - אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפינו. הנתינה הממוסדת, המתבצעת בידיהם של פקידים (או כיום, על ידי מחשבים אוטומטיים) - קרה ומנוכרת היא. על הצדקה האישית, לעומתה, ניתן לצוות שתינתן במאור פנים, בחום וביחס אישי. "נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו". ומתוך אותה גישה אישית, חברית ואוהבת, ניתן לצוות לתת ולחזור ולתת לאותו אדם, גם כאשר מדובר בעני שאין בידינו להפוך אותו לאדם העומד ברשות עצמו. ומכיון שאין מגמתנו לבער את העוני אלא להושיט את עזרתנו לעני שלפנינו, לא נהיה מתוסכלים מכך שאנו מוצאים את עצמנו נותנים וחוזרים ונותנים לאותו אדם. "נתון תתן - אפילו מאה פעמים".


זאת ועוד. הצדקה הממוסדת מתייחסת אל העוני כאל תופעה המהווה נטל על החברה, ואשר יש לבער אותה מן העולם בהקדם. הצדקה הפרטית, לעומתה, אינה עוסקת בביעורה של תופעת העוני, אלא בהצלתו של האדם שלפנינו מציפורני העוני. במצב אשר כזה, העוני כתופעה אינו מהווה מטרד אלא הזדמנות לכל אחד לעסוק בנתינה, בחסד ובצדקה. חברה בה אין עני ואין עשיר, אין עוזר ואין עזור - חברה מושחתת היא, חברה בה כל אחד חי את חייו האנוכיים לעצמו ואינו מביט על זולתו (ורוסיה הסובייטית... תוכיח).


לאור זאת נוכל לעמוד על סתירה מפורסמת בין שני פסוקים בפרשתנו. כתוב אחד אומר (פס' ד): "אפס כי לא יהיה בך אביון...". וכתוב שני אומר (פס' יא): "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". ועל כך פירש רש"י (פס' ד) בשם חז"ל: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים ולא בכם. וכשאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים בכם". אם נעמיק בדברי חז"ל, נמצא כדברינו. העוני - תפקיד גדול יש לו בתיקונה המוסרי של החברה. על כן ידוע נדע, כי גם לאחר כל המאמצים לחלץ את העני שלפנינו מעוניו - תופעת העוני לא תיעלם מן העולם. מתי "לא יהיה בך אביון"? בזמן שאתם עושים רצונו של מקום. ביום בו לא יזדקק האדם לראות סבל כדי לעשות חסד, ביום בו ישמח אדם להיטיב לזולתו גם אם אינו נזקק כלל ועיקר - לא יהיה עוד צורך בתופעת העוני בעולם. ולמשל, ביום בו נדע להעניק זה לזה את אותה מתנה נפלאה - מתנת החיוך - אשר "איש אינו עשיר עד שלא יזדקק לו, ואיש אינו עני עד שלא יוכל להעניק אותו" - או אז נדע כי מובטח נצחוננו הקרוב על העוני.


מתוך גישה זו, המבינה את תפקידו החיובי של העני בבניינה של החברה האנושית, נדע לכבד את העני, לא רק כאדם הנברא בצלם א-להים, אלא כמי שממלא תפקיד חיוני בתיקונה המוסרי של החברה בה אנו חיים, בעודו משלם על כך מחיר אישי כבד, לצערו ולצערנו. על כן, לא לחם חסד הוא אוכל על שולחננו כמתנת חינם, כי אם בצדק מקבל הוא מאתנו את שלו. לכן - אומר מרן הרב קוק זצ"ל - תיקרא מתנתו של העני בשם: צדקה.


 

 

 

בית המדרש